המלך מת

המלך מת

בשבוע שעבר הגיעו לסופם חייו של הפומה הכי מפורסם באמריקה, 22–P, בגיל מבוגר יחסית, בן 12 (בטבע, רובם לא חיים יותר מ–10 שנים). כשהיה צעיר בן שנתיים הוא נדד לבדו מהרי סנטה מוניקה עד לפארק גריפית’, שמורת ענק מבודדת בין הכבישים המהירים של לוס אנג’לס ממש בלב העיר. הוא התפרסם במהירות אחרי שתמונה יפהפיה שלו נלכדה במצלמה עם חיישן תנועה בגבולות הפארק, כשאורות העיר מאחוריו. ההנחה היתה שהוא יצא לנדודים בחיפוש אחר בת–זוג ומומחים ציפו שכשיגלה שאין כאן עוד פומות ימשיך בדרכו. אבל הוא בחר להישאר בשמורה שבלב עיר המלאכים, ניזון מדביבונים, ארנבים וציפורים. 

22–P הפך לסלבריטי אמיתי. דמותו הופיעה על פרטי אופנה וגרפיטי וכיכבה בתערוכות אמנות. הוא היה נער–הפוסטר של ארגונים לשימור חיות הבר של לוס אנג’לס והסביבה, הפך לסמל של דו–קיום, וכונה “המלך”. הרבה תושבים חשו הזדהות איתו. חלקם היו רווקים שהגיעו לשם בחיפוש אחר אהבה ונתקעו בעיר בודדים לנצח, אחרים היו מהגרים שראו בו שיקוף של חייהם – מסע ארוך ומסוכן אל מקום של הזדמנויות חדשות אבל גם סכנות חדשות. והיו גם סתם מיליוני התושבים שחיים שיגרה של עבדים מודרניים וחולמים על הרפתקה פראית ועל חופש. 

בחודש האחרון משהו התחיל להשתבש. 22–P נלכד שוב ושוב במצלמות של בתים בשכונות שבפאתי הפארק, ובשלושה מקרים שונים הוא טרף כלבים (במקרה האחרון הוא שלק צ’יוואווה חסרת מזל מידיו של הדוג–סיטר המופתע, שאפילו לא הספיק לראות אותו). זו לא התנהגות אופיינית לפומות, אפילו עבור סלב כמוהו. פרשנים ומומחים הסבירו שהוא כנראה כבר מבוגר וחלש מכדי לצוד חיות בטבע. שבוע אחרי מקרה הצ’יוואווה, נהג דיווח שהוא כנראה פגע בפומה על הכביש החשוך. פקחים הגיעו ומצאו את 22–P פצוע. היו לו סדקים בגולגולת ובצלעות, אבל בנוסף התגלו עוד מחלות קשות רבות ובסופו של דבר, בלב כבד מאוד, הוחלט להרדים אותו.

גם בשבועות האחרונים לחייו, למרות שטרף כלבים ואפילו רדף אחרי איש אחד מבוהל וכלבו ללא הצלחה, רוב תושבי העיר היו מאוחדים באהדתם לאריה של העיר, ומותו התקבל בצער גדול. עם לכתו, לוס–אנג’לס חזרה להיות עיר קצת יותר מפוייחת וקצת פחות חיה.

הפומה מהר הצמר

גם אני חייתי לצד פומה, לפני הרבה שנים. כמו 22–P, גם אני נדדתי בקליפורניה מתוך דחף לא ברור, אבל גם לא בר–כיבוש. שלא כמוהו, הייתי עם בת זוג וילד בן שנה וצ’ופצ’יק. הסתובבנו עם קרוואן ברחבי דרום מערב אמריקה כשהגיעה ההצעה להיות שומריו של “הר הצמר”, הר בודד אי שם בצפון קליפורניה. ההצעה הגיעה מזוג אמריקנים מבוססים וקצת תמהונים (אבל לטובה) שרכשו מהמדינה את מאות הדונמים הפראיים האלה כדי להגן עליהם – ובעיקר על עצי אלון בני מאות ואלפי שנים – משיניהם של כורתי היערות. התפקיד שלנו היה קודם כל להראות נוכחות ולהשגיח על השטח, וגם לסלול בכלים ידניים שבילי טיול לטובת פארק שאולי יוקם שם בעתיד. היתה לנו בקתת עץ עם פאנלים סולאריים, היה הקרוואן ששימש מטבח ופינת אוכל, והיו שירותי–חוץ. המים הגיעו מבאר. החימום בחורף היה תלוי בכמה מהר אלמד לנסר, לייבש ולבקע עץ (בלי לפגוע כמובן ברווחתם הכללית של האלונים).

מעולם לא ראיתי את הפומה של הר הצמר. היו כמה פעמים במהלך הסיורים שלי שכלבתי הנאמנה, בואי עליה השלום, הסתמררה לפתע כל–כולה והשמיעה נהמות וגרגורים שידעתי לתרגם אינסטינקטיבית: “בוא נעוף מפה מהר ובשקט.” מדי כמה שבועות נתקלתי בגללים יבשים, ולפי הגודל שלהם ושאריות העצמות לא היה ספק שמדובר בטורף גדול מאוד. ופעם אחת בחורף כשצעדתי בשלג פתאום ראיתי מתחת לרגליי עקבות ברורים וחדים וכל גופי קפא, לא מקור. השלג עדיין ירד, וזה אמר שהעקבות האלה היו בני לא יותר מדקה או שתיים.

בחלומות הפומה הופיע לי לא מעט, במציאות לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת, אבל אני בטוח שהוא ראה אותי הרבה פעמים ואולי גם עקב אחריי.

פומה (המכונה באנגלית גם “קוגאר” וגם “אריה הרים”) זה אריה לכל דבר. קחו תמונה של פומה, ציירו לו רעמה וקיבלתן את מלך הג’ונגל. קחו תמונה של פומה, אל תציירו שום דבר, וקיבלתם תמונה של לביאה. אותו ראש מסיבי ומרשים, אותם שרירים שנראים כאילו צוירו על ידי אמן–קומיקס מסטול. וכשאתה חולק טריטוריה עם אריה, זה עושה משהו לפרופורציות שלך. לא משנה איזה חוזה חתמתי עם “בעלי” המקום, לא משנה מה נפח המנוע של הג’יפ שלי – אני בבירור לא מלך ההר. יש פה מישהו שאבותיו חיו כאן ברציפות מאות ואלפי שנים, מישהו שחד משמעית מרשה לי לחלוק איתו את האדמה. כי אם הוא לא היה מרשה לי, אם הוא היה מתנהג, נניח, כמו חוואי ממוצע, הוא היה יכול לחסל אותי בכאפה אחת. ועוד כאפה אחת לבת הזוג שלי ולגור שלי. הוא ראה אותנו וידע על קיומנו. ובחן אותנו. ומעולם, לאורך שנה שלמה, לא ניסה לפגוע בנו.

לא רק השכנות עם אריה ההרים החזירה לי פרופורציות ולימדה אותי דברים נשכחים. היינו שניים וחצי אנשים, מהגרים טריים באדמה הזאת, מוקפים אלפי חיות מקומיות. והיינו מופקדים על שימור האדמה הזאת עבורם, תוך התחייבות על מינימום פגיעה בחי ובצומח. היינו צריכים ללמוד לחיות בשלום עם להקות אסרטיביות של דביבונים שניסו לפרוץ למאגרי המזון שלנו וניהלו קרבות מסמרי שיער עם כלבתנו האמיצה בואי. את שבילי ההליכה שעל סימונם הופקדתי יצרתי לפי שיטה עתיקה שמכונה “תחשוב כמו פרה”. הפיזיולוגיה של רגלי הפרה לא מאפשרת לה לצלוח עליות או ירידות שייראו לנו זניחות למדי (פרות לא יכולות לעלות ולרדת במדרגות), ולכן הן יטפסו או יירדו במדרון במסלול זיגזגי ששומר כל הזמן על שיפוע מתון. מוח האדם שלי רצה לקצר הליכים, למתוח קווים ישרים עד היעד, אבל מוח הפרה מיתן אותי שוב ושוב, לימד אותי לחשוב רק על נוחותו ובטיחותו של הצעד הבא. עד היום, בהרבה מאוד מקרים, אני חושב כמו פרה.

לחשים נגד נחשים

והיו גם נחשים. המון. מהמין הכי מפחיד, אלה שמככבים במערבונים, עם הרעשן בזנב. באנגלית הם נקראים Rattle Snakes, בעברית הם זכו לשם המבאס “עכסן”. מכיוון שגדלתי בערד כבר יצא לי להכיר נחשים מקרוב, אבל עכסן הוא חיה אחרת לגמרי. הם יכולים להגיע לגודל של שני מטר בקלות, הם יודעים לזנק כחץ מקשת והארס שלהם קטלני. כבר בימים הראשונים שלנו על ההר נתקלתי באחד מהם, והיה ברור שיש לנו בעיה. כי הגור שלנו עדיין היה בגיל הזחילה, שהוא כידוע גם הגיל שבו מושיטים יד לכל דבר מסקרן. ולכן נקטנו בשתי פעולות: ראשית אימנתי את בואי ללוות את הגור על כל צעד ושעל, ובמקרה של היתקלות בנחש – להתייצב בינו לבין הגור ולנבוח עד שנגיע. לפני שהגענו להר היא הוכשה וכמעט מתה מנחש כזה, ולכן ידענו שהיא תשמור מרחק ביטחון. וידענו גם שכל עוד לא מתקרבים אליהם, עכסנים לא תוקפים מיוזמתם. ואכן, קרה פעם פעמיים שבשעה שעסקתי בביקוע עצים או סימון שביל שמעתי פתאום את בואי נובחת, הגעתי בריצה וראיתי נחש קרוב לגור שלי. אבל זאת כמובן לא שיטה מושלמת, ולכן נקטנו בעוד צעד משכנע: בעזרת אבני גיר מרוסקות סימנו אזור בגודל סביר מסביב לצריף שלנו בצירוף מסר לעכסנים: כל ההר – שלכם; בתוך האזור המסומן – שלנו.

זה עבד כמו חלום. כלומר, כל יומיים שלושה נתקלתי בעכסן על סף ביתי. זה הרגיש ממש כאילו הם בוחנים אותנו, האם אנחנו רציניים בעניין הזה של טריטוריה. בכל פעם שהייתי נתקל בנחש שחצה את הקו (בעזרתה האדיבה של מערכת האזעקה הביולוגית והנבחנית שלנו) הייתי שולף את הארגז הייעודי, משכיב אותו על צידו ומכוון את העכסן בעדינות פנימה. התהליך היה מתרחש בעזרת מקל, או בעזרת זרם מצינור המים שלי. כל הרעיון הוא לא לתקוף או להציק לנחש, רק לגרום לו לחפש מקום יותר נוח, הלא הוא הארגז. בימים ההם למדתי עד כמה הדימוי שלהם חוטא לאמת: עכסנים הם יצורים רודפי שלום שלא יכישו אלא לצורך ציד–מזון או הגנה עצמית. פעם אחר פעם הם נענו להדרכה שלי בלי התנגדות, זחלו לתוך הארגז, ואז הייתי מעמיד אותו במהירות בחזרה על בסיסו, סוגר, מכניס לבגאז’, עולה לפסגת ההר ומשחרר את הנחש בתחילת הירידה לכיוון המנוגד מהצריף שלנו. כי עכסנים יכולים לרדת במדרון, אבל לא לטפס.

רק פעם אחת התמרון הזה הפך לדרמה מקפיאת דם. זה היה בוקר שבו קמתי לי עדיין מנומנם ובדרכי אל שירותי החוץ נתקלתי בעכסן אחד, ממש מתחת למדרגות הצריף. נו טוב, אמרתי. הוצאתי את הארגז, ליוויתי את הברנש באדיבות פנימה, הכנסתי לבגאז’ והמשכתי בדרכי לשירותים – וכמעט דרכתי על עוד אחד, ענק. ולשנייה איבדתי את זה. כי עוד לא שתיתי קפה, וכי לא נותנים אפילו לחרבן בשקט על ההר הזה, ועכשיו אני צריך לרוקן את הארגז עם כלי הגינה בשביל הנחש החדש כושלאמשלו, ואין לי סבלנות ויאללה אודרוב טוס לארגז יא תולעת – – – ופתאום הוא זינק כמו ברק ונעץ את מלתעות הארס שלו עמוק בתוך הנעל שלי. 

לא, הוא לא הצליח לחדור דרכה. אבל זה היה חתיכת לקח: לשנייה אחת התמלאתי חשיבות עצמית אנושית, כאילו זה עניינו של הנחש אם חירבנתי או שתיתי קפה, כאילו הוא אשם שהוא נחש מס’ 2 שלי הבוקר ושאין לי ארגז פנוי. יותר מ–20 מכונות הרג כאלה פיניתי עד אז בלי שמץ של עימות. לנחשים אין חוש שמיעה, וגם הראייה שלהם די דפוקה, אבל יש להם חושים אחרים חשובים הרבה יותר, חדים הרבה יותר. יש להם חוש שאומר להם בדיוק מילימטרי ובזמן אמת אם אתה שכן או אויב.

למפגשים עם הנחשים הבאים כבר באתי מצויד לא רק באדיבות אלא גם ביראת כבוד, ומעולם לא הותקפתי שוב. שבועיים שלושה לתוך התהליך, נראה שהמו”מ נשא פרי. הם כמעט מעולם לא חצו עוד את קו הגיר. מהעבר השני שלו הם המשיכו לשגשג, וכשהייתי פוגש אותם הייתי מברך אותם לשלום וממשיך בשלי. ופעם אחת ישבתי בשמש האביבית ליד פלג נחל, מפשיר את הדם מהלילה, כשפתאום קלטתי בתוך ההסוואה עכסן אחד גדול מאוד, במרחק שני צעדים ממני, מסולסל ונינוח. 

היינו שני יצורים מההר הזה שמתפננים יחד אחרי לילה קר. לא חברים, לא אויבים – שכנים. 

רוח אחד

יש מקומות בעולם שבהם לא צריך לגור על הר בודד כדי לחיות בשכנות מובנת מאליה עם חיות. בהרבה ארצות באפריקה אף אחד לא מתפלא כשעדר פילים, ג’ירפות, זברות או אריות חוצה את הכביש. ובהודו אין קו שבו נגמר איזור המחייה של החיות ומתחיל זה של האנשים. פקק תנועה ממוצע שם יכלול בני–אדם, פרות קדושות, חזירים משוטטים שמשמשים כמחלקת תברואה ופינוי אשפה, עוזריהם העורבים השחורים, קופים גדולים וקטנים, ופתאום איזה דורבן, טווס–בר או בכלל יאק. על החוף בגואה משתזפים יחד תיירים וג’מוסים (תאו בשפת הקודש, באפאלו באנגלית). 

ככל שמדינה נחשבת יותר מתקדמת, ככה ההפרדה סטרילית יותר. במערב המודרני אפשר לפגוש חיות בגני–חיות, או כחיות מחמד, או כחיות מאכל, או כחיות להדברה. אנחנו מלכי ההר והן נתונות לחסדינו (המאוד סלקטיביים). פיתחנו לזה שפע הצדקות, החל מ”חיות מביאות מחלות” (ההפך הוא הנכון, בני אדם מדביקים בני אדם. מחקרים מראים שחיים לצד חיות טובים מאוד לבריאות ולמערכת החיסונית), דרך “פירמידת המזון” (פירמידות יש רק בראש שלנו, בטבע יש מעגלים), ועד לצידוק השגור מכולם: “מותר האדם מן הבהמה.”

כל ילד לומד לדקלם את המשפט הזה מעל לשניצל בצורת כוכב שלו. מותר האדם מן הבהמה, אנחנו נעלים עליהם, ולכן הכל מותר לנו. זה קוהלת החכם אמר, אז הנה. אבל יש בעיה עם הסלוגן הפופולרי הזה – נשמטה ממנו מילה אחת. המקור אומר: “מותר האדם מן הבהמה – אין”. כלומר ההפך. אנחנו לא נעלים ולא נעליים. והמשפט שלפניו אומר: כִּי מִקְרֶה בְּנֵי–הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם – כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל.

אני חושב שהסיבה האמיתית לפופולריות הגדולה של 22–P היתה בדיוק זו: פתאום מיליוני קליפורנאים קיבלו תזכורת למה שאבד בדרך להגשמת החלום האמריקאי הגדול, החלום הגדול של המערב כולו, ובעצם, של רוב המין האנושי. אנחנו אלה שנסגרנו בכלוב, פרוותנו דהתה, חושינו קהו, עינינו כבו. אבל כל עוד פומה פראי אחד בוחר לבלות את כל חייו בקרבנו, כל עוד עדרים של חזירי בר מופיעים פתאום בחיפה, וקיפוד תועה מגיע לכלי האוכל של החתולים בחצר שלי – אולי עוד יש לנו תקווה. רוח אחד לכל.