היה לי פעם חבר שקנאי
סתיו יורד על יער הקופים ביודפת ומעורר אצל נורה תבור געגועים אלי שקי השקנאי שהיה אחד הדיירים הנאמנים במשך שמונה שנים. מותו לימד אותה שיעור חשוב בכמה אפשר לסמוך על המבקרים שלא יאכילו את חיות הבר בג'אנק פוד וניילונים (אי אפשר) ובאיכויות של אהבה שקנאית
בצהרי היום, אני מחליטה להתיישב ולעסוק בכתיבה. מתמקמת לי בצל, בגינה, תחת שמים כחולים. רוח נעימה מספרת על השינוי הממשמש ובא, רוחות ראשונות של סתיו, הגשם מתקרב. השמש כבר פחות בוהקת, והעצים מנשירים את עליהם.
ביער הקופים עונת הסתיו ניכרת היטב בבעלי החיים. החזירות פיגי ואבוני כבר התחילו להצמיח שוב את תלתלי החורף שלהן על עורן לאחר שהיו כמעט קירחות לאורך הקיץ. צבע הפרווה של הקופים משתנה ומתעבה, עונת הייחום של קופות הסנאי מתקרבת והזכרים הבשלים להזדווגות מתחילים להתנפח בכתפיהם כדי להרשים את הנקבות. המאחרים שבטווסים ממהרים להשיל את שארית הנוצות מזנב החיזור המפואר שלהם וזלמן שושי האלפקה מצמח אף הוא את פרוות החורף הסמיכה שלו…
למרות הסוף הטרגי הסיםור מקסים.