גמלים ובחירות

תמיד קשה מאוד לעזוב את סיני. בדרך כלל אני צריך לגייס את המבוגר הפנימי שלי מתנומתו, כדי שיגרור את הילד הפנימי החוצה, בחזרה לארץ. אבל בשבוע הזה, אלחמדולילה, קיבלתי קצת עזרה, רוח גבית.

ביום הלפני אחרון, בעודי לוגם עם מלכת חיי מיץ מנגו ומיץ תות טריים מעל משחק שש-בש סוער, פתאום הרעיד את היקום פיצוץ חד ואדיר. קבוצה של צעירים בני עשרים וצ’ופצ’יק זינקה בבהלה והתחילה לפתוח אתרי חדשות ישראליים כדי לבדוק אם פרצה מלחמה או היה פיגוע. מי שלא חווה ברקים ורעמים בסיני בהחלט יכול להתבלבל. כשמוקפים ב-360 מעלות של טבע טהור, פלוס תיבת התהודה של הרי סיני מאחור והרי אדום הסעודיים ממול, רעמים פה הם לא חמודים, הם שאגה פראית וראשונית של הבריאה.

אחרי שנשבעתי לחבורת הצעירים שאין חשש פיגוע הם שבו לענייניהם נבוכים קצת, כמו מי שהחליק על בננה ומקווה למחוק את הפאדיחה מהתודעה. אבל למרות שאין מלחמה ולמרות שהשמיים בינתיים בהירים למדי, אהובתי ואני קמנו והעברנו את התיקים לסככה מקורה, נאמנים לפתגם הבדואי הכי אהוב עליי:

“סמוך על אללה – אבל קשור את הגמל”.

הפתגם הזה שירת אותי כל כך הרבה פעמים בחיי. עד ששמעתי אותו, נהגתי לקיים בעיקר את חלקו הראשון. סמכתי על אללה. ולא הבנתי למה הגמל בורח לי שוב ושוב. פשוט מאוד: כי לא קשרתי אותו. 

ואכן, דקות קצרצרות אחרי הפיצוץ הופיע משום מקום ענן כהה, וגשם ראשון לשנת 2022 הציף את החוף. התיקים שלנו נותרו יבשים, אנחנו יצאנו לרקוד ביורה החם.

וכשירדה חשיכה נטולת-ירח, זכינו להיות נוכחים במופע הברקים הכי מרהיב שראיתי בחיי. שום אנימטור לא היה מעז להשתולל כפי שזאוס חגג בלילה האחרון שלי בסיני, אחרי שלוש שנות גלות. זה הרגיש כמו טקס פרידה קוסמי. החורף הגיע, ובענק. זמן לזוז.

בסככה המקורה הצטופף לו בלילה מעגל מוזיקה שיכול להיווצר רק בתנאים כאלה, מכורבל וחמים, מואר בכמה נרות – ובפיצוצי תאורה תכופים בני מיליוני וואט, שהשתקפו במי המפרץ בשכפול קליידוסקופי. בדואים וסודנים ניגנו בסומסומיות, עוד ודרבוקות, ישראלים ומצרים בגיטרות, נבל, חליל, מפוחית וגם בוזוקי. מוסא אחי המצרי חימם את הלב בפלמנקו הספרדי-ערבי-צועני שלו. מסיבת פרידה מלכותית.

באחת מהפוגות התדלוק שלו (אגב, לא ייאמן באיזו מהירות עברו הבדואים מגראס שכולו חול וזרעים לוויד שיכול להתחרות במיטב הגידולים מישראל), מוסא שאל אותי מה עם הבחירות בישראל. הוא אוהב לדבר איתי על עניינים שברומו של עולם, רק כדי להוריד אותם לקרקע, ללכלך אותם בחול, לשטוף במי ים ולנער היטב. משכתי בכתפיים, ועניתי לו בפואנטה של אחת הבדיחות החביבות עלינו – “וואלה יא איבני, לא יודע”.

(סוגריים, אין ברירה: בדואי מטייל עם בנו הקטן במדבר, ואז הילד שואל – “תגיד יא באבא, למה השמיים כחולים ביום ושחורים בלילה?”. האב חושב לרגע ואז משיב – “וואללה יא איבני, לא יודע”. הולכים עוד קצת והילד שוב שואל: “יא באבא, איך זה שגמל יכול לחיות הרבה זמן בלי מים?”. האבא מקמט את המצחו ואז משיב: “וואללה יא איבני, לא יודע”. כמה דקות אחר כך שואל הילד: “יא באבא, איך הציפורים יודעות מתי לעוף לארצות אחרות?”. מהרהר האבא ומשיב: “וואללה יא איבני, לא יודע”. ואז הילד שואל: “תגיד יא באבא, מעצבן אותך שאני שואל כל כך הרבה שאלות?”. “חס וחלילה!”, עונה האב, “אם לא תשאל, איך תדע?”).

אז אני מספר למוסא שעד הבחירות האחרונות, גם אם בחוסר חשק מוחלט ובמינימום תקווה, תמיד הצבעתי. עבור הרע במיעוטו, כל מי שחשבתי שיטה קצת את המאזניים לכיוון של צדק וזכויות אזרח; אבל אחרי השנתיים האחרונות, כשראיתי שממשלה התחלפה, שלטון התהפך, וההתדרדרות במדרון המשיכה באין מפריע – אני מתחיל להרגיש שזה קצת כמו עם המטושים: מרגע שאני מסכים אפילו למטוש אחד אני מסכים להשתתף בהצגה כאילו יש פה מגיפה קטלנית; ומרגע שאני מסכים להצביע, אני גם מסכים להשתתף בהצגה כאילו יש כאן דמוקרטיה. אני כן מאמין שאפשר לשנות, אמרתי לו, תמיד; אבל הסיפור כבר לא שם, לא בפוליטיקה הקטנה. הרוח האנושית תנצח, אבל לא בבחירות.

מוסא לקח שאיפה עמוקה, ואז סיפר לי סיפור שממקם את הפתגם על הגמל בזווית קצת אחרת. הוא אומר שהוא שמע את זה מהבדואי שזה קרה לו, אבל אני בא לפה מספיק זמן כדי לדעת שגם במדבר יש אגדות אורבניות, ותמיד הן קרו לא לך אבל למישהו שאתה מכיר, או שזה קרה למישהו שמישהו שאתה מכיר שמכיר אותו. בכל אופן, זה הסיפור: בדואי אחד היה בהרים ונכנס לעימות עם הגמל שלו. בלשונו של מוסא, “הוא רב עם הגמל שלו.” כי זאת יש לדעת: גמלים הם מצד אחד חיות מאוד רגשיות, שלא לומר מלכות דרמה, ומצד שני מפלצות אימתניות ופראיות. וגם זאת יש לדעת: ברוב המקרים הבדואים לא מתקשרים עם הגמלים שלהם בעידון ניו-אייג’י – הם שולטים בהם ביד רמה. לכן לא פלא שמדי פעם האיזון מופר, הבדואי מגזים קצת באגרסיה, הגמל רושף ויורק, והאווירה נעשית קשוחה. זה מה שקרה לבדואי שלנו באותו יום, והיה לו ברור שהגמל שלו חם עליו. לכן לקראת הלילה, כמנהגו בכל לילה, הוא פרש לעצמו שטיח על האדמה, אבל במקום לישון עליו – הוא הניח את חפציו, כיסה אותם בשמיכה והתגנב מאחורי סלע קרוב, להציץ. ואכן, שעה קלה אחר כך הופיע הגמל בשעטה, זינק על השמיכה ורמס אותה ברגליו בכל כוחו. 

“והנה לך סיבה הרבה יותר טובה לקשור את הגמל, חביבי”, סיכם מוסא, “לא בשביל שלא יברח לך אלא בשביל שלא יהרוג אותך.” רעם אדיר הרעיד את הפואנטה, וכעבור שניות ספורות ברק כחול האיר את הבעת פניי המבולבלת. קודם כל כי הפתגם האהוב עליי קיבל פתאום תפנית אפלה. ושנית – כי מוסא סיפר לי את זה אפרופו הבחירות. זאת נשמעת כמו עצה מצוינת – לקשור את הגמל שרבת איתו כדי שלא יהרוג אותך. אבל אני לא בטוח שהבנתי את הנמשל עד סופו.

אז החלטתי לצלצל אל אלונה אלמן, מס’ 2 ברשימת אומץ לכנסת, ואולי להבין את עצמי קצת יותר בעזרתה. וזה זמן נאה לגילוי נאות: אני מאוד מחבב ומעריך את אלונה ומכיר אותה שנים. היא היתה הלפרית אגדית בשתי סדנאות שלי, ובמהלך העבודה בעיתון היא היתה עבורי מקור אמין וידען שחיבר אותי תוך שניות עם כל מקור מידע שחיפשתי. בתקופת הקורונה היא הקימה קבוצות ווטסאפ של אלפי אנשים ועשתה יותר למען חופש המידע מכל ערוצי התקשורת הישראליים יחד. יש לי לא מעט ספקות לגבי המפלגה שלה, אבל אין לי ספקות לגביה, ולכן רציתי לדבר איתה.

ועוד גילוי נאות הכרחי: מפלגת אומץ מפרסמת כאן מודעה בתשלום, גם השבוע. אין לזה שום קשר להחלטה לראיין אותה, זה היה קורה גם בלי המודעה (שאנחנו שמחים לספוג לתוך קופתנו הצנועה, מתנה מתקציב הבחירות הממשלתי), מהסיבה הפשוטה שרבים מקוראינו, נדמה לי, רואים באומץ אופציה; ורבים מקוראינו רואים באומץ עלה תאנה שרק ייתן לגיטימציה למערכת רקובה. לכן, יהיה מוזר אם בראשית יבחר שלא לסקר את המפלגה הזו. זהו, סיימנו בזאת את הנאות הגילוי הנאות, ונצלול ישר לשיחה עם אלונה אלמן.

בואי נתחיל ברמה העקרונית. יש תחושה בשנים האחרונות שכל השיטה הפוליטית הזאת היא סוג של אחיזת עיניים. הממשלה, הכנסת, ראינו שתי ממשלות מתחלפות, מי שהיו באופוזיציה וזעקו נגד כל הצעדים הדיקטטוריים, ברגע שנבחרו – הם האריכו ואף חיזקו את תקנות החירום והחיסיון וכן הלאה.

וכבר יש תחושה שהעסק הוא קרקס, ושבעצם ההצבעה וההשתתפות במשחק הזה אנחנו רק ממשיכים לתת לו לגיטימציה. בסופו של דבר ההחלטות לא מתקבלות שם.

אלונה אלמן. צילום: אופיר גפקוביץ’

אלונה אלמן: איפה ההחלטות מתקבלות?

התחושה היא שיש לחצים מגבוה. אם זה מחברות ותאגידים כמו “פייזר”, אם זה מארגונים כמו האו”ם והפורום הכלכלי העולמי, שאנחנו רואים את הממשלות שלנו ואת הפוליטיקאים שלנו עובדים איתם כתף אל כתף. גם כשמסתכלים על העולם ורואים כמה הצעדים דומים, נראה שההחלטות מתקבלות במקומות אחרים. והפוליטיקאים נעשו רק מוציאים לפועל.

אלמן: תראה, זאת אמונה. זו לא ידיעה. זה סוג של משהו… כמו תחושה או אמונה, דברים שאתה לא יכול להוכיח שזו אמת. ואולי אתה צודק אגב. ואולי גם אתה לא צודק. אם אני מסתכלת על מדינות אחרות אני רואה שבעולם היו מדינות שלא שיתפו פעולה עם הטרללת הזאת בצורה מטורפת. כמו פלורידה כמו טקסס, שבדיה. אני מסתכלת ואני אומרת, בסוף – הכנסת זה בניין, זה קירות. ומה שקורה שם זה שאנשים מחליטים. 

אתה יודע אני דיברתי על זה עם סופי אלון כהן, מועמד אצלנו, הוא דיבר על זה, והוא לגמרי מהמאמינים במחשבה הזו שהכל נשלט וגלובליסטי וכולי. אבל הוא אומר: אם נסתכל בסופו של יום, בתכלס, נניח לדוגמה, יעל גרמן ביטלה את ההפלרה? זאת אומרת היו כל מיני מהלכים שבכל זאת הגיעו פוליטיקאים והפכו את הקערה על פיה. ואתה רואה את מושל פלורידה, ואתה מסתכל על ראש רשות הבריאות של שבדיה, ואני לפחות רואה כן מקומות (גם בתוך הפרלמנטים למיניהם שלא כולם מדברים באותה שפה), שכן יש גם את הקול הזה. האופציה להפקיר את הזירה הזאת לשליחים של התאגידים זה כאילו להרים ידיים, וכמו להגיד “אני מוותרת על המדינה הזאת ואני מרימה ידיים וזה לא בשליטה שלי ושלום על ישראל”. כאילו אנחנו נכנעים. 

אני לא חושב שמי שאומרים “אני לא מאמין בשיטה הפוליטית” בהכרח מרימים ידיים. הם אומרים “המאבק הוא בחזיתות אחרות ואנחנו נתרכז שם”. אבל אני רוצה לעבור לעניין יותר ספציפי שיש לי באמת קושי לגביו מול אומץ, וזה שבסופו של דבר התגבשה מפלגה שהיא “מפלגת קורונה”.

אני לא מבין ברפואה, לא מעניינת אותי הקורונה, מלכתחילה לא חשבתי שהקורונה היא העניין, בכל פעם שיש איזושהי נסיגה בזכויות אדם, חופש ביטוי, זכויות אזרח וכן הלאה זה מדאיג אותי – ופה היה צעד מאוד גדול שניצל משבר מהונדס ופחד כדי לפגוע בזכויות האזרח. מבחינתי, אם בעקבות זה קמה תנועה פוליטית היא צריכה להיות תנועה של זכויות אזרח באופן מאוד מאוד גורף, לא רק קורונה. ואני לא שומע את זה אצלכם, אני שומע אצלכם אך ורק דברים מאוד ספציפיים שקשורים לסיפור הקורונה.

אלמן: הקורונה זה סימפטום של משהו הרבה יותר גדול שבעצם בא עכשיו לידי ביטוי בצורה מאוד בולטת. אתה מדבר על זכויות אדם, גם מרצ מדברת על זכויות אדם, אבל זה בכלל לא עניין של זכויות אדם. אם יש כאן מגיפת סוף העולם אז ברור שצריך לעשות ככה וככה וככה כדי שלא ניכחד. הנקודה היא ההונאה הגדולה שלקחו וירוס וניפחו אותו והפחידו את הציבור וקנו את התקשורת והשתיקו רופאים ומדענים ולקחו ועדות בניגודי עניינים. אתה רואה CBC, FDA משרד הבריאות – משתיקים, ומעלימים תופעות לוואי ונפטרים מהזריקות. אתה רואה ממש איך כל המערכת לא דואגת לך. לא משרתת אותך, אלא משרתת את האינטרסים, במקרה הזה של תאגיד הפארמה. 

כן, אין לי ויכוח איתך על זה כמובן, אני רק אומר שזה הרבה יותר רחב.

אלמן: אני יודעת שאין ויכוח. כבוד האדם והחירויות זה נורא יפה, גם מרצ מדברים על זה, אבל הסיפור הוא לא הרמיסה. הסיפור הוא איך הם יצרו משבר כדי לאנוס עלינו הנחיות חולניות. ורמיסת זכויות אדם, בכך שגם כל מי שמאמין במה שאתה אומר, הסכים לקבל על עצמו את כל ההגבלות, ואת התו הירוק והסית נגדנו, כולל כל בכירי מרצ. אז אנחנו יכולים לדבר עד מחר על זכויות אדם ועל כל מה שאתה אומר, אבל זה לא יעזור אם אנחנו לא נהיה ערים לזה שיש פה שקר מאוד גדול שמנהל פה את העסק. הוא לא נולד בקורונה, הוא נולד קודם לכן. אני מסתכלת על המפלגה שלנו בתור משהו מאוד מהפכני, מפלגה שמדברת על מה שאף אחד לא מדבר. 

זה נהדר שאתם מדברים על זה. אבל כמו שאת אומרת זה לא התחיל בקורונה וזה לא רק תאגידי הפארמה. זה כל הסיפור של הון שלטון, ואיך ככל שמתחזקים החיבורים בין תאגידים, ארגונים גלובליים, ממשלות, כלי תקשורת וחברות טכנולוגיה כמו גוגל – ככה נחלשות הזכויות שלנו. 

אנחנו חיים במדינה שיש בה אוכלוסיות גדולות שמכירות את הדברים האלה מזמן. לדוגמה האוכלוסייה הערבית. אני זוכר שהייתי בכפר ערבי בשיא תקופת הקורונה, אף אחד לא עטה מסיכה, וכששאלתי שם מישהו על זה והוא צחק ואמר “קורונה זאת מחלה של יהודים”. כי הם כבר שנים חיים בתוך כל הדברים האלה, כולל דיכוי זכויות אזרח וזכויות ביטוי, בתירוץ אחר, בתירוץ של ביטחון. אזרחים אתיופים נרדפים על ידי משטרה, את זה חוו פה מפגינים פתאום ולא הבינו איך משטרה פונה נגד האזרחים בכזו אלימות. אתיופים מתים מצחוק כי הם חווים את זה כבר המון המון שנים. שלא נדבר על פליטים מאפריקה וכן הלאה. כל אלה הם חלק מאותו עניין, אני לא שומע מכם מילה על זה, כאילו נפתור את עניין הקורונה, נשפוט את מי שאחראים ונגמרו הצרות שלנו. 



אהבתם את הכתבה? הצטרפו לבראשית וביחד נחזיר את השפיות והאמת למיינסטרים (חודש ניסיון מתנה!)

מה זה עיתון בראשית?
עיתון בראשית קם בתחילת שנת 2022 במטרה ליצור תקשורת ששמה את האדם הקטן במרכז התמונה. העיתון אסף תחתיו חבורה של אנשי תקשורת שהתייאשו מאמצעי התקשורת הקיימים אחרי שהבינו שהם אינם קיימים בשביל לשרת אותנו, אלא את בעלי הכסף וההשפעה. לעיתון אין משקיעים גדולים או מפרסמים שאומרים לו מה להגיד (ומה לא) והוא נתמך לחלוטין על הקוראים והתומכים שלו.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

[login_fail_messaging]