דרווין – פרק 4
<< לפרק 3
הייתי רוצה שיהיה לי כלב שמיעה, שזה בדיוק כמו כלב נחייה לעיוור רק שהוא שומע בשביל החירש. כלבי שמיעה מאולפים להתריע כשהמיקרוגל או התנור מסיימים לעבוד, כשמישהו מזמזם באינטרקום או כשדופקים בדלת. ביקשתי מאמא שתקנה לי כלב שמיעה והיא אמרה שבינתיים אני לא צריכה אחד כי אני לא גרה לבד ויש לנו את קבי שדואגת לי ומלווה אותי לכל מקום. היא הוסיפה שברור שבסוף מה שיקרה זה שקבי תוציא את הכלב לעשות צרכים שלוש פעמים ביום. זה הרתיח אותי, נעלבתי ממנה והלכתי לחדר, נעלתי את הדלת, התיישבתי על המיטה והתחלתי לתלוש שערות ארוכות, מתולתלות, אדומות, שניתקו מהקרקפת בתחושה של כאב נעים ומרגיע. אחרי ששיחקתי איתן בפה והפכתי אותן לכדורים קטנים ולחים, הכנסתי אותן לתחתית קופסת התכשיטים ושכבתי על המיטה. הדלקתי וכיביתי את מנורת הקריאה עשר פעמים בדיוק כדי שאמא, קבי או איזבל לא ימותו בתאונת דרכים. כי אפילו שכעסתי על אמא, לא רציתי שהיא תמות. קשרתי את הבנדנה הצהובה עם ההדפס של הפינגווינים על הראש כדי לכסות את המקום שממנו תלשתי את השיער. כבר נהיתה בו קרחת שהלכה והתרחבה וכבר היתה גדולה יותר מהתחתיות שמניחים עליהן ספל חם.
ואז עצמתי עיניים והתגעגעתי אל אבא שלי. אבא שלי בטוח היה מסכים להביא לי כלב שמיעה. הוא היה אדם נדיר, עדיין לא פגשתי מישהו כמוהו. אם הוא לא היה נהרג אני חושבת שיום אחד הוא היה נשיא ארצות הברית. כל לילה נזכרתי בו וניסיתי להעלות זיכרונות שנותרו לי ממנו – כמו טקס זיכרון אישי. זכרתי שהוא היה מתיישב על המיטה שלי והיינו מדברים בשפה רגילה וגם בשפת הסימנים. בתקופה ההיא למדתי וידעתי לדבר, אבל אחרי שאבא נהרג לא דיברתי יותר, פחדתי שאני נשמעת כמו ילדה מפגרת. אבא שלי ידע את שפת הסימנים טוב יותר מכמה חירשים שאני מכירה. הוא היה מסמן לי כמה הוא אוהב אותי וכמה שאני מדהימה וחכמה ורגישה, הוא היה אלוף בלהמציא סיפורים נפלאים. הוא היה מתאר אותם לפרטי פרטים והקפיד שאני אראה אותם ואגע בהם ואריח אותם, כי אולי זו היתה הדרך שלו ללמד אותי להשתמש בכל החושים שלי כדי לפצות על העובדה שאני לא שומעת. לפני שיצא מהחדר הוא הדליק את מנורת הלילה שאמא קנתה לי באיקאה, היתה לה צורה של חזרזירון והיא היתה עשויה מסיליקון אדום. כל החדר היה מתמלא באור אדמדם אפלולי, ואבא היה סוגר אחריו את הדלת ומשאיר חריץ קטן, ואני הייתי שוקעת אל תוך החלומות שלי.
הזיכרונות מאבא הציפו אותי בחום נעים מעורב בגעגוע וכאב, ואם הגעגוע היה גובר על החום הנעים אז עצב גדול היה פוקד אותי. בלילות כאלה הייתי צריכה למרוט לעצמי שיערות, לפעמים לא רק מהראש, עד שהייתי מרגישה שהעצב פוחת, ורק אז יכולתי להירדם.
הזיכרונות מאבא הציפו אותי בחום נעים מעורב בגעגוע וכאב, ואם הגעגוע היה גובר על החום הנעים אז עצב גדול היה פוקד אותי. בלילות כאלה הייתי צריכה למרוט לעצמי שיערות, לפעמים לא רק מהראש, עד שהייתי מרגישה שהעצב פוחת, ורק אז יכולתי להירדם.
איזבל היא אחותי הקטנה. היא שומעת והיא מעצבנת. כשאנחנו רבות, היא צוחקת עליי שאני חירשת ואני מסמנת לה שתסתום את הפה ושזה בכלל לא אכפת לי, אבל זה אכפת לי מאוד. היא היתה בת פחות משנה כשאבא נהרג, לכן הכירה אותו רק מתוך תמונות, סיפורים וסרטי הווידאו שאמא והוא צילמו את עצמם. קינאתי בה, היא היתה ברת מזל, היא היתה יפהפייה והיא שמעה ודיברה והיו לה המון חברות; היא היתה כל מה שאמא שלי רצתה שאהיה ולא הייתי, ולא היו לה זיכרונות אמיתיים מאבא אז כאב לה פחות ממני.
ישבתי אצל הארי ותהיתי אם נכון לכנות את המקום שלו מרפאה או משרד. פסיכולוג הוא רופא נפש, אז המקום שבו הוא מטפל צריך להיקרא מרפאה. אבל החדר של הארי לא נראה כזה. מצד שני, הוא בכלל לא נראה כמו משרד, היה בו ריח של לבנדר מעורבב עם בושם גברי חזק, פסנתר ישן בצבע חום שמכסה הקלידים שלו התקלף היה צמוד לקיר. על הרצפה נפרש שטיח פרסי ישן שיצר אווירה של סלון קטן. המנורות שתלויות על הקיר נראו מאיקאה, גם השולחן והכורסאות שישבנו עליהן שהיו זהות אחת לשנייה ונוחות מאוד, הכול נראה מאיקאה, חוץ מהפסנתר והשטיח. זה הצחיק אותי. תיארתי לעצמי את אמא ואת הארי יוצאים יחד למסעות קניות באיקאה, שלובי ידיים, רוכבים על גלגיליות, כששערה של אמא מתנפנף מאחוריה בתוך מבוך של ריהוט לבית, מתלהבים מקולקציית יורגן מורגן החדשה של המטבחים.
“מה מצחיק אותך, לאורה?” הארי סימן לי, וככה הבנתי שממש צחקתי בקול.
“סתם, זה שום דבר, הארי,” סימנתי, כי זה היה מסובך וגם מביך לשתף אותו.
לא דיברנו במשך כמה שניות. הארי בהה באוויר, כאילו עקב במבטו אחר מעופו של זבוב או שאולי הבחין בחלק ששכחו לסייד בתקרה.
“אתה יודע לנגן בפסנתר?” שאלתי אותו בשפת הסימנים.
“אני בן יחיד לאמא יהודייה. היא תכננה שאהיה או רופא או מהנדס, ובכל מקרה שאדע לנגן על פסנתר. היא שלחה אותי ללמוד אצל רוסייה זקנה שגרה רחוב אחד מאיתנו בברוקלין. בשנות ה-50 היא ניגנה בתזמורת הפילהרמונית של מוסקבה, ככה אמא שלי סיפרה. אני בכלל התעניינתי בספורט עד כמה שאולי זה נראה לך מופרך כשאת מסתכלת עליי היום,” הוא אמר ותפס בצמיג עבה בבטנו. “בכל אופן, הנגינה בפסנתר לא עניינה אותי, למעשה שנאתי את זה. התווים ברחו לי מהעיניים והקלידים מהאצבעות, ואני הייתי כל כך גרוע שאחרי כמה שיעורים הרוסייה אמרה לאמא שאני אדע לנגן בפסנתר אחרי שהיא תלמד לעשות זינוק עם בורג אחורי וסלטה כפולה באוויר.”
“נו, אז היא הצליחה ללמוד אקרובטיקה?” שאלתי.
הארי נתן בי לרגע מבט רציני ואז שנינו צחקנו.
“ספרי לי איך עבר עליך השבוע, איך את מרגישה?”
“לא היה משהו מיוחד, היה רגיל,” סיפרתי לו את האמת. לא קרה שום דבר מיוחד השבוע, זה היה סתם עוד שבוע. “אני מרגישה בסדר, הארי.”
הארי הנהן שהוא מבין ואז סימן שהוא לא מבין.
“מה אתה לא מבין?”
הוא הוציא ממחטת בד לבנה, ופרש אותה בסוג של נפנוף מהיר כמו בן אצולה. אף אחד כבר לא מסתובב עם ממחטות בד חוץ מהארי. רציתי לצחוק אבל התאפקתי, ולמרות שאני לא שומעת הייתי בטוחה שהארי קינח את האף שלו בקול תרועה, ככה כתוב לפעמים בספרים כשמישהו מקנח את האף ממש חזק.
“אני מנסה להבין ממה נובע הפער מהאופן שבו את מתארת את ההרגשה שלך לבין מה שאמא שלך מספרת,” הוא אמר כשסיים עם קינוח האף.
“אני לא חושבת שהיית צריך ללמוד כל כך הרבה שנים כדי להבין את זה, אמא שלי איבדה את אבא שלי, הם היו מאוהבים, היא עדיין בדיכאון וכנראה לא מצליחה להתאושש. אולי היא חושבת שגם אני מרגישה כמוה ואולי היא מצפה שארגיש ככה.”
“ואת בסדר, למרות מה שקרה לאבא שלך?”
“התגברתי,” שיקרתי.
לא הרגשתי שאני יכולה לספר להארי עד כמה הלב שלי פצוע, איך המוות של אבא שלי קרע אותי לגזרים, שהתגעגעתי אליו כמעט כל רגע ביום. לא הרגשתי בנוח לשתף אותו בטקסים שעזרו לי לדכא את תחושות החרדה והעצב שלי, שאני תולשת את השיער מהראש ומהגוף, שאני שומרת אותו בתוך קופסת תכשיטים כמו איזו מטורפת. לא יכולתי לספר לו שאני חייבת לכבות ולהדליק את האור ליד המיטה בדיוק עשר פעמים כל לילה, שאני לא מסוגלת לגעת בצבע ירוק, שאני סופרת צעדים ולפעמים כשאני מתבלבלת אני חייבת לחזור אחורה ולהתחיל את הספירה מחדש, שכשאני מתעוררת בבוקר אני מריצה בראש את כל היום שלי בפירוט של כל הפעולות הכי קטנות שאני מתכוונת לעשות, שאני נמנעת מלדרוך על כתמים במדרכות ואם דרכתי על כתם זה מרגיש לי כאילו דרכתי עליו יחפה וזה מגעיל אותי כל כך שאני חייבת להגיע הביתה ולשטוף את הרגל.
הארי החזיר את מטפחת הבד למקומה בכיס, ככה עם כל הנזלת והחיידקים והיישיר אליי מבט.
“לא נראה לי שאת כנה איתי. יש לי הרגשה שאת מנסה להשתמש בי במערכה מול אמא שלך,” הוא אמר ואז שילב את אצבעות כפות ידיו על בטנו הגלית והמתין.
הוא באמת היה ערמומי; איך שהוא ידע להגיע למסקנות נכונות. חייכתי אליו בתמימות של כיפה אדומה, והוא שיכל את רגליו ובעזרת אגודלו השמנמן הדף את משקפיו כלפי מעלה.
“את נערה אינטליגנטית. יש לך ערימה גדולה של שכל בראש, אבל דווקא במקרה שלך השכל הוא נטל, הוא הקללה הרגשית שלך. אנשים פחות אינטליגנטים מוצאים דרכים יותר פיזיות לתת ביטוי לרגשות שלהם, הם מתרגזים, משתוללים, קופצים, רצים וצועקים ובכך הם מחזירים לעצמם את האיזון הרגשי. לעומתם, אנשים אינטיליגנטים משתמשים בשפה כמו מסך עשן, הם חושבים שהם יודעים לנתח את מצבם טוב יותר מכל אחד אחר ואז הם שוקעים אל תוך ביצה טובענית של תיאוריות כדי לפרש את עצמם, אבל זה לא באמת עוזר להם להרגיש טוב יותר.” הארי הסיר את משקפיו, ערפל אותם בנשימתו ואז ניקה את עדשותיהם בקצה החולצה. “כשמטופלים אצל פסיכולוג צריך לשחרר, לפתוח את השסתום ולתת לקיטור לצאת. לא לחשוב על כל דבר מיליון פעם ולהניח כל משפט על שולחן הניתוחים. אני מרגיש שאת כל הזמן רוצה להיות צעד אחד לפניי, אבל זו לא תחרות ריצה. אם את לא רוצה את לא חייבת להיות פה, אני כאן כדי לעזור לך.”
הבנתי בדיוק את מה שהוא אמר אבל לא יכולתי לשחרר את השסתום, לא יכולתי להיות לגמרי כנה עם הארי. אנשים חושבים שבגלל שהם משלמים לפסיכולוג אז הם יכולים לספר לו הכל, כאילו שהם מספרים את הדברים לעצמם, אבל יש דברים כל כך נוראים שאפילו לעצמך אתה לא מסוגל לומר אותם בקול, יש סודות שעלולים למוטט את החיים על הראש שלך, יש דברים שאתה כל כך מתבייש בהם שאתה נבוך אפילו מלחשוב עליהם, איך יכולתי לספר אותם להארי?
“אמא שלך משלמת לי הרבה כסף, עדיף שתנצלי את זה, שתתני לי לעזור לך,” הארי התעקש.
“ואם אני לא צריכה עזרה?”
“פגשת פעם מישהו שלא צריך עזרה? אם יש כאלה אנשים אז הם נדירים יותר מקרוקודיל לבן,” הארי סימן.
“יש בכלל דבר כזה קרוקודיל לבן?” שאלתי.
“אני לא יודע, אבל אם יש אז הוא נדיר מאוד.”
“ואתה, הארי, אתה צריך עזרה?”
“אני בטיפול כבר הרבה שנים.”
“אם אתה בטיפול כל כך הרבה זמן, אז אולי טיפול זה לא דבר כל כך יעיל,” אמרתי, ומיד הרגשתי שהייתי חצופה. אבל הארי לא נעלב ממני.
“זו שאלה לגיטימית וחכמה. אני בטיפול כי אני צריך מקום בטוח שהוא רק שלי, לפעמים לא צריך ממש לפתור בעיות בטיפול, מספיק לדעת שיש מי שמקשיב לך ומקבל אותך כמו שאתה.”
דווקא לדברים האלה יכולתי להתחבר, אז הנהנתי בראשי להסכמה.
“אני מציע שעד הפגישה הבאה תחשבי על כמה דברים שמציקים לך שהיית מוכנה לספר לי. זה לא חייב להיות הסודות הכי כמוסים שלך, אבל אולי דבר או שניים.”
זה לא שהדברים של הארי הפילו אותי מהכיסא, ובכל זאת משהו ביכולת שלו להיפתח אליי ולספר לי על נקודות החולשה שלו גרם לי לחשוב על הפגישות שלנו, וכמה נפלא זה יהיה אם אוכל לסמוך על הארי באופן מוחלט ושהפגישות איתו יהיו המקום הבטוח שלי.
תגובות