“הזמן לדבר שלום הוא כשיש מלחמה”
פסטיבל וודסטוק המקורי נבט באחת התקופות המלחמתיות ביותר של ארה"ב. כאן במדינה של פוסט 7 באוקטובר אדר מעיין-שטרן חלמה שלום, שיתפה עם עוד אשה ועוד אשה, ועכשיו הן חובקות באהבה את הגירסה הישראלית: פסטיבל "וודסטוק למען השלום". זה נשמע הזוי ומנותק, ובדיוק בגלל זה חשוב להן כל כך לקיים אותו
את אדר מעיין-שטרן, אחת ממגשימות החלום של פסטיבל “וודסטוק למען השלום”, שמתרחש ממש בימים אלה, פגשתי ב-6 באוקטובר בשנה שעברה. כמו כל שנה בסוכות הקימו היא וחבריה ממצפה רמון סוכה בחורשה, והזמינו מלא חברים וחברים של חברים וחברים של חברים של חברים – פשוט לבוא ולהיות. שנים רבות המסורת הזאת באה לי בטוב. זוכרת את עצמי שם שפוכה מעצב על יד המדורה כשעברתי פרידה, מוקפת אנשים שמעצם נוכחותם, בלי לדעת אפילו – אספו את שבריי. זוכרת את עצמי שם בשנה אחרת רוקדת בטירוף סביב JBL, סאחית לחלוטין, מפוצצת אדרנלין ודופמין רק בשל הזכות שנפלה בחלקי להיות DJ, שמחליפה שירים בספוטיפיי ומשמחת את כולם.
והיו גם פעמים רגועות יותר כמו למשל אז, ב-6 באוקטובר, כש-30 איש ישבו במעגל כריות, שרו שירים אחרי הארוחה סביב שולחן נמוך בתוך סוכה די קטנה, וחתכתי לישון מוקדם. הרגשתי שמיציתי את החג הזה וכבר בא לי שיגיע מחר ואראה שוב את עמית בת זוגי, שנסעה למסיבה ברעים. המסיבה התחילה ביום חמישי, הסתיימה בשישי, התקפלה ופינתה את מקומה להפקה אחרת – לנובה. קמתי בשבת מוקדם בבוקר כשכולם עוד ישנו, ארזתי ונסעתי משם. לא היה לי מושג מה התרחש בחורשה באותה שבת ובימים שאחריה, עד הראיון הזה.
אדר (38) שגדלה ברעננה מגדירה את עצמה אקטיביסטית מלידה (“באתי עם טמפרמנט כזה לעולם”). מאז רצח רבין, כשהיתה בכיתה ד’, היא פעילה חברתית בלתי נלאית; במחנות העולים, במועצת התלמידים, בהפגנות לזכויות אדם, לזכויות עובדים, לשלום. ב-2011 כשהיתה סטודנטית בבאר שבע היא נכנסה חזק למחאה החברתית ואחר כך ניהלה פרויקט בלוד מטעם התאחדות הסטודנטים. “הייתי בעולם של ביקורת ושינוי חברתי, אבל מתוך הממסד, מתוך המערכת”, היא מספרת, “בצבא, באוניברסיטה, בעירייה – עשיתי מה שצריך כדי לשנות מבפנים. למרות החשיבות והמשמעות של העשייה הזו היא הותירה אותי כועסת, מרוקנת חסרת כוחות וחסרת תקווה”.
בגיל 28 החליטה לעזוב הכל ולעבור למצפה רמון, שם הכירה את מיכאל בן זוגה ולשניים נולד בוסתן, כיום בן שלוש. בני הזוג עברו לגור בחווה, מנותקים מחשמל, וצללו לחיי יצירה, גידול מזון ובנייה בעבודת כפיים. אדר התמחתה בפרמקלצ’ר, עסקה בחינוך לקיימות ובליווי רשויות מקומיות בפרויקטים של כלכלה מקיימת. “זה היה מעבר לאקטיביזם Off-Grid”, היא מסבירה, “פחות לשתף פעולה עם מה שלא נכון בעיניי. נחשפתי לעולמות של רוח, אקולוגיה, חיבור לאדמה, לצורת חיים אחרת ולתפיסת מציאות שונה. זה הביא לי הרבה מזור, הרבה אמונה ואופטימיות בחיים.
“קיימות זו תפיסת עולם הוליסטית שרואה את הקשר העמוק בין סביבה, חברה וכלכלה. שלושת המישורים האלה אמורים להתחבר לטובת עולם טוב יותר. קיימות מדברת על שוויון וצדק חלוקתי, על עולם שאין בו עבדות, לא של בני אדם ולא של האדמה, עולם שאין בו מלחמות. קיימות רוצה שכולנו, כל נשות ואנשי הפלנטה וגם כל יצורי הפלנטה, יוכלו להתקיים בהווה ובעתיד בצורה טובה, מעשירה ואופטימית וכדי שזה יקרה אנחנו צריכות לייצר מציאות בת קיימא.
“כשהריתי וילדתי את בני הבנתי שתם עידן הפסימיות ומעכשיו, אם בחרתי להביא עוד נשמה לעולמנו, יש לי אחריות שהוא יחיה בעולם ראוי וטוב, ולכן עליי למצוא חיים שיש בהם מרחב לתקווה ולאקטיביזם מפרה ומעורר שלא מחרחר כעס ומלחמה. לפעול בדרכי שלום כדי לייצר שלום”.
מה קרה אתכם אחרי ה-7 באוקטובר?
“קודם כל נותרתי כמו כולם בהלם, בעצב, בכאב. היינו יחד בחורשה ופשוט לא יכולנו לזוז משם. הזמן עצר מלכת. אחרי שלושה ימים הבנו שאנחנו לא רוצים להיות בתקופה הזאת לבד, ושכמונו אנשים סביבנו רצו להיות ביחד, אז פתחנו בחורשה מרחב בטוח. חיינו כקהילה של אנשים ונשים, חלקם מפונים, משפחות מאופקים, אנשים מהצפון וממצפה שהגיעו להתאוורר ולבכות יחד. עשינו סדנאות ומוזיקה, מעגלי שיח ובישול משותף. יצרנו אי שיש בו שלום ומרחב תומך. די מהר הבנתי שבזכות זה שלא חוויתי את הכאב ממקור ראשון, יכולתי להחזיק את התדר הזה של שלום.
“ההשראה הגדולה ביותר שלי היה סיפרה של אתי הילסום ‘השמיים בתוכי’. זה בלתי נתפס ונשמע על אנושי; בחורה צעירה בשואה מחפשת משמעות לחיים ומוצאת כוחות לסליחה, לחמלה, להתבוננות שונה בעם הגרמני. היא משתדלת לסלוח לגרמנים ובוחרת בדרך של אהבה ושלום מתוך תפיסה שבתקופות חשוכות יש מילא כל כך הרבה שנאה, כך שאין יותר מקום אפילו לגרגר שנאה אחד נוסף. מתוך היעדר מילים ישבתי כל יום בחורשה והקראתי קטעים מהספר, כי אם היא יצאה ככה מהתופת אולי גם אנחנו יכולות? וכל יום שרנו בחורשה שירי שלום ותפילות שלום וכבר אז הרגשתי שהתדר שלי – אל מול הכאב, הפחד, הכעס והשוק – לזכור שאנחנו חייבות להישאר אנושיות, אחרת לאיזה עולם הילד שלי יגדל?”
“נקמה לא תעזור”
ב-1 ביולי השתתפה אדר בעצרת שלום של “הגיע הזמן”, קואליציה של ארגוני שלום, ולדבריה חשה אחרי זמן רב שדווקא מתוך השכול הנורא – מחנה השלום התעורר. “באירוע שהתקיים בהיכל מנורה היו משפחות של חטופים ומשפחות שכולות, שעלו על הבמה ואמרו מתוך הכאב העצום שהן לא מאמינות בנקמה. נקמה לא תעזור. נקמה תעשה עוד ועוד כאב. אני יודעת שמאז 7 באוקטובר הרבה אנשים נכנסו לנרטיב של ‘התפכחנו – אין עם מי לעשות שלום’, אבל יש גם דרך אחרת; אוקיי, אי-אפשר לחיות כל הזמן בסכסוך, במלחמה, בדיכוי ולהתעלם מזה. אין שום הצדקה לפעילות טרור מחרידה ובלתי מתקבלת על הדעת כפי שחווינו, אבל התשובה היחידה לזה היא שלום. הביטחון היחיד הוא שלום. מרבית התושבים בעזה ובגדה אינם תומכי טרור אלא אנשים ונשים שרוצים כמונו לחיות, אז בואו נדבר איתם. בואו נעשה עתיד טוב, בואו נזכור שמאבקים אלימים, טרור ומלחמות פשוט עולים בקורבנות בלי סוף בשני הצדדים, וזו אינה גזרת גורל.
“גם השבט שלי, קהילת החברים שאני חלק ממנה, לא מגיעים לאירועי מחאה. רובם מתרחקים מפוליטיקה. אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי שהם יידבקו בתקווה ובעשייה. ואז עלה לי הרעיון לעשות וודסטוק – כמו במקור; תנועה המונית שבזמן מלחמת וייטנאם התנגדה למלחמה באמצעות מוזיקה, אמנות ותרבות מחאתית. גם ככה החברים שלי אוהבים לעשות Gathering וגם ככה הם הולכים לפסטיבלים, אז בואו נשתמש בכלים האלה כדי לדבר שוב על שלום ולהתנגד למלחמה. יש לנו מה להביא כרגע למציאות כי הייאוש הוא אינסופי, האופק לא נראה טוב. שכחנו את המילה ‘שלום’ ואנחנו יכולות לבחור ללמוד אותה מחדש”.
בקיץ עברה אדר עם משפחתה לזולה על שפת הים, שם ניסתה לסחוף אחרי הרעיון שלה את כל מי שפגשה וגילתה שאנשים דווקא מתלהבים. בין השאר היא פגשה שם את רויטל, חברה ופעילת שלום ממצפה רמון. “אמרתי לה ‘רוי, אנחנו חייבות להביא את כל אנשי הזולות האלה למרחב שמדבר ולומד שלום’. והאלופה הזאת הלכה הביתה, דיברה עם כמה חברות שלה, אמרה ‘תקשיבי כולן מתלהבות’, ארגנה פגישה בבת גלים בחיפה ונפגשנו אני ורויטל ונועה וליאור ודמיינו מה יקרה בוודסטוק שלנו. דמיינו עשרת אלפים אנשים, עפנו על עצמנו. הרגשנו שכולנו עם סיפורים דומים, כולנו אקטיביסטיות בעולם של אנשי רוח שלא מוצאות את עצמן. כולנו מתקשות מול החברים שלנו בשיח פוליטי, כולנו בקושי הולכות להפגנות, מדוכאות וכועסות. ואז שלפנו את יערה, מפיקת אירועים מהזולה לידינו שהביאה איתה את נטע, ופשוט ככה נוצר גרעין של שש נשים מופלאות. הזמנו אנשים לערב חשיפה בבית של נועה בחיפה ופתאום הגיעו 50 איש וצלמת שתיעדה את המפגש, וזה תפס כמו אש בשדה קוצים. נפגשנו ונפגשנו והאמת שבאיזשהו רגע מיכאל אמר לי, ‘זה לא יקרה אם תמשיכו רק לדבר, את נכנסת לזה עכשיו בפול גז או יוצאת מזה’. אז נכנסתי בפול גז.
“אחרי אירועי החשיפה הראשונים הפכנו משש בנות לתנועה עם מלא חברים. הזמנו אנשים להצטרף לצוותים שלנו ועכשיו יש כבר עשרה צוותים. זה גדול יותר ממני, זו יצירה משותפת וכל כך הרבה נשים ואנשים לוקחים בה חלק. קהילה שלמה עובדת בהתנדבות ובמסירות אינסופית לטובת הדבר הזה 24/7. אנשים נותנים מעצמם תוך תחושת שייכות ושותפות עמוקה, בעיקר כי כולנו מחפשות בית. כולנו רוצות לקחת אחריות על העתיד שלנו”.
מארגנות הפסטיבל ישבו עם מפיקים מקצועיים ובדקו כמה עולה לשכור מקום, כמה עולה הגברה, כמה עולים שוטרים, כמה עולה מד”א, כמה עולה ניקיון. למרות שכמעט כולו נעשה על ידי מתנדבים העלות הגיעה ל-1,300,000 שקל, ללא מטרות רווח. הן פתחו אתר אינטרנט, פייסבוק ואינסטגרם, גייסו תורמים, יועצי שיווק ומפיקים, שהרימו אירועי פופ-אפ בכל הארץ והעלו הדסטארט שהניב עד עכשיו 500 אלף שקל. את השאר הן מקוות לכסות ממכירת כרטיסים. “זאת עדיין תנועה עממית שלוקחת סיכון כלכלי בשביל להצליח”, אומרת אדר, “אבל אני מאמינה בכל הלב שמה שאנחנו מביאות הכרחי כדי לחבר קהלים נוספים, כדי להביא קול ששלום זה דבר שכיף לעשות, ששמח לעשות, לנסות לרענן את תנועות השלום ולהביא שפה חדשה. אין היררכיה בכאב, המלחמה יוצרת קורבנות בשני הצדדים. אנחנו נותנות הכרה לכאב של שני הצדדים. החטופות חייבות לחזור הביתה, ההרס בעזה והפגיעה בבלתי מעורבים חייבים להיפסק. אנחנו לא חופשיות אם השכנים שלנו חיים בדיכוי ואין שוויון. אנחנו מנסות לייצר שיח שנותן מקום לכאב המשותף, לפחדים המשותפים, לראות איך אפשר לתת מקום לצד השני”.
יש גם שותפים ערבים בפרויקט?
“יש אבל מעט. כל הטקסטים מונגשים בשתי השפות, יש על הבמה אמנים פלסטינים, יש מעבירי תוכן פלסטינים ויש איתנו בצוותים ערבים שותפים. אבל לצערי זה עדיין מיעוט. הנרטיב שלהם הוא שכרגע זו לא מלחמה אלא טבח עם. הוודסטוק מבחינתם זה כאילו שהיינו עושות מסיבה שבוע אחרי ה-7 באוקטובר”.
אני חייבת רגע לשים כאן את המילה “שמאל”.
“אנחנו מנסות לשבור את ההגדרות של ימין ושמאל. במובן הפוליטי-מפלגתי גם מפלגות שמאל לא בהכרח מדברות על הערכים האלה, ובו בזמן לא נכון להגיד שאף ימני לא רוצה שלום. המילה ‘שלום’ אמורה להיות נחלת הכלל, רק הדרכים לשם שונות. מבחינתי כל מי שמאמין שהאדמה כאן משותפת, שכל בני ובנות האדם שווים, שאנחנו יכולות לחלוק את המרחב יחד בשוויון – כל מי שמחוברת למקום הזה ורואה כאן עתיד – זה האירוע שלה”.
שמעתן תגובות של מתנגדים ליוזמה?
“יש ערבים שטוענים שזה לא הזמן לעשות חגיגות עם מה שקורה בעזה והרבה ישראלים אומרים, ‘חכו שתיגמר המלחמה ואז נעשה שלום’. אני מכבדת כל קול אבל מבחינתנו הזמן לדבר על שלום הוא כשיש מלחמה. אחרי המלחמה יהיה צורך לרפא את הפצעים ולעשות תהליך עמוק של גישור. אבל לקרוא לעצירת המלחמה זה דבר שצריך לעשות כשיש מלחמה, אין למה לחכות. הרבה תגובות מגיעות מאנשים שלא מאמינים שיש לנו כוח לשנות משהו. ברור לנו למה אנשים מיואשים אבל הבחירה לעשות פעולה אקטיבית לשלום בזמן מלחמה, נובעת בדיוק מכך שאנשים לא מאמינים כרגע שזה אפשרי”.
חיים עם תקווה
הוודסטוק התקיים בשיטים (לשעבר “אשראם במדבר”) בין מצפה רמון לאילת. היו בו הופעות של אמנים מובילים ובהם רותם בר אור, דורי בן זאב, ערן צור, אחינועם ניני, עמיר לב, דנה ברגר, יובל מנדלסון, נועם ענבר ועוד הרבה הרכבים של מוזיקה על שתי במות. נוסף על הרצאות, סרטים, מתחם פעילויות לילדים, זומים עם אנשים מסוריה ומלבנון, קרקסנים ומיצגי אמנות מטורפים נערכו בפסטיבל גם סדנאות, כמו למשל מפגש עם הרבה דליה שחם, מוזיקאית ואקטיביסטית רוחנית, ממובילי ארגון ״קול רבני לזכויות אדם״ וממייסדות קהילת ״יוצרות מציאות”, שעורכת טקסי מעגל חיים (וגם בעלת טור בעיתון זה); סדנת צפרות עם נעם וויס; גששות ערבית עם סלמאן סדאן; וסדנת כתיבה לשלום פנימי עם עורך מגזין חודשי שלא ננקוב בשמו. הלינה היתה בתנאי שטח והיו דוכני אוכל טבעוני וצמחוני. צוות אקולוגי דאג שהאירוע הזה יצמצם ככל שניתן את “טביעת הרגל”.
בלי פחד מאזעקות?
“הפסטיבל כולו נוהל לפי הנחיות פיקוד העורף וברישוי המשטרה, וכמובן שאנחנו פועלות לפי ההנחיות. לגבי הפחד – צריך שיהיה כאן שלום כדי שנפסיק לפחד”.
יהיה וודסטוק הבא?
“כן, עוד שלושה שבועות אנחנו מתכננות מפגש, להוריד את הדברים לקרקע, לדבר איך ממשיכים. אנחנו מדמיינות כל מיני צעדים אפשריים: יום וודסטוק פופ-אפים בכל הארץ, בימת וודסטוק באחת הכיכרות בערים מרכזיות ואולי יהיה עוד וודסטוק הרבה יותר גדול”.
מה תעשי ביום שאחרי?
“קודם כל לא זזתי מהילד שלי. אני שלושה חודשים לא בבית, כן? אז אני הולכת להיות עם מיכאל המון, אני הולכת לכבות את הסמארטפון ורגע להאט את הקצב”.
מה החלום שלך?
“אני מדמיינת שמלא אנשים יצאו מהוודסטוק ופשוט ירימו יוזמות ותהיה תסיסה; וואו, איפה הייתי, השתנה לי, יאללה, הולכים לעשות. והפנטזיה שלי זה שהחטופות והחטופים יחזרו הביתה, שתיגמר המלחמה האיומה בעזה, ושגם אנשים בעזה יחזרו לבתיהם. הפנטזיה שלי זה שיום אחד יהיה טרק סובב מזרח תיכון, שנוכל ללכת ברגל בין מצרים ועזה וישראל ופלסטין וסוריה ולבנון”.
איך כל זה יכול לקרות לדעתך עם חמאס?
“לא נהייתי מדינאית בגלל שאני מפיקה וודסטוק, אבל אשמח ללמוד מאנשים שעוסקים בזה שנים – מה עושים עם זה שיש טרור ויש אסלאם קיצוני? ומה עושים עם תפיסה יהודית-משיחית שמאמינה שעזה צריכה להיות שוב בבעלות יהודית? אין לי את כל התשובות, אבל יש אנשים שיודעים לתת תשובות, כמו למשל יובל נח הררי או דב חנין שמסביר בהרצאות שלו, שבמרחבים שיש בהם תקווה הטרור מתקשה לצמוח. שהרי בתקופות היסטוריות כשהיו הסכמי שלום על הפרק, החמאס היה הכי חלש. בסוף, בעזה יש אמהות ואבות וילדים שרוצים לחיות ורוצים ללכת לים ורוצים לטוס, והמלחמה הזאת מחסלת להם את כל החלומות. בהיעדר תקווה, השנאה יכולה רק לפרוח. כשאנשים מיואשים, בכל תחום, הרבה יותר קל לשלוט בהם. הייאוש נותן המון כוח לשליטים – קל יותר להנדס את התודעה שלהם.
“אז צריך להבין מה עושים עם מיעוט שרוצה לחרחר מלחמה. וצריך לתת מענה גדול מאוד לחמאס ולאנשים שבוחרים לעשות טרור בצורה הכי מחרידה בעולם. אין לי את התשובות איך, קטונתי. אני פשוט יודעת שיש תשובות, כי סכסוכים ומאבקים בכל העולם הסתיימו, ותנועות גרילה נעלמו. מי ששלח פצצות אטום על יפן לא עושה זאת יותר, ומי שעשתה שואה ליהודים היא אחת המדינות שאנחנו הכי מחפשות את הדרכון שלה. אז איך עושים את זה? לא יודעת, בואו נלמד. מיטב המוחות מושקעים באיך אפשר להגיע לחלל והמציאו את הבינה המלאכותית, אז בטוח שמיטב המוחות יכולים לעשות שלום. אני לא מיטב המוחות, אבל אני לא יכולה לעצב את כל החיים שלי מתוך ייאוש, ומנסה להיות חלק מתנועת התקווה. ואני לא לבד”.
לפרטים נוספים על פסטיבל “וודסטוק למען השלום” ותרומות כנסו לאתר: https://www.woodstocksalamshalom.com/
מאוד לא משכנע
הפרוגרס המעוות בשיאו
כאילו אין גברים בעולם..
מדברת בלשון נקבה
רק אנרגיה נשית שזה ממש לא מציאותי, אען שום נתייחסות לגברים, לערכי משפחה, לשימור של תרבות (מה שמאוד עוזר לקהילות חזקות ומשפחתיות)
ניתוק מהמציאות
וגם ניתוק מהטבע כי אין כאן הבנה בסיסית של הטבע האנושי שבין היתר ניזון מאנרגיה גברית לא פחות משניזון מאנרגיה נשית