הלביאה שאימצה את האומצה שלה

יש לי חברה איטלקיה שקוראת לי ליונסה – שזה לביאה באיטלקית. אני אוהבת את השם שהיא נתנה לי וגאה בו. לפעמים כשהיא מכנה אותי כך, עולה בלבי זכרה של ליונסה אחת אמיתית שחייתה לפני 20 שנה בשמורה הלאומית סאמבורו שבצפון קניה, ולימדה את העולם שיעור חשוב ובלתי נשכח. 

הלביאה הסתובבה לה בשטח שלה לבדה ולפתע קלטה במרחק לא רב ממנה עופר ראמים. הוא התרחק מאימו והיה חסר אונים – טרף אידיאלי לכל הדעות ללביאה רעבה. היא התקרבה אליו אט אט, התכוננה לאקט הטרף המפואר שלה, אבל ברגע האמת, למרבה הפליאה, בניגוד לכל הסיכויים ובניגוד לדרך הטבע, במקום לטרוף אותו היא נשכבה לצידו והחלה ללקק את גופו כאילו היה כפיר אריות שזה עתה המליטה. 

פקחי השמורה שהבחינו בהתרחשות שפשפו את עיניהם וצפו בנעשה מרחוק עם משקפות. אחדים מהם תיעדו את המחזה הנדיר במצלמותיהם. רגע אחד הם נדו לעופר בליבם כי היו בטוחים שתיכף יראו איך הוא נקרע לגזרים בין מלתעותיה האדירות. ברגע הבא מצאו עצמם נדהמים, פעורי פה, מביטים בעופר ראמים מחובק בין כפותיה של הלביאה הגדולה והחזקה. היא מצידה המשיכה לנהוג בו ברכות אימהית וללקק אותו. בינתיים הדרמה התפתחה: הראמה האם הגיעה בריצה לאירוע, ראתה בזוועה את בנה בזרועות הלביאה, נעמדה בטווח ביטחון והחלה לכתוש את רגליה בעפר בעצבנות בכל פעם שהלביאה ליקקה את העופר. האם השמיעה לתינוק שלה את הקריאה שלהם שהעבירה לו את המסר החד משמעי: חזור אליי מיד! הוא שמע אותה. כשהוא לחלוטין לא מודע לסכנה האיומה האורבת לו, התרומם על רגליו, הצליח להיחלץ מאחיזתה של הלביאה, ודילג בתמימות אין קץ בחזרה לעבר האם, בא לינוק ממנה. והלביאה? היא לא עשתה דבר. היא לא מנעה ממנו להשתחרר. כאילו הבינה שהוא חייב ללכת לאכול ואיפשרה לו הפוגה קלה. ליונסה התבוננה באיחוד של האם והעופר, אבל לא משה ממקומה. חיכתה.

אם עד כה הסיפור הזה נשמע לכם כהזיה או חלום, הרי שההמשך עולה על כל דמיון אנושי אפשרי. עופר הראמים סיים לינוק, קיפץ קצת בחדווה ליד אימו כשהוא ממשיך לשלוח מבטים מלאי ערגה אל הלביאה שאימצה אותו. הפקחים נותרו נטועים במקומם, והבחינו כיצד הוא מבצע ריצת התאבדות בחזרה אל הלביאה, כאילו מובן מאליו שהיא שם, מחכה לו, ושהכל יהיה בסדר.

 כמו הלביאה, גם העופר הזה פעל בניגוד מוחלט לחוקים אליהם נולד, הפוך מהאינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלו, חף מפחד מחיית הטרף המסוכנת שכל מלחכי העשב (עמם הוא נמנה) מפחדים מפניה פחד מוות, ובצדק. העופר הגיע אל הלביאה, והנה היא קיבלה את פניו שוב בשמחה ובאהבה. מלקקת את פניו, מתנהגת כמו חתלתולה רכה ומתוקה, בטח שלא כמו ליונסה! 

סיפור האהבה הבלתי אפשרי הזה נמשך ותועד לא פחות משבועיים ימים. בכל יום, במשך כמה פעמים, העופר נע בין אימו לבין הלביאה. הוא שהה בחיקה אפילו יותר מאשר עם אימו. היה מגיע אל האם לינוק, ומיד חוזר בריצה שוב ושוב אל ליונסה, אימו המאמצת. ניכר בלביאה שהיא ממש נקשרה אליו. בהתנהגותה היא הפגינה את כל הדברים הידועים שלביאות עושות מול אריות זכרים ומול אחרים בכלל, כשיש להן גורים; היא לא נתנה לאף אחד אחר מהלהקה שלה להתקרב אליו, שמרה עליו מכל משמר, ליקקה אותו ללא הרף והגנה עליו כאילו היה הכפיר הפרטי שלה. 

מדי פעם, היא נאלצה לעזוב אותו ואת השטח שלהם כשיצאה לצוד (ולא מן הנמנע שהטרף כלל איזה קרוב מבני הלהקה המורחבת של הבן המאומץ), אבל מיד לאחר שסיימה לאכול, היתה חוזרת אליו ואל אהבתם. ברגע שהיה מבחין בכך שהיא ממתינה לו, מיד היה נפרד מאימו ורץ אליה. הם שבו זה לזרועות זו מרצונם החופשי והעופר הצעיר היה רובץ באמון ובביטחון מלא בחיקה של הלביאה. 

העיתון הקנייתי “The Nation”, פירסם בזמן התרחשות האירוע תמונות המראות את העופר הקטן צועד ליד הלביאה או מנמנם כשראשו בחיקה. עובדי השמורה התראיינו לכלי התקשורת ונשאלו רבות על האירוע החריג. הם היו נבוכים ולא ידעו לתת תשובה ברורה, אבל הניחו כי יתכן שהלביאה גורשה בשל נסיבות כלשהן מלהקתה, הרגישה מאוד בודדה ולכן החליטה לאמץ את הגור. גם מומחים לזואולוגיה התראיינו והסבירו כי “מקרים כאלה מאוד נדירים”, עם זאת, אחדים מהם ידעו לספר על כמה מקרים ידועים מן העבר שבהם בעל חיים ממין אחד (ולא סתם אלא ממין טורף) אימץ בעל חיים ממין אחר שבהחלט יכול היה לשמש לו ארוחה נאה. לתופעות האלה לא היה בדרך כלל למומחים הסבר. אחד המקרים שהוזכרו היה אירוע שהתרחש לפני שנים רבות בישראל, בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. גור חתולי רחוב שהסתובב בגן נקלע למכלאה של חתולת בר ממין קאראקל. הקאראקל יכולה היתה לטרוף אותו בן רגע. במקום זאת כמו, ממש כמו הלביאה ליונסה, היא אימצה את הגור, ואפילו החלה לייצר חלב ולהניק אותו, כאילו היה גור שלה. 

וכך התנהל המחזה ה”לא טבעי” המרהיב הזה כשבועיים ימים. לפקחים היה נדמה שאפילו האם הביולוגית (שבמשך כמה ימים היתה בהחלט מבועתת) כבר החלה להתרגל לאם השניה של בנה, ונראה היה שלעופר הזה תהיינה שתי אימהות שילוו אותו כל חייו הצעירים. 

אבל אז התרחש המפנה הטרגי. בוקר לא בהיר אחד, קיפץ העופר לצד ליונסה בזמן שהלכה אל מאגר המים לשתות. כעבור זמן מה, כדרכן של לביאות (העשויות לישון עד 16 שעות ביממה!), הלביאה התנמנמה לה בשמש ונרדמה. אריה זכר גדול שעקב כבר כמה ימים אחרי הלביאה ובנה המאומץ ניצל את ההזדמנות, התנפל על העופר בבת אחת וגרר אותו מהמקום. געייתו הרמה העירה את הלביאה. היא זינקה ורצה אחרי האריה, נואשת ברצון להציל את העופר שלה, אך לשווא. האריה הספיק להרוג אותו, הוא כבר היה מת. האריה גרר אותו שמוט ראש לשיחים. הלביאה חגה מסביב לאריה כמה פעמים בשאגות עזות ומרות. אבל לא היה לה באמת מה לעשות מול זכר גדול שכזה, והיא ידעה בדיוק איך ייגמר קרב ביניהם. אינסטינקט ההישרדות שלה גבר על הכל, היא הבינה שלא נותר לה עוד מה לעשות בעניין, עזבה את המקום והלכה לדרכה. לאריה היתה ארוחה טובה. שתי אמהות נותרו עם לב שבור. 

הסיפור הזה, שהוא לא פחות מחזון אחרית הימים, סוקר כאמור על ידי פקחי שמורת “סאמבורו “שבצפון קניה ודרכם פורסם ברחבי העולם. למיטב ידיעתי אף חוקר או מומחה בתחום לא הצליחו להסביר מה קרה ללביאה הזו שנהגה בניגוד גמור ל–ד.נ.א. שלה ומה קרה לעופר שעשה אותו דבר בדיוק. נראה שחיות יכולות להתעלות על עצמן לממדים אחרים משהתרגלנו לייחס להן, להפגין חמלה, רוך ועדינות. מי יקבע מה “טבעי” ומה “לא טבעי”? אלה הן בסך הכל אקסיומות שאנחנו, בני האדם המצאנו. כל מה שמתרחש בטבע, הוא טבעי. הכל אפשרי בטבע. הוא חי ונושם ומשתנה כל הזמן. 

ה”מרחק” וה”שוני” שהתרגלנו לראות בין ראם ללביאה, נעלמו כלא היה. וכל מה שנותר בנו לנוכח התרחשות פלאית כזאת הן תחושות של רוך, התעלות, חמלה ואהבה.