דוב טוב הכל טוב

צילום: אנטולי מיכאלו | סטיילינג: גיא כהן

כשהחיים בישראל התהפכו, כשמלחמה גועשת ברקע, כשעסקינו מתמודדים עם אי-ודאות מוחלטת והמשפחה מתנהלת על קו דק של מתח ושגרה, הבנו שזה בדיוק הזמן לדחוף עוד קצת ולהגיע לקצה. שיפצנו את רומיה, הכנו תפריט חדש וכשזה לא הספיק – החלטנו להיכנס להריון. ואם כבר הריון, אז רצוי שיהיו תאומות, שיתאים לאווירה.

ואז, בדיוק כשנדמה שהכל התחיל לזרום, הגיעה ההבנה שאנחנו צריכים לעשות את הדבר הכי נכון וטבעי לי: לשחרר בבת אחת, ולצאת למסע הגדול של החיים.

עמלי ואני, שנמצאים תמיד על קו הגבול בין שותפים עסקיים להורים ולזוג, הבנו שאנחנו חייבים רגע של שקט. לא שקט מוחלט, לא הפסקה מהחיים, אלא זמן לעצור, לחשוב, להרגיש, לקבל פרספקטיבה ולהבין מה באמת חשוב לנו.

מתוך געגוע לפשטות בחרנו ביפן ובאוקינאווה. משהו במקום הזה, עם הנופים השקטים, התרבות המאופקת והאוכל המדויק, קרא לנו. כך מצאנו את עצמנו עוזבים הכל, עוברים לגור בקרוואן, מוקפים ירוק ואור וכחול של ים, ומתחילים מסע שהוא גם פיזי וגם פנימי.

כמה ימים לתוך המסע, אני יושב מול אגם קטן, מביט באומי משחקת על שפת המים ועפה על החיים שלה ממשחק דמיוני עם אבנים, ובעמלי שתמיד קורנת. עכשיו עוד יותר (אולי כי ההיריון עושה לה טוב). פתאום עולה לי השאלה: “What are you doing for fun?”

לא יודע למה, השאלה עלתה דווקא באנגלית אבל בסך הכל זו שאלה פשוטה, כמעט טיפשית, ובכל זאת עמוקה בצורה בלתי רגילה. היא תפסה אותי לא מוכן. אני רגיל לשאול את עצמי “מה אתה עושה?” או “מה אתה צריך להספיק?” אבל השאלה הזו, על הכיף, על ההנאה, הפכה אותי.

אז מה אני עושה בשביל הכיף? אני מבשל. אני אוכל. אני מטייל. אני מתקלח (זה מפתיע כמה מחשבות טובות מגיעות במקלחת). אני משתעמם. אני מתפלסף. אני פוגש חברים, חווה מפגשים פסיכדליים, משחק כדורגל בטלפון.

פתאום הבנתי שאני מחפש את האיקיגאי שלי. מה זה בכלל איקיגאי? זהו מושג יפני שמתאר חיפוש אחר משמעות, חיבור בין מה שאתה אוהב, מה שאתה טוב בו, מה שהעולם צריך ומה שמשלמים לך עליו. זו הסיבה לחיות שמחזיקה אותך מול קשיי היומיום.

בעודי יושב מול הנוף באוקינאווה, הבנתי שהאיקיגאי שלי הוא לא רק בעבודה כשף, ככותב, כיזם. הוא גם ברגעים הקטנים: בבישול ארוחת ערב פשוטה בקרוואן. בצחוק של אומי כשהיא ממציאה משחק חדש. בשיחה עם עמלי על החיים, על החלומות שלנו, על איך נמשיך לגדול יחד כמשפחה וכשותפים. המסע הזה גורם לי לראות שכל חלק בחיים שלי – האבהות, השותפות, היצירתיות – הם חלק מפאזל אחד גדול.

לפני כמה ימים, בזמן שטיילנו בין דוכנים בשוק קטן באוקינאווה, עצרנו מול מוכר דגים עם חיוך שיכול היה למכור גם חול-ים לתיירים. הוא עבד בריכוז מוחלט, חתך דגים באמנות, כאילו הזמן עצר כדי לצפות בו. אומי לא הורידה את העיניים ממנו; זו היתה התגלמות של שלושת הדברים, שאי אפשר להפסיק להסתכל עליהם: מים זורמים, אש בוערת ואדם שעובד בעבודה שהוא אוהב.

בדיוק שם, בתוך הפשטות הזו, הרגשתי איך הרגע הזה מתחבר גם אליי, לעבודה שלי, לאהבה שלי לאוכל ולמסע שאני עושה עם המשפחה.

כשישבנו לאכול את הדג, חשבתי על איך הטעמים הפשוטים והמוקפדים האלה מזכירים לי את המנות שאני אוהב להכין בבית. פתאום עלתה לי בראש המנה הזו: דג מליטה קטן ופשוט ממולא באורז מתובל, עטוף בעלה גפן ומטוגן בטמפורה יפנית קלילה.

המנה הזאת היא חיבור בין המקומי לגלובלי; דג המליטה הוא טעם של בית, עלי גפן מזכירים לי אצה מקומית והטמפורה היפנית יוצרת משהו חדש. כמו האיקיגאי, זו מנה שמזכירה לנו שהחיים הם שילוב של כל מה שאנחנו אוהבים – מטבח, משפחה ורגעים קטנים של כיף.

מצרכים:

  • 6 דגי מליטה קטנים ומנוקים
  • 1 כוס אורז מבושל
  • חופן שמיר קצוץ
  • חופן תרד קצוץ מוקפץ קלות
  • 12 עלי גפן
  • (טריים או משומרים, שטופים היטב)
  • מלח ופלפל
  • מצרכים לטמפורה
  • 1 כוס קמח תופח
  • ½ כוס קורנפלור
  • 1 כפית אבקת סודה לשתייה
  • 1 ביצה
  • 1 כוס סודה קרה מאוד
  • מלח ופלפל לפי הטעם

אופן ההכנה:

מילוי הדגים: מערבבים בקערה אורז מבושל עם שמיר, תרד, מלח ופלפל. ממלאים כל דג בתערובת וסוגרים בעדינות את הקצוות.

עוטפים כל דג בעלי גפן ומניחים בצד.

מערבבים בעדינות את כל מרכיבי הטמפורה ושומרים את הבלילה קרה מאוד.

טובלים כל דג עטוף בעלה גפן בבלילה ומטגנים בשמן עמוק, שחומם לטמפרטורה של כ-180 מעלות, עד להזהבה.

מגישים מייד עם פרוסת לימון טרי ויוגורט, או צזיקי, לבלבל את האורחים.

טיפ קטן: האיקיגאי, כמו בלילת הטמפורה, חייב להיות מאוזן – קריר ופשוט – אבל עם טוויסט. ואם המנה לא יוצאת מושלמת בפעם הראשונה, זה בסדר. כמו בחיים, הדרך היא חלק מהכיף.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

כתבות שאולי יעניינו אותך

תרופת סבתא

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז'אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז’אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

האיש שהחליט לאתחל את העולם

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. וזה הצליח מעל למשוער, למעט פרט אחד קטן – שנייה אחרי שהוא נחת כאן פרצה הקורונה והכל בוטל. אבל את התנופה שלו כבר היה מאוחר לעצור, וכך קם ארגון "ביחד", שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים. הם מקימים גם ישוב חדש בדרום, ומטבע קהילתי דיגיטלי

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. כך קם ארגון “ביחד”, שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים

תסתכלו לנו בעיניים

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

גנבו לי את האור

יא אללה, איזה דיכאון, נכון? בבת אחת כאילו מישהו לחץ על המתג ובשבוע שעבר, במהלומה אחת, נעשה פה חשוך יותר. ואין ממש מקום לאופטימיות, הניסיון מלמד שזה הולך להחמיר מיום ליום. תקופה חשוכה לפנינו, בזה אין ספק.
גם הקטע הזה של הבחירות קצת מבאס, וגם העננה שמרחפת מעל לעיתון אחד שאני ממש אוהב, אבל כמובן שאני לא מדבר על זה. כי כל אלה הם זבובים טורדניים ביחס לדבר שהכי מדכא אותי בימים האלה: המעבר לשעון חורף.

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

[login_fail_messaging]