ההיסטוריה הלא מסופרת של מערכת החינוך

כמעט בכל מקום בעולם תמצאו היום מערכת חינוך כמעט זהה – קבוצה של 20-40 ילדים מופרדים לפי שכבות גיל, יושבים בחדר מרובע מאחורי שולחן קטן, פניהם מופנות לקדמת החדר שבה עומד מורה ומלמד את חומר הלימוד בהתאם לתוכנית לימודים מוכתבת ומוסדרת. שיטה זו הפכה כל כך מובנת מאליה בעידן המודרני, שמעטים מאוד תוהים על קנקנה ושואלים מה מקורה. עבור רוב האוכלוסייה שיטה זו נחשבת ברכה, הרי עד לפני 100 שנה חינוך היה מצרך יקר שרק מעטים יכלו להרשות לעצמם. ואילו היום יש לכולם הזדמנות שווה ללמוד ולהצליח. אם רק נתמיד ונשקיע. לא? אז זהו, שקצת כן ובעיקר הרבה לא. אומנם עד ממש לאחרונה בהיסטוריה האנושית השכלה הייתה בהחלט פריוויליגה של עשירים, אך הסתכלות מעמיקה על השורשים של מערכת החינוך הזאת, כפי שנעשה במאמר הנוכחי, תוכיח ששיטה זו לא פותחה כדי לצמצם את הפער בין המיעוט הפריווילגי לציבור הרחב, אלא בדיוק להפך – כדי להשאיר את הציבור מאושר בדיוק איפה שהוא נמצא – צייתן, בור וחסר כל ידע שיכול לאיים על מנגנוני הכוח המשעבדים אותו.

נתחיל מההתחלה. התיעוד ההיסטורי העתיק ביותר שיש בידנו לקיומה של מערכת חינוך מתוארך לפני כמעט 5000 שנה, בממלכה השומֵרית. ממצאים ארכיאולוגים גילו שהמערכת השומרית הייתה דומה במובנים רבים למערכת המודרנית שאנחנו מכירים היום. ילדים צעירים מאוד ועד גיל ההתבגרות הלכו מדי יום לבית הספר (שנקרא אז בית לוח כיוון שכתבו על לוחות ולא על ספרים). שם הם ישבו על ספסלי חמר והקשיבו למורים. לכל בית לוח היה מנהל שנקרא “הפרופסור” או “המומחה”. סגן המנהל נקרא “האח הגדול” והוא היה אחראי לסדר ולמשמעת בבית הספר, שהיו נוקשים מאוד. תרבויות מאוחרות יותר שאבו השראה מן השיטה השומרית ואימצו אותה בחלקה או במלואה. בשנת 1496 הפכה סקוטלנד את החינוך לחובה עבור ילדים בני המשפחות המיוחסות והמובחרות. עם חקיקת ‘חוק הקמת בתי הספר’ בשנת 1616, נדרשו כל הילדים ללמוד בבית הספר. עם זאת, מודל חינוך החובה חינם שהתפשט בהדרגה בכל העולם התבסס ברובו על מודל החינוך הפרוסי, שהוקם במאה ה-18.

אף על פי שהמלך הפרוסי, פרידריך ויליאם הראשון, קידם את הרעיון של לימוד החובה עוד בשנת 1716, חינוך לא הפך חובה עד 1763, כאשר בנו, המלך ‘פרידריך הגדול’ קבע שילדים חייבים ללמוד בבית ספר בחסות המדינה. על פי הפסיקה החדשה חויבו הילדים ללמוד בבית הספר מגיל 5 ועד 14, וקנסות הוטלו על אי השתתפות. החלטתו של פרידריך קבעה כמה תקדימים נוספים: אוניברסיטאות ובתי ספר הם מוסדות המדינה, להקמת מוסד לחינוך ילדים דרוש אישור של המדינה ומונו “מפקחי בית ספר” שתפקידם היה לוודא שכל הילדים בגילי לימוד החובה יוחזקו בבית הספר, “במידת הצורך בכוח ובענישה של הורים רשלניים”. היסטוריונים מסוימים רואים בהחלטתו של פרידריך הגדול ליצור מערכת חינוך חובה שכספי המיסים מממנים אותה, פעולה אצילה, שכן הוא העניק לציבור הרחב את אפשרות להשכיל ולהתפתח. כך הוא מתואר גם בעמוד הוויקיפדיה העוסק בו – מלך אהוב שדאג לציבור שלו והביא שוויון זכויות והארה. אך לא צריך להתאמץ כדי להפריך את התיאור חסר הבסיס הזה, פרידריך הגדול עושה זאת בעצמו, במילותיו שלו: “אם החיילים שלי יתחילו לחשוב, אף לא אחד מהם יישאר בצבא”, או “אני מתחיל בלקחת, אחר כך כבר אמצא מלומדים שיוכיחו את הזכות המושלמת שלי”, האם כך נשמע מי שמעוניין בחברה משכילה?

אז אם לא כדי להשכיל את האוכלוסייה שלו, איזו סיבה הייתה לו לייסד חינוך חובה לכולם? לפי ג’ון טיילור גאטו – מורה השנה במדינת ניו יורק שנתיים ברציפות, שעזב את מערכת החינוך והפך אחד ממבקריה החריפים כשהבין, לטענתו, שהיא רקובה מן היסוד – הסיבה המרכזית לייסוד מערכת החינוך הפרוסית הייתה ההפסד של הצבא הפרוסי לכוחותיו של נפוליאון בתחילת המאה ה-18. בספרו “ההיסטוריה הנסתרת של החינוך האמריקאי” (The Underground History of American Education) הוא מסביר כי לאחר התבוסה התכנסו בעלי ההשפעה בפרוסיה כדי להבין מדוע התרחשה. המסקנה המרכזית שעלתה מן הבדיקה שלהם הייתה שהחיילים לא היו ממושמעים וצייתנים דיים, ואחד הפתרונות המוצעים היה לייסד מערכת חינוך מנדטורית שבה הגיל הרך יהיה נתון לתכנות בלתי פוסק לציות ולהקשבה לסמכות. ראיה נוספת לכך שמערכת החינוך הפרוסית לא נועדה להיטיב עם האוכלוסייה אלא להיות כלי להנדסה חברתית אפשר למצוא בדעותיו של הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטליב פיץ’, שהיה בין המשפיעים הבולטים על עיצובה של שיטת חינוך זו. לפי פיץ’, וכן, זה ציטוט, “חינוך צריך לכוון להשמדת הרצון החופשי, כך שלאחריו אנשים לא יוכלו לחשוב עוד לשארית חייהם או לסטות מהדרך שגורמי הסמכות התוו להם”. הוא מסביר ש”כשהטכניקה מלוטשת לכדי שלמות, כל ממשלה השולטת בחינוך תוכל, תוך דור אחד, לשלוט בסובייקטים שלה בבטחה, בלי צורך בשום צבא או כוח שיטור”. מעניין לדעת כי פיץ’ היה גם אחד האבות הרוחניים שמהם שאבו הנאצים את רעיונותיהם. האם טענותיו של פיץ’ נכונות? האם ממשלה יכולה לשלוט לחלוטין באזרחיה רק באמצעות אינדוקטרינציה להקשבה למקורות סמכות? אם מסתכלים על השינוי שעברה האוכלוסייה הגרמנית מן התבוסה לנפוליאון בשל רמת ציות נמוכה, עד לרמת הציות חסרת התקדים שממנה נהנה אדולף היטלר בתקופת שלטון הנאצים בגרמניה, שני עידנים מאוחר יותר, התשובה היא כן. בהחלט.

כיצד הצליחה השיטה הפרוסית לעצב את תודעתם של הילדים? איך הצליחו פיץ’, פרידריך וחבריהם ליצור תרבות שלמה של נאמנות עיוורת לשלטון? הודות לתכנון מערכת חינוך המבוססת על מודל הפעילות של מפעל; הילדים הם המוצר שעובר שלב משנה לשנה על פני פס הייצור – בית הספר. רנה אופיידיס, דיקנית החינוך לשעבר באוניברסיטת קוויס בקנדה, מתארת בספרה raising a school כיצד פועלת מערכת המפעל: “בבתי ספר מבוססי מפעל, החינוך, כמו גם הבניין עצמו, נוטה להיות ליניארי ודמוי-קופסה. לימוד דרך הכתבה היא הטכניקה הדומיננטית. המורה עומד לפני התלמידים ומכתיב את החומר לתלמידים. שיטת חינוך זו עובדת במיטבה כאשר המורה יכול לראות את כולם ביחד, ולכן, הכיתות נבנות כסדרה של קופסאות”. מאפיינים נוספים של שיטת החינוך הפרוסית כוללים דגש על מענה לסמכות, ענישה, תוכנית לימודים מובנית וסטנדרטית המחולקת לפי שכבות גיל וצלצולי פעמון בזמנים קבועים – בדיוק כמו במפעל. תוכנית הלימודים כללה גם שעות רבות של טקסים ותכנים פטריוטיים שנועדו להגביר את הנאמנות של התלמידים למדינה. נשמע מוכר?

השמועה על התפתחות של מערכת חינוך “יעילה” כל כך התפשטה בכל העולם, ואנשי כוח והשפעה רבים הגיעו לפרוסיה כדי לחזות בה. הוראס מן, פוליטיקאי ואיש ציבור אמריקאי שלימים יקבל את הכינוי “אבי מערכת החינוך הציבורית של ארצות הברית” על ההטמעה של מערכת החינוך הפרוסית בארצות הברית, היה אחד מהם. בשנת 1843 נסע מן עם משלחת לפרוסיה והתרשם עמוקות משיטת החינוך שלה. עם חזרתו לארצות הברית החל לשדל את מוקדי הכוח בשלטון ולהשפיע עליהם להטמיע את מערכת החינוך הפרוסית במולדתו, יש לומר בהצלחה רבה. בשנת 1852 הייתה מסצ’וסטס המדינה הראשונה שהטמיעה את מערכת החינוך הזאת בגבולותיה, תוך התנגדות רבה של התושבים. אך עד מהרה הצטרפו כל המדינות האחרות, עד שב-1900 לא נותרה אף מדינה מאחור. מן, למרות היותו גורם מפתח בהטמעה של המערכת החינוך הפרוסית בארצות הברית, הכיר גם בביקורת עליה. בשנת 1843 הוא כתב: “בתקשורת האנגלית פורסמו עשרות מכתבים… המוקיעים את כל תוכנית החינוך בפרוסיה לא רק ככזאת המתכוונת לייצר, אלא ככזאת שמייצרת הלכה למעשה רוח של ציות עיוור לכוח… מערכת חינוך שמטרתה לשעבד, ולא לשחרר את התודעה האנושית”.

ההצלחה הרבה של המערכת הפרוסית משכה גם את תשומת ליבם של המונופוליסטים הגדולים של המאה ה-20 בארצות הברית – רוקפלר וקרנגי – אשר זיהו את הפוטנציאל בהאחדה של מערכת החינוך לתוכנית לימודים אחת שהם מכתיבים בעזרת הארגונים המייעצים שלהם, כדי לשרת את האינטרסים שלהם ליצירת עם בור ומשועבד. או במילותיו של רוקפלר “אני לא רוצה מדינה של חושבים, אני רוצה מדינה של עובדים”. ג’ון ד’ רוקפלר האב היה באותה תקופה אחד האנשים העשירים והשנואים ביותר בארה”ב. הוא היה, כפי שתואר בפרק הקודם, הבעלים של חברת ‘סטנדרט אויל’ – מונופול שעסק בכל הקשור לתעשיית הנפט, מקידוחים ועד הובלה. ההון העצום שצבר אפשר לו להשפיע על המדיניות של מוסדות מדינה רבים בארה”ב בתחום הרפואה, וכן גם בתחום החינוך. בשנת 1902 ייסד רוקפלר האב את מועצת החינוך הכללית בתרומה ראשונית של מיליון דולר; יוזמה שבה ישקיע בסופו של דבר 180 מיליון דולר, סכום אסטרונומי באותם ימים. רוקפלר הקים את המועצה בעזרת פרדריק טי גייטס (אין קשר משפחתי בינו לבין ידידנו ביל). מטרתה המוצהרת של המועצה הכללית לחינוך היתה “לתמוך בהשכלה גבוהה ובבתי ספר לרפואה בארצות הברית”, אך באותה נשימה כתב פרדריק גייטס שניהל את מועצת החינוך, במאמר החזון המתאר את רוח המועצה: “בחלומנו, יש לנו משאבים בלתי מוגבלים והאנשים משועבדים לידינו המעצבות בצייתנות מושלמת. צורת החינוך הנוכחית התפוגגה מתודעתם, ואז, ללא השפעת המסורת, אנחנו מכתיבים את רצוננו הטוב לקבוצת אנשים רספונסיבית ומלאת הכרת תודה. אנחנו לא ננסה לגדל מתוכם פילוסופים, אנשי למידה או אנשי מדע. אנחנו גם לא נרים מתוכם סופרים, עורכים, משוררים או אנשי המילה הכתובה. אנחנו לא ננסה למצוא ביניהם אומנים, ציירים, מוזיקאים או אפילו עורכי דין, רופאים, אנשי דת, פוליטיקאים או אנשי מדינה, מהם כבר יש לנו בשפע… המשימה שאנחנו שמים לעצמנו היא משימה פשוטה ובו זמנית יפהפייה מאין כמותה – לאמן את האנשים האלה לחיים אידיאלים, בדיוק היכן שהם נמצאים”. קחו לעצמכם רגע לחזור על הציטוט הזה ולעכל את העובדה שכתב אותו אחד האנשים המשפיעים ביותר על מערכת החינוך המודרנית.

ג’נטלמן נוסף שסייע לרוקפלר בהקמת מועצת החינוך הכללית היה דניאל קויט גילמן. גם גילמן יהפוך לימים חבר במועצת החינוך הכללית ואחד ממייסדיה של אגודת ‘ראסל טראסט’, סוכנות כלכלית שמטרתה המוצהרת היא ניהול הנכסים של אגודת הסטודנטים הסודית (הידועה לשמצה בכוחה הפוליטי ובטקסי החניכה הביזאריים שלה) של אוניברסיטת ייל – ‘גולגלות ועצמות’.

בדומה לרוקפלר גם איל הפלדה הידוע לשמצה אנדרו קארנגי פעל רבות כדי לבסס את ההשפעה שלו על חינוך הציבור האמריקאי. בשנת 1905 הקים קרנגי את ‘קרן קארנגי לקידום ההוראה’, ובאמצעותה הצליח להתברג עם רוקפלר כגורם משמעותי במשחק ההשפעה. החדירה של רוקפלר וקרנגי, שני אנשים בעלי אינטרסים פרטיים ללא כל מחויבות לציבור האמריקאי, ללב ליבה של החברה האמריקאית הביאה איתה גם רוח של התנגדות ציבורית שבעקבותיה התכנסה בשנת 1915 בקונגרס האמריקאי ועדת ריס, כדי לחקור את הפעולות ואת ההשפעה של ארגוני הפילנתרופיה של שני ענקי-העל הללו. הוועדה מצאה, בין היתר, שרוקפלר וקרנגי חתמו ביניהם על הסכם שבו הסכימו לפעול למען מטרתם המשותפת “לקדם” את תחום החינוך בארצות הברית ובתפוצות. בהסכם הם קבעו שרוקפלר יהיה אחראי לחינוך בגבולות ארצות הברית, וקארנגי לכל השאר. וזאת לא הייתה משימה קשה כפי שהיא אולי נשמעת – ארצות הברית היתה המעצמה התרבותית הבולטת במאה ה-20, ורוב מדינות העולם פשוט העתיקו את מודל החינוך של ארצות הברית המבוסס על השיטה הפרוסית, וכך אנו מוצאים את עצמנו היום – נתינים של שיטה שהתקבעה אז, ומעולם לא שונתה, ואין לנו מושג מהי הסיבה ההיסטורית האמיתית לקיומה.

בישראל חוק חינוך החובה היה בין הראשונים שנחקקו עם קום המדינה. גם כאן ההיסטוריה מפי ויקיפדיה מביאה גרסה הרואית המאדירה את דמותו של בן גוריון שבגדולתו ראה בחינוך הילדים ראשון במעלה, ואיפשר חינוך חינם לכולם למרות המצב הכלכלי הקשה של האומה בחיתוליה. אך מתחת לאגדת הדיסני מסתתרת, שוב, אג’נדה המצטלמת קצת פחות יפה. באותה תקופה לשלטון היה אתגר רציני – בשונה ממדינות מבוססות לא היתה האוכלוסייה היהודית בישראל הומוגנית – היא כללה תרבויות שונות ומשונות. הטרוגניות האוכלוסייה הערימה קושי על יצירת אחדות דעים ועל שליטה ריכוזית על המידע המועבר בבתי הספר. בהתאם לכך, ייחס בן גוריון חשיבות עליונה להקמתו של ‘כור היתוך’ שייצור שפה אחידה, תוך רמיסה גסה של השקפות ושל תרבויות שונות. וגם לולא כן, גם מערכת החינוך בישראל מראשיתה ספגה את עקרונותיה ממערכות החינוך האמריקאית והבריטית, שכבר התבססו עד אז על שיטת ה’מפעל’ הפרוסית.

אז מה עושים עם ההבנה שמערכת החינוך לא נועדה לחנך אלא לשעבד? הרי המערכת כנראה לא תשתנה בעתיד הנראה לעין, לפחות לא בדרך שתאפשר לילדים באמת להתפתח ללא שיעבוד תודעתי. מה עושים כאשר כולם מסביבנו בטוחים שזהו רק ביצוע בינוני של רעיון טוב בסך הכל, ולא מזהים את ההונאה שמעבר למסך האפלה? מה עושים עם העובדה שעלינו כהורים לציית לחוק החינוך, כי אם נחליט שלא לשלוח את ילדינו לבית ספר אנו עלולים להיקנס ואף להישלח למאסר?

“לנו כהורים עדיין שמורה החובה לתווך לילדים את כישורי החיים שאינם נלמדים בבית הספר. לא לצאת מנקודת הנחה שבבית ספר ילמדו הילד או הילדה את כל מה שצריך אלא לחשוב בעצמנו מה לדעתנו חשוב שהם ידעו. מה היינו רוצים שילמדו אותנו? אילו כלים חשוב לנו שהילדים שלנו ירכשו בתקופת ההתבגרות? כך נוכל להשלים את כל מה שמערכת החינוך לא מספקת”

ראשית, לעשות את הדבר שכנגדו נבנתה המערכת הזו: לחשוב ולחקור ולשאול, ולהפיץ בינינו את הידע שלא מופיע בתוכנית הלימודים. כל פרט מידע שהובא כאן נבדק ואומת, אבל אתם מוזמנים לבדוק ולחקור בעצמכם: מערכת החינוך נהגתה מיומה הראשון כהונאה צינית: כולנו אכן ראויים באופן שווה להזדמנות ללמוד ולרכוש ידע, אבל מה שאנחנו מקבלים הוא חובה שווה להטמעת משמעת.

שנית, אם הילדים שלכם נמצאים במערכת הזאת, חשוב מאוד שבמקרים שבהם הם נתקלים בקשיים תסבירו להם שאין בהם שום פגם, המערכת היא שמקולקלת. ילדים רבים רואים את אי-ההתאמה שלהם למערכת החינוך כבעיה ומרגישים שמשהו לא בסדר איתם. כשההורים מגבים את התחושה הזאת בילד וכועסים עליו אם הוא לא עומד בסטנדרטים שהמערכת מציבה, עלולה להיווצר טראומה שלאנשים לוקח חיים שלמים להירפא ממנה, אם בכלל. לכן, חשוב להיזהר שלא לפגוע באמונה של הילד בעצמו, לא לפנות כנגד הילד ולצד בית הספר.

שלישית, לנו כהורים עדיין שמורה החובה לתווך לילדים את כישורי החיים שאינם נלמדים בבית הספר. לא לצאת מנקודת הנחה שבבית ספר ילמדו הילד או הילדה את כל מה שצריך אלא לחשוב בעצמנו מה לדעתנו חשוב שהם ידעו. מה היינו רוצים שילמדו אותנו? אילו כלים חשוב לנו שהילדים שלנו ירכשו בתקופת ההתבגרות? כך נוכל להשלים את כל מה שמערכת החינוך לא מספקת – חינוך לחשיבה ביקורתית, פיתוח אמפתיה ואינטליגנציה רגשית, עידוד יצירתיות ודמיון וגם גישה וכלים לכישורים פרקטיים כמו נגרות, בנייה, גידול מזון או כישורים אחרים כמו מיינדפולנס, אומנות ונגינה.

ולבסוף, אם אתם מאלה שמוכנים ויכולים ללכת על כל הקופה, תמיד קיימת האופציה של סלילת דרך חדשה. בישראל אפשר לראות ניצנים ראשונים לדרכים חדשות שנסללות, כמו בתי ספר “יער” שתפוצתם מתפשטת, ובכן, כמו פטריות אחרי הגשם. אפשר להוציא את הילדים מ”המסגרות” ולמצוא את הדרך שבה תוכלו לחנך אותם בעצמכם בחינוך ביתי, כמו שעושים כבר קרוב ל-4 מיליון משפחות אמריקאיות. אפשר למצוא מבנה חדש, רעיון שעדיין לא חשבו עליו או שנרמס מתחת לפרדיגמה המודרנית, שיאפשר ליקרים לנו מכל להתפתח ולשגשג ללא התערבות של מערכת כוחנית. אם צדק הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטליב פיץ’ כשטען שאפשר תוך דור אחד להנדס את התודעה של הצעירים בטוטליות כזאת – הגיוני לחשוב גם הפוך: כל מה שנחוץ לנו הוא דור אחד שיזכה לחינוך שפוי.