המלצות קריאה – יוני 24

אם הטף שבביתכם עוד לא מנוי על עיתון ילדים, קבלו המלצה חמה מילדי השכנים שלי על “אדם צעיר”. כל גיליון מספק להם שעות של הנאה – סיפורים ושירים, עובדות מעניינות, מדור בעלי חיים, שעשועי מדע ויצירה, משחקים וחידות, קומיקס בהמשכים ואפילו מדור חברים לעט, כמו פעם (שבעיניי הוא מרתק!). כל גיליון מוקדש לנושא אחר ומארח אמן או אמנית שמאיירים אותו להפליא, והמערכת כוללת כותבים וסופרים משובחים. אוהבי קרוא ישקעו בו מהדף הראשון לאחרון, ואם אצלכם יש סרבני קריאה, פשוט תכניסו אותו הביתה – באתר העיתון אפשר להזמין גיליון במתנה – ותראו איך הם ייגנבו עליו בהדרגה: יציצו במתכון החודשי, ינסו את כוחם בחידה או במשחק, והשאר כבר יבוא מאליו.

(48 עמ’, עריכה גרפית: גילה קפלן, הוצ’ אדם עולם)

ניסויים בבני אדם

סדרת “נסו את זה בבית” (גילוי נאות: בעריכתי) מאפשרת לקוראיה הצעירים להפנים עקרונות מדעיים בצורה חווייתית באמצעות ניסויים פשוטים, שכל אחד יכול לבצע בבית. שני הספרים החדשים בסדרה הם לטעמי המוצלחים מכולם: האחד כולל מתכונים מדליקים שמדגימים את המדע שבמטבח הביתי, ובשני יש ניסויים הממחישים את תעתועי החושים והזיכרון ואת פעולות המוח.

צמד זאטוטים שהתנפלו על “נסו את זה במטבח” הכינו בעזרתו גלידה בשקית (בשלל טעמים!), גבינת קוטג’ ביתית (שערבבו אחר כך עם אבוקדו) ופנקייק זברה חום-לבן (בעזרת קקאו), ובקרוב ירקחו גם ממתקים למסיבת פיג’מות – ברד בטעמים, סוכריות גומי וגבישי סוכר צבעוניים על מקל. הביצים הקשות שבמקרר זכו לצביעה ביתית בגוני כתום (הודות לאבקת צ’ילי), סגול (סלק), צהוב (כורכום), חלודה (קליפות בצל) וכחול (כרוב סגול) והעיקר, הנסיינים הצעירים באמת הבינו איך הקסמים הקולינריים האלה קורים.

את הספר “חושים וכישופים” כדאי לחלוק עם חברים ולהדהים אותם בניסויים שמשפיעים על החושים שלנו: התבוננות ממושכת בציור של ספירלה גורמת למוח לראות תנועה היכן שאיננה, כיסוי של עין אחת מטעֶה את היד שאינה מצליחה לתפוס עיפרון, ויש גם ניסויים משעשעים שמצליחים “לבלבל את המוח” של החברים בעזרת משחקי זיכרון, ציורים ומראות, ואפילו לגרום להם לחוש כאילו האף שלהם התארך כמו של פינוקיו. ההסברים לכל ניסוי פשוטים ובהירים, ומי שרוצה להעמיק ימצא הרחבה בעמודים האחרונים. חלק מהניסויים מתאימים לילדי גן ואחרים עשויים לרתק גם את האחים הגדולים, כך שהספרים מתאימים בעצם לכל המשפחה.

(45 עמ’ בכל ספר; כתיבה ועריכה מדעית: ד”ר דפנה מנדלר וד”ר אבי סאייג, אייר: פריאל חכים, מנוקד, הוצ’ סיגליות)

לבני 10-15

ילדתי מרוסיה

מי שעוקב כמוני אחרי ליאורה גרוסמן בפייסבוק יודע מזמן שהיא לא רק מאיירת עסוקה ומורה מבוקשת לאיור אלא גם כותבת פורה ומחוננת, שאם נתקלת בפוסט ארוך שלה אין ברירה אלא לקרוא אותו עד הסוף ולהתרגש ו/או למות מצחוק, כך שאין פלא שכתבה (ואיירה) גם ספר למתבגרים, והוא מעולה. כל אחד מהפרקים הקצרים הוא מונולוג של אחת משבע הדמויות הראשיות, מה שמאפשר לקוראים כמה נקודות מבט על העלילה; ללה, הגיבורה תרתי משמע, מצטיירת כבת-דמותה של גרוסמן (שחתומה על הספר בשמה הרוסי) וקשה שלא להתאהב בה. גם העיצוב מיוחד: הספר נפתח בשלוש כפולות של קומיקס שחור-לבן, וכל פרק מציג קלוז-אפ ענקי של הדמות הדוברת בו, כך שחוויית הקריאה היא ויזואלית כמעט כמו ברומן גרפי, ולכן מרגשת יותר מהרגיל. בסוף יש כתובות שימושיות של ארגונים למען בעלי חיים, כי העלילה עושה צדק לא רק עם ילדים מוחלשים אלא גם עם כלב מתוק בשם ‘דווקא’.

(320 עמ’, ערכה: נועה מנהיים, הוצ’ כנרת)

לבני 12 ומעלה-מעלה

שווה לגדל ילדים אומללים

שימו לב לספר הזה, כי הוא יהלום זוהר מאין כמוהו. צנוע למראה, עם כריכה שנחבאת אל הכלים ועם שֵׁם כמו לחישה, ובטח לא תאמינו עד שתפתחו אותו בעצמכם, אבל מכל ספרי המקור שקראתי אי פעם לנוער, זה הספר הכי מרגש ונהדר ומשגע ונוגע ואמין ועמוק מכולם. הוא בנוי מושלם, ממש כמו סרט (לוּ אני מפיקת קולנוע הייתי מכינה לוֹ מיד חוזה), מהפתיחה דרך כל רכבת ההרים העלילתית והרגשית ועד לשיא ההזוי היפהפה – והסוף, וואי וואי איזה סוף. זה ספר שיכול להרים כל ילד ונער שנמצאים באיזושהי מצוקה, ומאחר שהסופר העיד בראיון שהעלילה היא גרסה מרוככת של ילדותו הקשוחה-להחריד בחיפה, אז אולי שווה לגדל ילדים אומללים אם בסוף יוצא מהם מישהו מוכשר כל כך שיכול לגרום אושר כזה לקוראיו הצעירים.

אמינות היא מלת המפתח בספר לנוער; כי בתחום המאתגר כל כך, שבו אדם בוגר כותב ספר לנוער בגוף ראשון כאילו היה נער בעצמו, כשקהל היעד שלו הוא אותו פלח אוכלוסייה חשדן ומרדן שכבר לא מאמין למבוגרים ויפסול אותו על הזיוף הכי קטנטן בכתיבה, גיבור הספר הזה מספר את סיפורו כמו הקלטה ישירה מפיו של ילד חד-פעמי שאי-אפשר להמציא, ילד שלא יכול לייצג אף אחד מלבד את עצמו, ובכל זאת כל כך פשוט ומזַכֵּך ומחזֵק להזדהוֹת איתו. את קוראת אותו ונושמת לרווחה: סופסוף ספר שכּתוב כמו שכל ילד שאת מכירה היה רוצה לקרוא. לא זוכרת מתי קראתי ספר לנוער בעברית שכּתוב ככה.

אה, ונזרי הממזר גם צייר ועיצב בעצמו את הכריכה הזאת, שמראה את בניין הקזינו של בת גלים, חוף שהייתי בו אולי רק פעם בחיים לפני 20 שנה אבל את הבניין הזה אני זוכרת היטב, ורק אחרי שסיימתי את הספר שמתי לב שהוא מצויר על הכריכה (ויש לו תפקיד משמעותי בעלילה). ועוד דבר חשוב: זה לא ספר שגורם לך לרצות להיות אדם יותר טוב (כשאיפתם של סופרים רבים לנוער) אלא כזה שגורם לך לאהוב את עצמך בדיוק-בדיוק כמו שאת, כמו שאתה, וזה בדיוק מה שספר מושלם לנוער אמור לעשות. אל תחמיצו.

(207 עמ’, ערכה ביד אמן: תמר הוכשטטר, הוצ’ עם עובד)

למבוגרות

מדברת אל הקיר

מי היה מאמין שספר על אשה בודדה, שאין לה שום דינמיקה עם אדם נוסף, שאין בו אף שמץ של דיאלוג או מערכת יחסים, ספר שמתרחש כמעט בחלל ריק, סוריאליסטי, בלי עלילה ממשית, יוכל לרתק אותי כך שאהפוך בשקיקה דף אחרי דף, כאילו היה סיפור בלשי מותח? לא אני. אבל עובדה. סיפור המסגרת כבר ידוע לכל מי ששמעו משהו על הספר: בן לילה מופיע קיר שקוף ובלתי-חדיר בין המסַפּרת, שהגיעה לביקור קצר בעמק נידח, לבין שאר העולם, וכל מה שמאחורי הקיר הזה קופא ומתאבֵּן. בהדרגה היא מבינה שהיא כנראה האדם האחרון שנותר בעולם, וכעבור שלוש שנות בידוד מוחלט בבקתת ציד נטושה עם כלב, חתולה וצמד בני בקר – שבהדרגה נעשים יקרים ללבה, ולמעשה הופכים למשפחתה הקרובה – לא נותרות לה עוד תקוות. רק אז היא מתחילה לספר בכתב את קורותיה מאז אותו ערב, כעין “יומן בדיעבד”, אף שהיא די בטוחה שאין מי שיקרא אותו אי פעם, אבל היא עושה זאת כדי לשמור על שפיותה, עד שנגמר לה כל הנייר.

נדרש כישרון מיוחד כדי לרתק ככה קוראת כמוני, שמאבדת סבלנות מהר מאוד אם הדמות המספרת לא מושכת את לבה; כך שהיא כנראה היתה גאונה אמיתית, הסופרת ז”ל, אם הצליחה לתאר מציאות הזויה כזאת בצורה כל כך אמינה, כאילו תיעדה בפרוטרוט חוויה אמיתית שחוותה על בשרה. לקראת סוף הכתיבה היא מספרת: “הזמן עומד מלכת. אני לא יכולה לראות אותו, להריח או לשמוע אותו, אבל הוא מקיף אותי מכל הצדדים. השקט והדממה שלו מחרידים (…) אני אהיה מוכרחה להתרגל אליו, לאדישותו, להיותו נוכח בכל. הוא נמתח אל האינסוף כמו רשת ענקית של קורי עכביש (…) אבל אם הזמן קיים רק בראש שלי ואני האדם האחרון, הוא יגיע לקיצו במותי. המחשבה הזאת מעודדת אותי. אולי יש ביכולתי לרצוח את הזמן”.

מחשבות פילוסופיות כאלה ואחרות משובצות לאורך כל הספר, בין תיאורים יבשים של פעולות ומעשים שהכותבת חסרת השם עושה כדי לשרוד, כעין רובינזון קרוזו ממין נקבה, עד הסוף הפולח את הלב; אבל בעיניי הספר לא מדכא. מאז שסיימתי אותו הוא ממשיך ללוות אותי כבר ימים ארוכים, בעיקר בתקופה הנוכחית שלנו כאן, שנראית הזויה לא פחות מזו שבספר, ולכן הוא מומלץ מקרב לב.

(221 עמ’, תרגמה נהדר מגרמנית: שירי שפירא, אחרית דבר מאלפת: איילת בן-ישי, הוצ’ חרגול-מודן)

יאללה בלגן!

הספר המאויר והמקסים הזה הוא בעצם המילון השלם לבלגניסטים, גם אם אינם מודעים לבלגניסטיותם, או לפחות לא העלו בדעתם שהם לוקים בתסמונת. לי למשל לא היה מושג שאני בעצם בלגניסטית, ואת מבחן “האם אתם מבולגנים” בפתח פרק 2 צלחתי די בשלום, אבל אז הגעתי לתת-הפרק “איזה מין מבולגן אתה” וגיליתי בזעזוע שאני שייכת לקבוצת בלגניסטים בארון, או “הביישנים: אלה שכלפי חוץ נראים ממש מסודרים, אבל בעצם הם מטאטאים את הבלגן מתחת לשטיח” (אצלי זה דווקא לארונות ולמגירות – מתוך הנחה, או תפילה חרישית, שמי שמעז לפתוח אותם כנראה יסלח לי מראש).

הדמות המאוירת שמייצגת את הבלגניסטים בספר היא בת-דמותה של צרפתי, שמתארת את הבלגן שלה בצורה הכי אמינה שאפשר, אבל הספר שיצרה דווקא מסודר ביותר, ומקטלג את סוגי הבלגן ומחריבי הסדר בצורה מופתית ומאוירת להתפקע. אני מתה על האיורים החכמים של צרפתי (התאהבתי בה בזכות “השכנים”, ספר הילדים המופתי שיצרה ב-2017), שעין בוחנת תגלה בהם תמיד המון תת-סיפורים קטנים ומרגשים, והספר הזה הוא עוד הוכחה לכשרונה המרהיב. הלוואי שיכולתי להעתיק לכאן כפולות שלמות מהספר כדי שתבינו, אבל לפחות אצטט לכם כמה מלים מההקדמה:

“אחד הדברים המסתוריים שלמדתי במהלך העבודה על הספר הזה הוא שהרוב המוחלט של בני האדם מעידים על עצמם שהם מבולגנים. אפילו כאלה שמנהלים יומן שבועי מסודר, שכבר שנתיים יש להם אותו עותק של מפתח לבית ושמעבירים את דגני הבוקר שלהם לקופסה שומרת טריות (…) בעצם, המדריך הזה גם לא ממש יסייע לכם להיות פחות מבולגנים, או יסביר את כל הנושא בצורה מסודרת” (לדעתי הוא עושה זאת מצוין) “אבל אולי הוא יעזור לכם להבין שאתם לא המבולגנים היחידים בעולם”. ויותר מזה, רבותיי, אנחנו לא צריכים. ספר שכולו נחמה, שמטפל באהבה רבה בנושא שחשבתם שהוא עצוב ומראה לכם כמה הוא מצחיק ואנושי. אוצו רוצו.

(208 עמ’, ערכה: מיכל פז-קלפ, הוצ’ כתר)