<< לפרק 1

הארי טען שיש אנשים שקל להם לכתוב את הנפש יותר מאשר לדבר אותה. הוא חשב שזה יכול להתאים לי בגלל שאני אילמת. אני אילמת בגלל שאני חירשת מלידה. הרופאים לא היו בטוחים מה הסיבה שנולדתי חירשת, האנושות הצליחה לשלוח חללית למאדים, לבנות מחשבי על ולראות אטומים בודדים במיקרוסקופ אלקטרוני, אבל לא יודעים לקבוע את סיבת החירשות של ארבעים אחוזים מהתינוקות שנולדים חירשים. הרופאים חושבים שכשאמא הייתה בשליש הראשון להיריון היא כנראה נדבקה בווירוס הציטומגלו. זה וירוס נפוץ מאוד ממשפחת השלבקת ובדרך כלל הוא לא מזיק, אבל בהדבקה של האם בחודשי ההיריון הראשונים הוא עלול להוביל לפגיעה במערכת העצבים המרכזית של העובר, לעיוורון, לחירשות או לפיגור שכלי קשה. ככה שלמעשה זה שנולדתי רק חירשת זו ממש זכייה בלוטו.

אף פעם לא שמעתי, אני אפילו לא מצליחה לדמיין מה זו שמיעה. לפעמים אני מצמידה את היד לרמקול ואני מרגישה קולות אבל להרגיש קולות זה כמו להריח מגע או לראות מוזיקה, זה לא באמת הדבר האמיתי.

הארי היה הפסיכולוג החדש שלי. הפעם אמא בחרה פסיכולוג של חרשים, וכשהיא הציעה לי ללכת אליו התגלגלתי מצחוק, כאילו שאם הייתי עיוורת הייתי צריכה פסיכולוג עיוור ואם הייתי משותקת היא היתה מוצאת לי פסיכולוג פרפלגי. במהלך השנים החלפתי פסיכולוגים יותר משאמא החליפה את המלתחה שלה, שזה קרה לפחות פעמיים בשנה. אני חושבת שאני הלקוחה היחידה שהפסיכולוג שלה פיטר אותה ולא להפך. בדרך כלל כבר בפגישה הראשונה הם היו שואלים אותי אם הסיבה למצוקה הנפשית שלי היא החירשות והאילמות, הנחה מוטה שפסלה אותם בגין אינטליגנציה נמוכה עד בינונית. היה לי מטפל אחד שקראו לו ליאו ספנסר, בוגר הארוורד, מה תגידו, ובכל פעם שהתחלתי לספר לו על קושי אמיתי הוא היה מתנשם בכבדות של ינשוף מיוחם שלא שמעתי אבל ראיתי. אני יודעת שעברתי לא מעט חרא עם מה שקרה לאבא שלי, אבל ההתנשפויות שלו גרמו לי להרגיש ממש נורא, כאילו שהוא לא מסוגל להכיל את הטראומות שלי. אחרים פסלתי על מאפיינים רדודים כמו ניקיון של חדר הטיפולים שלהם או ריח סיגריות שנדף להם מהפה, או שיער דליל ושומני או מקטורן מנוקד בקשקשים. בכל אחד מצאתי את הפגמים שהקשו עליי להיפתח לתהליך כן של טיפול נפשי יעיל, מה שגרם להם להרים ידיים אחרי מספר פגישות של זלזול וחוסר שיתוף פעולה מצידי. אולי היה לי קל להתייחס אליהם באופן הזה כי הם דיברו ואני כתבתי על לוח הכתיבה שלי, וזה יצר ריחוק מלאכותי בינינו שלא היה קל לגישור. היו כמה שהתעללתי בהם ממש, אלה ברחו די מהר בטענה שעד שלא ארצה לעזור לעצמי אף אחד לא יעזור לי. אחד אמר לאמא שלי שהיא צריכה לרשום אותי לפנימייה צבאית, ואחרת אמרה שאני צריכה לקבל שתי סטירות. לא שאני מאשימה אותם, מסכנים מה שעשיתי להם. בשנה האחרונה לא היה לי פסיכולוג ואמא טענה שהמצב שלי הולך ומדרדר ושהיא באמת מתחילה לחשוב ברצינות לרשום אותי לפנימייה צבאית, אז מיד הסכמתי לחזור לטיפול. הפעם אמא הפעילה את רשת הקשרים שלה בעיר ומצאה עבורי את הטוב ביותר – את הארי. בהתחלה התנגדתי ללכת לפסיכולוג חירש כי זה היה הטבע שלי להתנגד לכל מה שהיא הציעה, אבל אחרי שהכרתי את הארי הבנתי שהוא די משעשע ונהניתי לפטפט אתו בשפת הסימנים.

הארי לא נולד חירש, הוא סבל ממחלה גנטית שנקראת “תסמונת אשר” שגרמה לו לאבד את השמיעה בהדרגה. שאלתי את עצמי אם הייתי מעדיפה לאבד את השמיעה בהדרגה כמו הארי, או כמוני להיוולד חירשת. הארי ידע לדבר יופי טופי, הוא שמע את כל הדברים הנפלאים שאחר כך נאלץ להיפרד מהם. חירש שכבר שמע יודע מה נלקח ממנו, יש משהו נורא בלדעת מה נלקח ממך. אני אף פעם לא שמעתי צחוק של תינוק, ציוץ ציפורים או נביחת כלב, לא שמעתי את המקדחה של מארק ספייס שעשה בקיץ שעבר את השיפוץ בבית שלנו, לא את הפטיש שלו ולא את שואב האבק שניקה אחריו. לא שמעתי גרעפס רועם או פלוץ רועש או סתם גיהוק קטן, לא שמעתי את בריטני ספירס או את הביטלס או את פינק פלויד, לא מוזיקה קלאסית ולא את לאבי קאדבי מרחוב סומסום. לא שמעתי עלים יבשים מרשרשים כשדורכים עליהם בסתיו ולא את זמזומו הטורדני של יתוש ולא את קריאתו של מר “דאלי מאילו” שכבר שנים מוכר את הנקניקיות הכי טעימות בניו יורק מהעגלה הקטנה שלו שעומדת לפני המוזיאון לאמנות מודרנית, ולא שמעתי את הקולות של אבא ושל אמא, של איזבל ושל קבי.

אבא שלי נהרג כשהייתי בת שש. איזבל רק נולדה אז היא לא זוכרת אותו בכלל, מדי פעם יש לה התקפות של בכי ורחמים עצמיים על זה שאין לה אבא, אז אולי בכל זאת אפשר להתגעגע גם למה שאף פעם לא היה לך. אנשים מתוסבכים יותר מכדור חוטים מלא קשרים, יש להם כל כך הרבה צרכים, תשוקות וקונפליקטים שזה ממש פלא שהם לא תולים את עצמם מייד כשהם נולדים.

הארי נראה שמח בחלקו, הוא דמה לחנון שהיה מקבל מכות בבית הספר, וגם נהג להתלבש ככה. אבל היה לו חיוך רחב ומקסים של אחד שעושים לו מסאז’ של הקרקפת.

לא יכולתי להזדחל מאחורי המשקפיים העבים ולחדור אל תוך עיני התכלת הגדולות שלו ולדעת מה עובר לו במוח, ובגלל זה הייתי בטוחה שגם להארי לא היה מושג מה קורה אצלי בקופסה וזה אומר שאמא שלי זרקה 250 דולר לפגישה השבועית שלנו, ולא שהיתה לה בעיה של תזרים אבל חבל לבזבז כסף כשאפשר לעשות אתו מלא דברים טובים כמו לתרום אותו כדי להציל את יערות הגשם, קרנפים שחורים או פינגווינים בגלפגוס.

בחרתי בקפידה במה לשתף את הארי. אמנם כבר בפגישה הראשונה הוא הצהיר בפניי שהוא מחויב לשמור על סודיות מוחלטת, ושרק במקרים מאוד קיצוניים שבהם הוא חושב שאני עלולה לפגוע בעצמי או באחרים הוא מחויב לשתף את אמא שלי. אבל זה לא שכנע אותי, מה גם שבאופן מסוים כבר התחלתי לפגוע בעצמי. בכל אופן, לא הייתי גלויה עם הארי ויאמר לזכותו שהוא הבין את זה די מהר. הולכתי אותו בדרך חתחתים. חשבתי לעצמי שאם הוא פסיכולוג כזה מעולה אז שיתאמץ כדי לחשוף את הנפש שלי. אמרתי לו שסודות גדולים הוא לא ימצא אצלי, שאני לא סוחבת את הקודים לטילי הגרעין של ארצות הברית, שלא הייתי מעורבת בפרשיית סקס עם הנשיא ושאני לא טרוריסטית מסוכנת. הארי הנהן ורשם את כל הדברים האלה במחברת שלו. לפעמים, כמו גרטל, הייתי מפזרת לו שביל של פירורי לחם, שאם יהיה חכם מספיק יוכל להגיע בסופו של דבר לסוד הכמוס ביותר שלי. אבל פירורי לחם לא היו מספיקים, הוא היה צריך מפתח גנבים משוכלל כדי לדלות את סודותיי.

למדתי בבית הספר לחרשים על שם ניילי זאבל וילהייט. היא היתה הטייסת החירשת הראשונה בעולם, זה קרה בתחילת המאה ה-20, כשנשים טייסות היו דבר שלא התקבל על הדעת והרעיון של טייסת חירשת היה מופרע לחלוטין. למרות ההערכה שלי לגברת וילהייט המנוחה, לא אהבתי ללכת לבית הספר. היתה לי שם רק חברה אחת שקראו לה רנה והשיעורים היו משעממים.

הארי היה חמוד, אבל התרפיה האמיתית שלי היתה מחוץ לקליניקה שלו, בגן החיות של סנטרל פארק בשדרה החמישית פינת רחוב 64, לא רחוק מהבית שלי. הסתובבתי שם ימים שלמים בלי להשתעמם, בלי לחשוב על הגוף שלי, על החרדות, על האובססיות, על אבא שלי, בלי שהמצפון הציק לי, ובלי שיעלה בי הדחף למרוט לעצמי שערות אדמדמות ולהרחיב את הקרחת שהחלה להתרחב במרכז הקרקפת כאילו שהייתי חולת סרטן אחרי הקרנות.

בגן החיות של סנטרל פארק לא הייתי צריכה להעמיד פנים. הרגשתי נוח בגוף שלי, בעודף המשקל, עם החירשות והאילמות והשיער האדום והבנדנה הצהובה הנצחית שהסתירה את הקרחת המכוערת. החיות לא שפטו, לא שנאו, ולא שיקרו. הן היו כל מה שהייתי רוצה שאנשים יהיו, הן אף פעם לא אכזבו אותי. ישבתי שעות מול המכלאה של הדובים או קופי השלג והתפעלתי מהאלגנטיות שלהם, מהמבטים מלאי האינטליגנציה, מהגוף שלהם שהתנועע בהרמוניה של איברים צבעוניים. זה היה כמו להסתכל על יצירות אמנות במוזיאון שפתאום קמו לתחייה. ידעתי שבעתיד ארצה לעבוד עם בעלי חיים, וטרינרית או מדענית ביערות הגשם של האמזונס, או אולי כמו ז’אק-איב קוסטו שהיה חתיך מטורף כשהיה צעיר, לצלול בימים ובאוקיינוסים ולגלות זנים חדשים של דגים ושל חסרי חוליות ואולי זן חדש של אלמוגים.

היו לי עוד תחביבים שתאמו את אישיותי הנמנעת. אהבתי מחשבים, טכנולוגיה וחלל. חשבתי שאם לא אעבוד עם חיות אז אהיה אסטרונאוטית. האין סופיות של החלל הטריפה לי את המוח. סערתי במחשבה שביקום יש יותר ממאה מיליון גלקסיות שבכל אחת מהן 100 מיליון כוכבים, וייתכן שסביב כל כוכב חגים כמה כוכבי לכת ובהם נופים עוצרי נשימה ומגוון אין סופי של צורות חיים. הסתכלתי על הירח בשמים וקינאתי בניל ארמסטרונג, בזכות הרגע שבו ירד מרכב הירח של אפולו 11, עמד על הקרקע הסלעית של הירח ומשם הסתכל על כדור הארץ הכחול.

הייתי מכורה ל “בבילון 5″ ול”מסע בן כוכבים – חלל עמוק תשע”. לפעמים קבי, איזבל ואני היינו מצטופפות על הספה מול הטלוויזיה וצופות ב “של מי השורה הזאת” וב”חדר מיון”. כשלא הייתי בבית הספר, בגן החיות או מול הטלוויזיה, הייתי במחשב, ידעתי קצת לתכנת בבייסיק ובפסקל אבל בעיקר אהבתי לשוטט בפורומים על חיות ועל חלל.

שנאתי את המראה שלי. בימים טובים שנאתי בעיקר את הנמשים על העור שלי, את הפנים הרחבות ואת השיער האדום המתולתל, שנאתי את הקילוגרמים המיותרים ואת שני עוברי השדיים הקטנים שבקושי גדלו על החזה שלי. בימים אחרים חשבתי שאני נראית כמו חתיכה של נקניק מטודלה מנומשת. יכולתי להסתכל על עצמי במראה במשך שעות, מתעכבת על כל עיוות או מוזרות ומענה את עצמי עד כאב.

הדיסמורפיה עינתה אותי יותר מהחירשות ויותר מהאילמות, אבל יחד הם גרמו לקומבינציה של אובססיות קומפולסיות ולחרדה חברתית. טריכוטילומניה היתה התוספת האובססיבית החדשה שלי, זו הפרעה של תלישת שיער מהראש ומהגוף. כמו קומפלקסיות אחרות הטריכוטילומניה עוזרת להרגיע את החרדות, אבל על הדרך נוצרה לי על הראש קרחת מכוערת שחיזקה את הדיסמורפיה ואת חוסר הביטחון העצמי שלי וגרמה לי להסתובב כל הזמן עם הבנדנה הצהובה. את השערות הייתי תולשת רק בחדר כשהדלת סגורה. הייתי לועסת והופכת אותן לכדורים קטנטנים, אותם שמרתי בתחתית קופסת התכשיטים, כמו מזכרות שרוצחים סדרתיים נוהגים לקחת מהקורבנות שלהם. בלילה לפני שהייתי נרדמת, הייתי מכבה ומדליקה את מנורת הקריאה שלי בדיוק עשר פעמים ואז הייתי מתפללת לאין אלוהים שלא הייתי מאמינה בו שבבוקר אתעורר אחרת. כנראה שאף אחד לא יכול להיות נורמלי כשהוא מחכה לאבא שלו בבית ואבא שלו אף פעם לא חוזר.