גשם של צמחי מרפא

הבית המרוקאי שלי היה בית פטריארכלי. אבא ואמא היו הסגנים של אלוהים. לא יכולתי לדבר איתם על שום נושא בעולם, למעט בזמן שעשו בי שימוש כשליח: “לך לשכנה ותביא כוס סוכר”, או “לך למכולת ותביא לחם ותגיד לו שירשום”. כשגדלתי והתחלתי לעסוק במחקר אודות “צמחי בר לתועלת האדם”, מצאתי את עצמי יושב עם אמי שעות ומנהל איתה שיחות על צמחי מרפא הגדלים בישראל, שבהם נעשה שימוש ברפואה העממית של יהודי מרוקו. ואז גיליתי שאמא שלי היא רופאת שבט.

לא זוכר אותי חולה במחלות חורף. את המחלות עקפתי בשלוליות בוץ ומקלחת עשיתי פעם בשבוע, בפיילה של מים שחיממו באמצעות פרימוס. כשהייתי עולה ממנה המים נראו בערך בגוון של סולר. כשהיה קר מאוד, אמא היתה מכינה מרק “נמ”ח” (נגד מחלות חורף) שקראו לו במרוקאית “חשו” (ח’ שוואית). רוב המילים במרוקאית מתחילות באות שוואית ולפעמים גם בשני שוואים, מה שמעיד על הקצב המהיר של החיים. המרק הזה היה עשוי מסולת, כמות נדיבה מאוד של שום וכוסברה. אחרי שתייתו על החולה היה לשכב במיטה ולהתכסות בשמיכה ראויה. כהרף עין הוא התחיל להזיע את נשמתו ובבוקר היה נעור כמו חדש.

דרך אחרת שהיתה נהוגה במרוקו נגד מחלות חורף והצטברות ליחה בריאות, היתה עיסוי של בית החזה באמצעות עראק. עראק מטבעו, כשהוא מתנדף, גורם להתקררות. אלא שהאמהות היו מתחכמות לעראק ומכסות את בית החזה המעוסה בנייר עיתון (כך יהודי מרוקו למדו לקרוא – דרך בית החזה). סבתא שלי היתה אלופה בהכנת עראק ביתי. מתחת למיטה שלה ושל סבא שלי עמדו תדיר שני בקבוקי עראק. כשסבתא סיימה את שלה, היא היתה מזנבת בבקבוק של סבא ותמיד היה ויכוח ביניהם בנוסח של “את או אתה שתית לי”. כשהוא תפס אותה בקלקלתה, היא היתה אומרת לו במרוקאית “תנקמד”: “שתיתי כדי לשכך את הכאב של השן הכואבת שלי”

את שיעורי הבית שלי נהגתי להכין בביתם ויום אחד גיליתי, שהמרקר הצהוב שלי נעלם. לא ידעתי לאן, עד שיום אחד הצצתי מתחת למיטתו של סבא וראיתי על בקבוק העראק את סימני המרקר שלי. כשסבא היה מסיים ללגום מבקבוקו, הוא היה מסמן את קו מפלס העראק במרקר שלי, כדי לדעת אם סבתא שתתה לו. וכך גיליתי שסבא גנב לי את המרקר.

תחלואי החורף

אבל אל דאגה, אני לא מתכוון להמליץ לכם למרוח עראק על החזה, ובמקום זה קבלו נא מדריך קצר למחלות חורף והצמחים שכנגדם. הצטננות, שפעת ומחלות נשימה אחרות שכיחות יותר בחודשים הקרים של השנה. מרחב המחייה שלנו הוא בית ואנחנו שוהים בו לעתים קרובות יותר, מה שמאפשר לנגיפים לעבור בקלות רבה יותר בין יושביו. בעוד שהצטננות, שפעת או נגיף אחר עלולים להופיע בכל עת, סביר יותר שנחטוף וירוס בחורף מאשר בתקופות אחרות של השנה. האוויר הקר והיבש בחודשים האלה מספק תנאים מושלמים להתפשטות נגיפים.

מחלת החורף הנפוצה ביותר היא הצטננות רגילה, שבעקבותיה יש גודש באף ובבית החזה, האף נוזל, הגרון כואב, משתעלים ומתעטשים. אחרי הנזלת תבוא השפעת. בעוד שנגיפיה מתגלים בכל ימות השנה, הם נפוצים ביותר במהלך הסתיו והחורף. פעילות השפעת מתחילה באוקטובר ומגיעה לשיאה בין דצמבר לפברואר, אם כי היא יכולה להימשך עד חודש מאי. בעת השפעת חשים בחום עם צמרמורת, כאבי גוף, כְּאֵב רֹאשׁ, אף דולף, שיעול, קוצר נשימה, עייפות וחולשה.

המחלה הבאה בתור היא דלקת ריאות שמחולליה הם וירוסים, חיידקים, או פטריות החודרות בעת נשימה. זה קורה בעיקר לחולים שנחלשו כתוצאה מניתוח, מחלה, או בעטיים של גיל ועישון. מוגלה ונוזלים אחרים ממלאים את שקיקי האוויר ומקשים על הנשימה. בשל כך נחוש בשיעול חמור עם או בלי ליחה, חום גבוה עם צמרמורות, כאבי ראש וקוצר נשימה. מקצרי נשימה אחרים הם ברונכיטיס ואסטמה של הסמפונות, שבהם חשים בחום עם צמרמורת, נזלת, כאב גרון וקוצר נשימה.

דלקת אוזניים חריפה, הנגרמת על ידי חיידקים, היא מחלת חורף תכופה הגורמת לדלקת ולהצטברות נוזלים באוזן התיכונה. הצטננות, עישון, זיהומים בסינוסים ושינויי מזג אוויר הם סיבות נוספות לדלקות אוזניים חריפות.

מזג אוויר קר מעורר גם התקפי לב. הסיבה המדויקת אינה ידועה, אך נהוג לחשוב שהוא גורם להיצרות של כלי הדם ובכך הוא מפחית את אספקת הדם לשרירים. התכווצות העורקים הכליליים מובילה לתרומה ירודה של דם ללב ועומס מוגבר עליו גורם לו לעבוד קשה יותר, כדי לשאוב את הדם, מה שעלול לגרום להתקף לב. התסמינים הם כאבים בחזה השמאלי שמקרין ליד שמאל, לגב וללסת, סחרחורת והזעה, צַרֶבֶת וקוצר נשימה.

גם העור שלנו יכול להגיב באופן שלילי לשינוי העונתי במזג האוויר ואנחנו עלולים לפתח בחורף את אחת ממחלות העור הנפוצות כמו סַפַּחַת, סִרפֶּדֶת, קרקפת יבשה ומתקלפת, ואֶקזֵמָה. התסמינים: אדמומיות של העור, גירוד ודלקת על העור, כתמים מחוספסים או קשקשים על הידיים והרגליים, בליטות או שלפוחיות.

תופעה אחרונה ולא חביבה הם כאבי פרקים. כשמזג ​​אוויר קר מגיע, הנוזלים מעצימים את רגישות העצבים במפרק, מה שמגביר את הכאב ואת נוקשותו.

קטיף לכל נגיף

החיסון האולטימטיבי נגד מחלות חורף, הנהוג עד היום ברפואה המסורתית הערבית, הוא “דבש חרובים”, או “סירופ חרובים”. עונת הבשלת פירות החרוב היא בחודשים אוגוסט-ספטמבר וכששוברים אותם נמשכים מהם חוטי דבש. קוטפים את החרובים, שוברים אותם לחתיכות קטנות ומשרים בתוך סיר עם מים שמכסים אותם במשך יומיים-שלושה, כדי לאפשר למתיקות לפעפע לתוך הנוזל. בתום ההשריה מסננים את התמיסה, סוחטים את שברי החרוב משאריות המתיקות ומניחים את הסיר עם התמיסה על מקור אש. מעבים את התמיסה במהלך שלוש-ארבע שעות, עד לקבלת סירופ חום-שחרחר. יש להקפיד שהאש תהיה בינונית עד קטנה ולא לעבות מדי, אחרת לסירופ יש טעם שרוף. משלושה עד ארבעה ק”ג של חרובים ניתן לקבל חצי ליטר דבש.

מאחסנים את הדבש בצנצנת, מערבבים עם טחינה גולמית ומקבלים מעדן בטעם של חלבה. עם בוא החורף, צורכים שלוש כפיות גדושות דבש ביום, מה שאמור לחסן את הגוף נגד מחלות. מי שלא רוצה לטרוח על הכנת הדבש יכול לרכוש אותו בחנויות טבע. יש להקפיד לקנות דבש אמיתי שלא ערבבו בו סוכר. דבש החרובים יפה גם לטיפול באפטות בחלל הפה ובהרפס על השפתיים. מגלגלים כפית דבש בפה או שמורחים אותו על השפתיים.

החיסון השני הוא “סמבוק שחור”, שמקורו בשיח או עץ, המתנשאים לגובה של ארבעה-חמישה מטרים. הפרחים של הסמבוק קטנים, צבעם לבן-קרם והפריחה שלהם מתרחשת באביב ובקיץ. לפרי שלו – ענבה שכותרה שלושה עד חמישה מ”מ – יש צבע שחור וטעמה חמצמץ-מתוק. הסמבוק גדל בגינות, במגזר הערבי שבגליל וביהודה ושומרון, וגם גדל בר בחרמון. ברפואה העממית-ערבית (הם מכנים את העץ בשם “בלאסאן”) משתמשים דווקא בפרחים ולא בפירות, להכנת מרקחת שנועדה לחסן את הגוף נגד מחלות חורף. ברפואה הטבעונית מכינים סירופ מהפירות ולוגמים ממנו שלוש כפיות גדושות ביום.

להכנת הסירופ נוטלים שלוש כוסות מים, כוס גדושה בפירות סמבוק טריים, מקל קינמון, שלוש שיני ציפורן, כף גדושה ג’ינג’ר טרי ומרוסק, וכוס דבש. מבשלים את כל המרכיבים במים למעט הדבש, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים חצי שעה. מסננים את התערובת דרך מסננת דקה, מקררים ומערבבים עם דבש עד לקבלת סירופ סמיך. מי שאצה לו הדרך יכול לרכוש את הסירופ בבתי טבע.

“מרווה משולשת”, הגדלה בר בארץ, נחשבת לצמח היעיל ביותר לטיפול בהצטננות. היא ידועה גם כצמח מחמם. שתיים-שלוש כוסות של חמישה עלי מרווה חלוטים בכל כוס של מים רותחים – יעשו את העבודה. אפשר להמתיק עם דבש.

לבית חזה מלא בליחה ולכאבי פרקים עושים שימוש ב”פיגם מצוי”, שיח שיכול להגיע גם לגובה של מטר, הגדל בר בחורש הים תיכוני וכצמח תרבות בגינותיהם של יהודי תימן ויהודי צפון אפריקה. בתרבויות השוכנות לחופי הים התיכון ייחסו לפיגם סגולה להרחקת שדים ורוחות. אני זוכר איך הייתי מתעורר בבוקר ומוצא מתחת לכר עלים של פיגם, סכין ומלח – שלושה מרכיבים שבכוחם לגרש כל מיני מרעין בישין.

בארץ השיח נפוץ מאוד בכרמל וברמת הנדיב, עליו מסורגים, דמויי כף יד והוא פורח באביב בצבע צהוב מלבב. בין היתר משתמשים בו ברפואה העממית לטיפול בדלקת פרקים, דלקת באוזן והרעלת קיבה קשה.

ממלאים צנצנת עד חציה בשמן זית ודוחסים לתוכה עלים של פיגם, עד שהשמן מגיע לצוואר הצנצנת. סוגרים ומניחים את הצנצנת שבוע ימים במקום שהשמש שוזפת אותו רוב שעות היום (הדרך הטובה ביותר למיצוי של שמן אתרי בצמחים היא באמצעות קרני השמש). את השמן מאחסנים במקום קר ואפל ומעסים בו את הפרקים הכואבים. לגבי חזה גדוש בליחה – מחממים אותו קצת ומעסים את בית החזה. לילדים ולמבוגרים הסובלים מדלקת אוזניים – מטפטפים לאוזן שלוש טיפות שמן והטיפול משכך מיד את הכאב.

לדלקת ריאות מומלץ להשתמש ברוזמרין, הנפוץ וזמין בגינות נוי ובטבע. מרתיחים מים בסיר קטן, מסירים מהאש וחולטים לתוכו שני חופנים גדושים של עלי רוזמרין. יושבים על כיסא, רוכנים עם הראש מעל האדים העולים מהסיר ונושמים אותם, לא לפני שמכסים את הראש במגבת.

תה אולטימטיבי, שמעניק תחושה של חמימות בחורף הקר ומסייע לעבור את מחלות החורף בשלום, עשוי משלושה תבלינים מחממים: קינמון, ג’ינג’ר וציפורן. להכנת שתיים-שלוש כוסות משתמשים בשלושה מקלות קינמון, שורש זנגביל כתוש וחמש שיני ציפורן. מרתיחים את כל המרכיבים כשלוש דקות, ממתיקים בדבש ושותים.

לעור יבש, סדוק ומתקלף בחורף אני ממליץ על הצמח “ארכובית שבטבית”. היא נפוצה מאוד בשדות בור וסמוך לשדות זרועים בכל רחבי הארץ. ענפיה ארוכים, באביב ובתחילת הקיץ היא מוציאה שרביטים רכים. קוטפים שלושה-ארבעה חופנים של שרביטים, מבלנדרים אותם עם שמן זית עד שמקבלים משחה ירוקה שאותה מאחסנים במקפיא. השמן מתקשה והופך למשחה, שאותה אפשר למרוח על העור הנגוע וגם על עור סדוק בכפות הרגליים.

וכמובן, תמיד אפשר לרדת על קערת מרק חשו, עם קצת עראק על החזה.