לילדי גן

שלום, חושך

אין בספר הזה אבא ואמא, רק ילד קטן בשם לַזְלוֹ. אבא ואמא שלו קיימים מן הסתם אי שם ברקע, אך בספר אין להם זכר, לא במלים ולא בציורים; יש רק ילד קטן, בית גדול, חושך ואור. במשך היום החושך התחבא בכל מיני פינות בבית, ובלילות הוא כמובן “יצא החוצה והתפזר עד לחלונות ולדלתות בביתו של לזלו, אבל בבוקר חזר החושך למרתף, מקומו הטבעי. לזלו הציץ בחושך כל בוקר” – ובציור נראה הפעוט בפיג’מה מגבו, עומד במסדרון מואר ומביט לתוך פתח המרתף השחור; הציור הבא (שמופיע גם על כריכת הספר) מראה את לזלו מהזווית ההפוכה, כשהוא ניצב בפתח המרתף החשוך, אמיץ ונחוש: “‘שלום, ‘הוא אמר. ‘שלום, חושך'”.

איך החמצתי את הספר המופלא הזה בזמן אמת, אין לי מושג, אבל עובדה שהוא חיכה בארון ספרי הילדים בביתי שמונה שנים תמימות עד שנתקלתי בו במקרה השבוע, כשחיפשתי ספר אחר בפינת המדף והוא קפץ לי פתאום ליד. וואו, איזה יהלום! דוגמה ומופת לפיקצ’ר-בוק שפונה ישירות לתת-מודע של קהל היעד (כמו “ארץ יצורי הפרא” של מוריס סנדק, למשל), הודות לשילוב רגיש ומדויק של טקסט ואיורים, ולכן יש לו סיכוי לשחרר בקוראיו הקטנים איזה רגש כמוס ולהשפיע עליהם לטובה, בלי שירגישו איך זה קרה.

“לזלו פחד מהחושך”, כך מתחיל הספר, ומראה את לזלו הקט בפיג’מה משחק על רצפה בחלל גדול, שמואר רק בחלקו. בהמשך העניינים קצת מסתבכים בגלל נורה שרופה, אבל בסופו של דבר הכל נפתר בסבלנות ובדרך הכי חכמה ומדהימה שיכולה להיות, במפגש ובדיאלוג בין החושך ולזלו, ואין ילד או ילדה שלא ירצו לקרוא איתכם את הסיפור פעם אחר פעם – כולל עמוד שלם של טקסט ארוך שבא לסנגר על החושך – ולוּ כדי לחוות שוב ושוב את הקתרזיס, שבו החושך ולזלו ממש משתפים פעולה. התרגום נפלא, ויש הנחה יפה באתר ההוצאה.

נ”ב: כשחיפשתי פרטים על הספר ברשת, גיליתי פוסט נהדר שהחמצתי בזמנו בבלוג המעולה “עיר האושר” של מרית בן ישראל, שבו היא מתייחסת גם אל אֲמַתְכֶם הח”מ (ומשבחת בין השאר את הכינוי שהמצאתי פעם לז’אנר ספרי העצות לילדים, “ספרי עזרא ונחמיה”), וכולו מלא דברי חוכמה על הספר הזה, תקראו.

(44 עמ’, מאנגלית: רחלה זנדבנק, הוצ’ כתר).

לבני שש-תשע

סתלבט בקיבוץ

כשהייתי ילדה, החלום שלי היה לגור בקיבוץ ולחיות בבית ילדים (אז עוד לא חשדנו שלא תמיד מדובר בגן-עדן), והספר הזה הזכיר לי למה. וכך הוא נפתח: “בְּקִבּוּץ רָמַת יוֹחָנָן שֶׁבְּעֵמֶק זְבוּלוּן, בֵּין גְּבָעוֹת, מַטָּעִים וְשָׂדוֹת מוֹרִיקִים, חַי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת יֶלֶד בְּשֵׁם אֵלִיָּהוּ עֲנָבִי, אֲבָל כֻּלָּם כִּנּוּ אוֹתוֹ ‘אֵלִי עֲנָבִים’. הוּא נִקְרָא עַל שֵׁם דּוֹד אֵלִיָּהוּ הַגִּבּוֹר שֶׁנָּפַל בְּעֵת מִלּוּי תַּפְקִידוֹ, אֲבָל אֵלִי הַקָּטָן לֹא יָדַע לְאָן הוּא נָפַל אוֹ מָה זֶה ‘בְּעֵת מִלּוּי’. הוּא חָשַׁב שֶׁזָּכָה בַּכִּנּוּי בִּגְלַל שֶׁפַּעַם אַחַת הוּא הָיָה פָּשׁוּט מֻכְרָח לִטְעֹם מֵהַיַּיִן הַמָּתוֹק, שֶׁנִּשְׁאַר בַּכּוֹס שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא מִלֵּיל הַסֵּדֶר שֶׁבְּגַן רִמּוֹן. אַחַר כָּךְ הָיְתָה לוֹ סְחַרְחֹרֶת וְהוּא נִרְדַּם וְנָחַר כְּמוֹ מַסּוֹר, לַמְרוֹת שֶׁתָּמִיד הִשְׁתַּדֵּל לְהִתְחַמֵּק מִמְּנוּחַת הַצָּהֳרַיִם. הַמְּטַפֶּלֶת בְּקֹשִׁי הִצְלִיחָה לְהָעִיר אוֹתוֹ בַּזְּמַן לָלֶכֶת לְבֵית הוֹרָיו, דִּינָה וְדֻבִּי עֲנָבִי, שֶׁבַּקִּבּוּץ נִקְרָא פָּשׁוּט ‘חֶדֶר’. וּמֵאָז אוֹתוֹ מִקְרֶה כֻּלָּם קָרְאוּ לוֹ אֵלִי עֲנָבִים. וּבַקִּבּוּץ, אוּלַי אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים, כִּנּוּי שֶׁקִּבַּלְתָּ בְּגִיל חָמֵשׁ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר אִתְּךָ גַּם בְּגִיל תֵּשַׁע, וְאוּלַי אֲפִלּוּ כָּל הַחַיִּים”.

אלי השובב עובר בספר שלל הרפתקאות מותחות, מביכות ומשעשעות יחד עם חבריו ל”כנופיית הענבים” – בד בבד לומדים הקוראים הצעירים להכיר את הווי הקיבוץ, על טיפוסיו השונים ומוסדותיו, לפחות כפי שהיה פעם – ואני מצידי הייתי מצטרפת לכנופייה שלהם בלי לחשוב פעמיים. זהו ספרה השמיני של מיה מיטב, שכתבה אותו בכישרון רב בהשראת ילדותה שלה בקיבוץ, בשילוב סיפורים שקרו באמת לאחיה הגדולים, והוא קריא להפליא, קליל ומשעשע.

(123 עמ’, מנוקד, איירה: הילה נועם, ערך: חגי ברקת, הוצ’ דני ספרים)

מודעה

למבוגרות

חושך אלוהים

*> היינו משונים / עמוס נוי, רוני אלדד, אריאל זינדר*

כבר יותר משנה אנחנו משונים. עברנו טלטלה, עברנו משהו נורא ששינה אותנו, וזה עוד לא נגמר, ואנחנו עוד לא יודעים איך ומה ומי אנחנו בתוכו. אנחנו בפוסט-טראומה מתמשכת. כמו ילדים שבבת אחת גילו שאמא ואבא שלהם הם לא באמת, שהבית לא באמת, שכלום לא באמת, שהכל רק נדמה ותכף יתפוגג ואולי עדיף שקודם נתעלף כדי שלא נראה ולא נרגיש ונחשוב שהכל היה חלום. והנה באו שלושה משוררים נהדרים והצליחו לתמצת, לזקק, להשמיע את קולם בשבילנו על הדבר הזה, על מה שקרה לנו, על מה שקורה שאין בשבילו מלים, והם מצאו מלים, והנה הן.

כל אחד מהקולות שונה, וכל אחד מצליח בדרכו לגעת בלב הפצוע. הנה, עמוס נוי: “מָה אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּאִים / בַּלֵּילוֹת שֶׁאֵינָם לֵילוֹת / וְהֵם לֹא חֹמֶר וְלֹא רוּחַ / וְהֵם לֹא דָּבָר וְלֹא דִּבּוּר”, או “בְּכָל צַפְרָא דְּשַׁבְּתָא אֲנִי רוֹצָה לָמוּת”, אוֹ “אֲנִי אֶעֱמֹד בַּמַּעְגָּל הַגָּדוֹל שֶׁל דְּבָרַי / וַאֲדַבֵּר עִם הַמֵּתִים בְּלָשׁוֹן מֵתָה וְאוֹמֵר בְּרִבּוּי – / נִשְׁבָּעִים אָנוּ בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל / שֶׁאֵינֶנּוּ זָזִים מִכָּאן / עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ”, או “אַל דְּאָגָה אֲנִי מוּגָן בַּחֶדֶר / וְזֶה נִכְנָס דֶּרֶךְ דְּלָתוֹת נְעוּלוֹת / וְזֶה עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת עָבִים / וְזֶה נִרְאֶה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת / וְזֶה צוֹעֵק בְּלִי קוֹל אֲבָל קוֹלוֹ / הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ”.

והנה, רוני אלדד: “מָה אַתְּ רוֹאָה: / אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה / בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים / קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים / אִשָּׁה צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְׁמוּעָה”… “מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה / הָיִינוּ מְשֻׁנִּים, כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים / תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְּלָדִים פְּקוּחִים / לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלוֹהִים”. או “מִישֶׁהוּ מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם / אַף שֶׁעֵינֵינוּ פְּקוּחוֹת / מְדַבֵּר מִלִּים יְשָׁנוֹת, בְּשָׂפָה שֶׁהִכַּרְנוּ – / אֶתְמוֹל וּמָחָר, עֵשֶׂב, גְּדִי, אִמָּא, בֵּן, לַיְלָה, יוֹם, / קוֹל דּוֹאֶה מֵעַל הַשָּׁעוֹת, הַמִּלִּים נֶחְבָּטוֹת בַּשִּׁמְשָׁה וְנוֹפְלוֹת, אֲנַחְנוּ / חוֹפְרִים אֶת דַּרְכֵּנוּ בְּתוֹךְ פְּעֻלָּה אֲטוּמָה”.

והנה אריאל זינדר, בצרור שירים שכתב בבית החולים הדסה עין כרם תחת הכותרת “נִשָּׁאֵר פֹּה”, צרור מראות שראה בבית החולים, בלובי: “וּבְכֵן שֵׁב לְךָ, יִתְרוֹצְצוּ לְפָנֶיךָ מִשְׁפְּחוֹת הַפְּצוּעִים, / קְצִינוֹת הַנִּפְגָּעִים, אִוְשׁוֹת סְתוּמוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, / שְׁמוּעוֹת רָעוֹת, אַזְעָקוֹת, נוֹשְׂאֵי בְּשׂוֹרָה, נוֹשְׂאֵי קְנִיּוֹת, / יִתְרוֹצְצוּ עַל פָּנֶיךָ הַסַּכִּינִים הַמְּעַוּוֹת, תֵּן לָהֶן / בֶּאֱמֶת יָמִים רָעִים הֵם יָמֵינוּ כָּאן, תֵּן לָהֶם / שֶׁיְּאַכְּלוּ אֶת נְשִׁימוֹתֶיךָ אַךְ כִּמְעַט. שֵׁב, זוֹ פְּקֻדָּה. / חַכֵּה עַד שֶׁתֵּדַע”. אוֹ “מַדּוּעַ לֹא אֶסַּע כָּאן בַּמַּעֲלִית: / כִּי בֹּקֶר אֶחָד בְּתִשְׁרֵי נִפְרַם הַצְּרוֹר הַכָּמוּס / שֶׁל כָּל מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁיָּכוֹל לִקְרוֹת / וּמָה שֶׁזָּלַג מִשָּׁם לֹא בְּקַלּוּת יַחֲזֹר”. אוֹ “אֵין שֶׁקֶט. הַנְּשִׁימָה הִיא שַׁרְשֶׁרֶת מִשְׁקוֹלוֹת לֹא לָנוּ. / אֵין שֶׁקֶט. וְלֹא הַמֵּתִים הֵם הַצּוֹעֲקִים. אֵלֶּה אֲנַחְנוּ, הַחַיִּים”.

וכל מלה אמת, כאילו נכתבה גם מדם לבך, לפני שידעת שיש מלים. תודה לכם, שלושה משוררים נהדרים ואמיצים, שנתתם לנו קול, כי היינו משונים, ואנחנו עדיין משונים כל כך שקשה לנו להכיר את פנינו במראה, והלוואי שידענו לאן אנחנו הולכים מכאן. הספר הזה הוא עדות מצמררת על הפוסט-טראומה שלנו, ואם בעוד כמה עשרות שנים עוד נהיה פה ומישהו ירצה לדעת מה עבר עלינו בשנה הזאת, הספר הזה יספר לו.

(56 עמ’, מנוקד, הוצ’ עצמית. 40 שקל בחנויות עצמאיות או במייל [email protected])

הכי טעים פשוט

הסיפור “מלך הטוניסאי” התפרסם בהמשכים במגזין “בראשית” שלנו עד לפני חודשים אחדים, אבל באותה תקופה נאלצתם לחכות חודש בין פרק לפרק, ועכשיו יש לכם אותו בבינג’: סיפור אחד ארוך, המתרחש בחלקו אצל מלך הסנדוויצ’ים הטוניסאיים בנתניה, פלוס בונוס של כמה סיפורים קצרים לקינוח – תענוג.

זהו ספרו השביעי(!) של איציק חדד, שמוציא את ספריו בעצמו בעזרת הדסטארט, וכבר קראתי בהנאה כמעט את כולם; ואולי לא סתם יצא שמקצועו השני הוא צורף, כי הוא יודע לקחת את פיסות המתכת הגולמיות שהוא מלקט מהחיים ולשייף אותן לכדי תכשיט מיוחד, נוצץ וחד-פעמי. מה אני אוהבת בכתיבה שלו? שהיא לא מתאמצת להתחפש לשום דבר, ישירה וישרה, פשוטה וטעימה כמו לחם שחור עם בצל (שמצויר על כריכת ספרו “אוהב אותך פשוט”) ומוגשת מתוך לב נקי ופתוח, בחיוך נדיב, ולכן כיף לקרוא אותו.

הסיפור שעל שמו נקרא הספר נמסר מפי קולות מתחלפים של כמה דמויות, שחייהן נשזרים אלה באלה. אחד מהם, ניסן, הוא בן-דמותו של חדד עצמו, כמעט אחד לאחד, כולל אזכור ספריו הקודמים האמיתיים, ובשלב מסוים אומר לו חבֵרוֹ משה (המכונה “הגוסס”), “אתה הסופר היחידי שקראתי את הספרים שלו. אתה כותב כמו בחיים. אני קורא אותך ורואה סרט שאני משתתף בו. אני מאמין לך בכתיבה שלך כי אתה איש של אמת. המלים שאתה שם לדמויות שלך הן אמת”, ואני מתערבת שחדד מצטט פה דברים שאמרו וכתבו לו הקוראים שלו, כי הם צודקים במיליון אחוז.

כי את קוראת את חדד וברור לך שהוא כותב לא כדי להתפרסם, ולא כדי להתעשר, אלא כי אין לו ברירה: הוא מספר סיפורים בנשמתו, והוא חייב לכתוב. “כשאני רוצה השראה אני משוטט”, אומר בן-דמותו ניסן, “והכי טוב בנתניה… אתה יכול ללכת ברחוב, לקנות משהו בפיצוצייה, לעלות לאוטובוס, לשבת לקפה, והדמויות והסיפורים קופצים אליך מכל כיוון, רק להטות אוזן ולפקוח עין. אחר כך מול מסך המחשב, שקט, הראש מעבד את מה שראית ושמעת, אתה מתחיל לעוף בדמיון, לפתח ולתת עומק וחיים לדמויות שקלטת במהלך היום”, והתוצאה תמיד אמינה ולכן גם כזאת כיפית. הסיפורים האחרים מגוונים בנושאיהם וברמתם, וחלקם נראים כמו טיוטה לספר שחדד אולי יכתוב בעתיד, אבל כולם נרקחו בעבודת-יד ובאהבה, ואולי יום אחד יקבלו גם בשר. יופי של ספר.(275 עמ’, ערך: צביקה נעים, הוצאת שופוני, נמכר באתר של המחבר, בהדסטארט ובאתר “עברית”, שמציע גם פרק ראשון)