גן העדן האבוד

מו שמו

יש עכשיו סדרה מקסימה בנטפליקס, “מו” קוראים לה. היא מתחילה בקטן ונשארת שם עד הסוף, ובלי שהרגשת הקטן הופך לענק וגלובלי ומרגש. הגיבור (שמגולם על–ידי הקומיקאי מוחמד עאמר, שגם כתב וביים) הוא איש צעיר וחביב, שמנמן ומזוקן שחי ביוסטון טקסס. החיים שלו פשוטים וקטנים – הוא עובד בחנות לסלולריים, עוזר לפרנס את אמו ואת אחיו הגדול בעל תסמונת אספרגר, וחי בזוגיות עם מריה, מוסכניקית נמרצת ממוצא מקסיקני.

אבל שום דבר בחיים של מו (קיצור בלתי–מאיים–לאוזן–מערבית של “מוחמד”; אם הוא היה עובד של “ארומה” בישראל הוא היה נקרא מומו) לא יכול להיות פשוט: לו ולמשפחתו, החיים באמריקה כבר 22 שנה, אין מעמד חוקי והם יכולים להיות מגורשים בכל רגע. הוריו חיו בחיפה, נמלטו לכפר בשטחים ב–1947, נמלטו מהכיבוש ב–67′ לעיראק, ונמלטו משם לארה”ב בתחילת המילניום, לא לפני שהאב עבר עינויים קשים תחת משטר סדאם חוסיין. מאז הם ממתינים למעמד של פליטים פוליטיים, לכודים בלולאות בירוקרטיות אינסופיות.

עבור הצופה הישראלי (לפחות צופה ישראלי אחד), הסדרה הזו מזמנת חוויה מרתקת. ראיתי כבר סדרות משפחתיות מהסוג הזה שבהן הגיבור הוא אמריקאי לבן או שחור, או הודי או מקסיקני או אסיאתי. מעולם לא הזדהיתי ככה.

מו ומשפחתו הם העתק מתעתע של מודל היהודי הנודד, כולל האמא שחוששת שהבן יתחתן עם גויה ומנסה לשמור על כשרות בתוך עולם של אוכלי חזיר, אבל זה הרבה יותר מזה. למשל, מו הולך לכל מקום כשבכיסו בקבוק קטן של שמן זית. המעדן הבסיסי האהוב עליו הוא פיתה, שמן זית וזעתר. אמא שלו מוסקת בבית שמן מזיתים טריים ומתגעגעת בכל ליבה לשמן הזית הפלסטיני, “השמן הכי טוב בעולם”.

היא צודקת, לפחות לטעמי. לפני הרבה מאוד שנים גרתי לא רחוק מטירה, ובאחת המכולות השכונתיות של העיירה גיליתי אוצר: הם היו מביאים ג’ריקנים צהובים מפלסטיק, מלאים בשמן זית טרי מרצועת עזה. שמן–הזית הכי מסחרר שזכיתי לטעום עד עצם היום הזה. מיעוט המשקעים ברצועה מניב זיתים קטנים, נטולי מים, והשמן שלהם מלא עוצמה ונחישות של עץ ששרד מאות שנים בתנאי מדבר קשוחים. כמו מו, גם אני הייתי זולל את השמן הזה נטו עם פיתה וקצת מלח, לפעמים טיפונת זעתר ולא יותר. והרגשתי יותר עשיר מאוליגרך ששוחה בקוויאר.

כשעזבתי את ישראל למסעות ביבשת אמריקה היה דבר אחד שהדאיג אותי יותר מכל: איך אחיה שם בלי שמן הזית האלוהי הזה? ולכן, אני נבוך לומר, שיגרתי לעצמי בספינה פחית של 15 ליטר שמן זית עזתי, ומרגע שנחתתי בארצות הברית ספרתי את הימים עד לנס פח השמן. במבוכה הולכת וגוברת אני נאלץ להודות שבמשך הזמן הזה גיליתי שבקליפורניה יש שמן זית סביר ומעלה – לא הפלא העזתי, אבל בהחלט אפשר לשרוד איתו בכבוד. ואז, למבוכתי הסופית והמוחלטת, הגיע האוצר וגיליתי שהעזתים אולי גאונים בשמן זית אבל פחות באריזה הרמטית – השמן התחמצן במהלך המסע ונהרס כולו.

נסעתי לאמריקה עם כרטיס לכיוון אחד. לא הייתי פליט כמו מו, אבל לא ידעתי מתי אשוב. ולשמן הזית היתה עבורי חשיבות הרבה מעבר לקולינריה: אני לא אוהב דגלים, המנונים וסמלים לאומיים, אבל כמו כל יצור בפלנטה אני חיית טריטוריה, מחובר פיזית ונפשית לאדמה. שמן הזית של פלסטין/ישראל/פלשתינה זורם לי בדם בדיוק כמו למוחמד (טוב, לא בדיוק: אצלו מדובר ברצף של מאות דורות; אצלי דור וחצי, עם עבר רחוק של מאות דורות בכנען). שמן הזית ששלחתי לי בספינה היה חפץ מעבר שנועד לעזור לי להרגיש בבית כשאני כל כך רחוק ממנו.

בעיית מיתוג

בסדרה, מו מגיע לבעל חווה בטקסס כדי לקנות ממנו זיתים לאמו. החוואי, קאובוי רד–נק חברותי, שואל את מו מאיפה הוא ומו משיב “מפלסטין”. “אה”, אומר החוואי, “כמה שעות נסיעה מכאן” (כי בטקסס יש עיר שנקראת פלסטין, כפי שיש גם פריז ורומא). “לא”, אומר מו, “פלסטין מהמזרח התיכון, אתה יודע, ארץ חלב ודבש.” “אהההה”, אורות פניו של החוואי והוא מברך את מו בעברית “ש–לום!”. מו נאנח וממלמל לעצמו: “כן, יש לנו בעיית מיתוג רצינית”. אותה בעיית מיתוג צצה שוב במקסיקו כשהוא מזוהה בטעות כישראלי–יהודי.

אחד החברים הטובים בחבורה של מו (שרובה מורכבת מפלסטינים גולים) הוא יהודי אמריקאי קולני שמנהל כל הזמן קרבות מילוליים סוערים עם דוד של מו על הסוגייה הפלסטינית, ובתור טיעון סופי הוא זורק לו: “די, נלחמתם והפסדתם, ואנחנו ניצחנו.”

הוויכוחים שלהם מלווים בצרחות, קללות ועלבונות, אבל זה לא יותר ממשחק, זהה לחלוטין לטראש–טוק בין אוהדים של שני מועדוני כדורגל יריבים, כולל הטיעון האולטימטיבי “די, אתם הפסדתם, אנחנו ניצחנו.” מאחורי הטקסט רואים את האמת: טון הדיבור, סוג ההומור, החיבה שמתחת לקללות היצירתיות, המבט הישיר לתוך העיניים – כמעט שאין הבדל תרבותי בין השניים.

אני תמיד נוכח בזה כשאני בסיני: תיירים זרים לעולם לא מצליחים להבחין בין ישראלים יהודים לבין המצרים או הערבים. כולנו נראים להם אותו דבר, נשמעים אותו דבר.

מלחמת אחים

הכתבה השלישית שכתבתי בחיי היתה לשבועון המנוח “כותרת ראשית”. הייתי אז חייל בסדיר, בהלם מוחלט שעורכי השבועון הנהדר הזה סבורים בטעות שאני יכול לכתוב להם בקביעות. בשבוע המדובר הופיעה ידיעה קטנטנה באחד העיתונים על איזה סיפור רומיאו ויוליה שהתרחש במושב נידח בדרום: בת המושב התאהבה בבדואי, ואז פרצה מלחמה אלימה בין היהודים מהמושב לבין הבדואים מהמאהל הסמוך.

בידיעה לא הופיעו שום פרטים מעבר לשם העיירה, והעורכים שלי שלחו אותי להביא כתבה מורחבת על הסיפור הזה. הסתובבתי בשעת צהריים לוהטת במושב, לא פגשתי נפש חיה, וודאי שלא סימן כלשהו למלחמת שבטים ברברית. היה כל כך חם, אפילו כלב לא הסתובב בחוץ. בסופו של דבר דפקתי בהיסוס על דלת של בית אחד. פתחו לי זוג מבוגרים, בשנות החמישים המאוחרות והזמינו אותי מיד להיכנס ולשתות מים קרים, עוד לפני שידעו מי אני ומה אני רוצה.

כשסיפרתי להם מה היה כתוב בעיתון הם הביטו בי בתמיהה. “מי זה ממציא את הסיפורים האלה?”, הם תהו, “שום דבר כזה לא קרה וגם לא יוכל לקרות פה, בחיים בחורה מפה לא תלך עם ערבוש.”

ככל שהשתדלתי, לא מצאתי בדל של רמז לאמיתות הסיפור, או בכלל לקיומו של סיפור כלשהו. אבל ידעתי שאם אחזור למערכת בידיים ריקות העורכים יבינו שאני סתם מתחזה שבפוקס הצליחו לו שתי כתבות, ובזאת תיגמר הקריירה שלי. אז פשוט נשארתי שם והמשכתי לפטפט עם הזוג. הם היו מאוד נחמדים ואדיבים וסיפרו לי שבעצם כל המושב מורכב מיהודים קראים, שעלו יחד ממצרים ועברו לכאן כאיש אחד. הקראים הם עדה שחיה במצרים במשך מאות שנים בבידוד מוחלט משאר היהודים בעולם, ויש להם מנהגים משלהם (שמבוססים בעיקר על התנ”ך כפשוטו, ללא פרשנויות מאוחרות, ללא גמרא ומשנה ומסורות אחרות שנוספו לשאר פלגי היהדות).

זה היה מעניין כשלעצמו, אבל אט אט ובהדרגה התחיל לחלחל לתודעתי משהו הרבה יותר מרתק. מצד אחד, בני הזוג החביבים לא הסתירו את השנאה והבוז התהומיים שהם רוחשים לכל ערבי באשר הוא, מבדואי ועד סורי או ירדני. ומצד שני, כל זה התרחש בבית ערבי לחלוטין: הטלוויזיה דלקה על ערוץ ששידר סרט מצרי, ללא כתוביות כמובן. את הקיר עיטרו גובלנים פרחוניים מעשה ידיה של האישה. יש סלון אחד קטן של המשפחה, וסלון אחר ענק לאירוח. הם מזגו לי תה חזק ומתוק מפינג’אן עתיק למראה, על גבי מגש נחושת לתוך כוסות קטנות מעוטרות זהב, לצד עוגיות סולת ממותקות במי–ורדים לבנוניים.

הבנתי שזה הסיפור – לא רק של המושב הזה אלא של כולנו. העימותים הכי מרים וכואבים תמיד קורים בתוך המשפחה. הסכסוך היהודי–פלסטיני הוא מלחמת אחים קלאסית, והדמיון הגדול בינינו רק מעצים את זה, כמו תאומים שמנסים לבדל את עצמם זה מזה כדי להשיג זהות עצמאית.

מאוחר יותר כשהתחלתי לטייל בעולם זה קרה לי שוב ושוב. באופן אוטומטי הייתי מתחבר לאנשים שבדיעבד התברר שהם ערבים או מוסלמים: איראנים, סורים, פלסטינים. בהודו החיבור הכי מיידי ובלתי אמצעי היה נוצר לי תמיד עם הקשמירים. הדוגריות, המבט החודר, ההומור השחור, התחביר. אחד החברים הכי אהובים עלי בעולם הוא סורי–לבנוני שמעביר את זמנו בין מצרים לאירופה. אנחנו נפגשים רק בסיני (אפילו לשמור על קשר דרך הרשתות החברתיות אנחנו לא יכולים מאימת שירותי הביטחון המצריים), ושם תמיד אנחנו חוגגים את איחודנו בג’וינט ענקי למען שלום במזרח התיכון.

בפעם האחרונה שקיימנו את הטקס הזה הוא אמר “אתה יודע שבעצם כבר מזמן יש שלום במזרח התיכון. זאת לא הבעייה, כל פעם שיהודי וערבי נפגשים הכל בסדר. מה שצריך זה רק שהממשלות יקבלו את זה. אין סכסוך, יש סכסכנים.”

בחייאת מוסא, אמרתי לו (לא קוראים לו מוסא), בטח שיש סכסוך, שני עמים נלחמים על אותה אדמה. “לא נכון,” הוא אמר. “שני עמים חיים על אותה אדמה. לפעמים הם נלחמים, לפעמים לא, אבל חיים פה ביחד אלפי שנים, כותבים מימין לשמאל נגד הכיוון של כל העולם, מנגבים חומוס ולבנה בפיתות ועושים בלגן עם דרבוקות. ונכון, דם חם, בקלות מאבדים את הראש, אבל יודעים גם מה זה סולחה.”

הפרק האחרון בעונת הבכורה של “מו” הוא מופת טלוויזיוני נדיר. לא ארבה כאן בספוילרים (למרות שלא בדיוק מדובר בסדרת מתח), אבל פתאום המציאות האמריקאית מתמזגת לחלוטין עם המציאות המזרח–תיכונית בדמות החומה שבין מקסיקו לארה”ב. שם מו גם מגיע לתובנה: כל זה לא קשור ללאום או לדת אלא למאבק הנצחי שבין האדם הפשוט לבין העשירים בעלי הכוח. “בשבילנו,” הוא אומר למקסיקני–האינדיאני שאדמותיו נגזלו על ידי לבנים מאמריקה, “אדמה היא משהו שהופקדנו עליו, אמא. להם לא אכפת מאדמה, הם מזיינים אותה בתחת. תוקעים דגל בירח ואומרים זה שלנו. תראה את אילון מאסק, משפיך טסלות לתוך החלל.”

גן העדן האבוד

היום אני כבר לא יכול להשיג שמן זית מעזה, כמובן, אבל אני מייחל ליום שבו זה שוב יקרה. בינתיים יש לי תחליף סבבה. אני קונה אותו בפרדיס, בבקבוקי קולה ממוחזרים, בלי תווית ובלי מותגים. בישראל יש שגשוג של שמן זית “בוטיק” יוקרתי, וקהל צרכנים אנין שיכול להבדיל מתוך שינה בין שמן בתולי מזן סורי לבין שמן מכבישה קרה מזן פישולין. אין לי מושג מאיזה זן השמן שאני קונה בפרדיס, ואני די בטוח שהוא לא היה מנצח בשום תחרות בינלאומית. אם הייתי צריך להגדיר את הטעם שלו במילה אחת הייתי אומר “דוגרי.” שמן זית זהה לחלוטין לזה שאכלו כאן לפני מאה ואלף שנה, מעצים שגדלו והתפתחו פה במשך מאות שנים, וטופחו על ידי אותה משפחה באותן שיטות במשך מאות שנים. שמן שנועד להימזג בשכבה דקה לצלחת ולהיספג בפיתה טרייה.

פירוש השם (שצריך להגות “פורידיס”) בערבית, הוא “גן–עדן קטן”, או, אם תרצו, “גנעדנוש.” ואכן המילה דומה להפליא לפרדייז, גן–עדן באנגלית, ולפרדס על כל מובניו הקבליים בעברית, ולכולם מקור פרסי משותף. לאורך מאות שנים פרדיס היתה ישוב קטן למדי, עד שלאחר מאורעות תרפ”ט גורשו מזכרון יעקב והסביבה אלפי פלסטינים שעבדו שם בחקלאות, והם עברו להתגורר בכפר הקטן. היום, מרחוק, הוא נראה כמו ציור עליז: גבעה שכמו צימחה מתוכה מאות בתים, אשכולות–אשכולות תלויים ממנה בשפע של צבעים, משקיפים לים התיכון.

אבל החיים בפרדיס רחוקים מלהיות גן–עדן. הצפיפות מזכירה עיירה הודית, גם התשתיות. לפי נתוני הלמ”ס, פרדיס זוכה לציון של 3 מתוך 10 בדירוג החברתי–כלכלי. השכר הממוצע שם בשנת 2019 (לא השגתי נתון יותר עדכני) היה 5769 ש”ח, בזמן שהממוצע הארצי היה גבוה ב–4000 ש”ח. ומצד שני אחוז הזכאים לבגרות הוא 80.9%, בזכות מבצע קהילתי רחב היקף בהשתתפות המורים, ההורים והעיירה כולה. בשנה שלפני המבצע, 2005–2006, שיעור הזכאים לבגרות היה 34%. שנתיים אחר–כך האחוז הזה יותר מהכפיל את עצמו, ומאז הוא עולה בהתמדה.

עבור יהודים כמוני, פרדיס היא סוג של עיירת תיירים. לאבו–עלי (זה שבפנים, לא ההוא שעל כביש 4) יש את אחד החומוסים הטובים בארץ, ולא רחוק ממנו יש שתי חנויות שונות של משפחות דייגים שתוכלו לקנות מהן דג טרי ואבו עלי יטגן לכם אותו לצד החומוס תמורת 25 שקלים. יש חנויות ירקות עם שפע של תנובה בלאדית, הכי לא אינסטושית והכי טעימה, ומשתלות שופעות וזולות. אז חצי ממני נהנה ומתפנן ומרגיש שם הכי בבית, והחצי השני אומר לי מה נסגר איתך יא קולוניאליסט. כי לא חשוב כמה אני מרגיש קירבה ואחווה עם החבר מסיני או עם מו מנטפליקס, בכל פעם שאני קונה איפשהו שמן זית, אני מבצע אקט פוליטי עם אלף הקשרים ומשמעויות.

איזו זכות יש לי בכלל “להזדהות” עם מו, שמשפחתו גורשה עוד לפני שנולדתי, ואם נשארו לו קרובים בשטחים או ברצועה הם עדיין סובלים אפליה, אלימות ודיכוי מהצבא ומהממשל שלי? איזו זכות יש לי להתפנן מהמחירים הזולים של הירקות בפרדיס, שמותאמים לתושבים בעלי הכנסה נמוכה להחריד? מה זה עוזר לזכור את האחווה שנוצרה לי עם ערבים ברחבי הפלנטה אם עשר דקות מהבית שלי הם חיים בעולם השלישי? לאן האמת יותר קרובה – לג’וינטים שלי עם מוסא בסיני או לאיחוד החגיגי בין סמוטריץ לבן–גביר?

כמו בבדיחה שמוסא אוהב, התשובה היא “וואללה יא איבני, לא יודע.” אבל בסופו של דבר דם סמיך ממים, ושמן זית סמיך משניהם. במוקדם או במאוחר, אינשאללה, נחזור לנגב מאותה צלחת.