גם לא קיימים וגם עולים על העצבים

הו, הדגל הפלסטיני מעורר האימה, הו, הו הו. כמה אימה, כמה צמרמורת, וחלחלה, בעיקר חלחלה. חלחלה שמחלחלת עד החלחולת, מחולות חלוצה עד החולה. כל כך נוראה אימתו המפלצתית של הדגל שהוא גרם לשוטרים תמימים שלא מסוגלים לפגוע בזבוב להכות באכזריות את נושאי הארון של שירין אבו עאקלה, שככל הנראה נורתה למוות על ידי משקיעים מאוכזבים בבורסה הפלסטינית לאור הירידות האחרונות במטבע הוירטואלי “אפרטהיידקויין”. 

וסטודנטים באוניברסיטאות ישראליות, מדוע הם צריכים להיחשף לדגלם הלאומי של האנשים שחולקים איתם את אותה פיסת אדמה? מישהו יעז להשוות פלסטיני – ערבי – עם סטודנט יהודי באוניברסיטה אמריקאית שמניף את דגל ישראל? האם עצם האזכור הזה הוא לא אנטישמיות? 

ישראל, כמובן, לא מעוניינת להשמיד את ישראל כמו שמעוניינת להשמיד אותה המדינה הלא קיימת פלסטין של העם הלא קיים, הפלסטינים. האם ניתן להאשים את הישראלים בכך שהיצורים הבדיוניים “פלסטינים” מתעקשים להמשיך להגיח ממחוזות הדמיון והאגדה אל המציאות תוך שהם מתחזים לבני אדם ומבהילים את הסביבה הפסטורלית? האם מישהו בבריטניה או בארה”ב היה מוכן לחיות עם מציאות כזו, שבה אנשים אגדיים, שאינם קיימים, מתעקשים חזור ועקוש להנכיח את עצמם במציאות היומיומית הפשוטה בשלל אופנים שפלים? איזו מדינה ריבונית הייתה מסכימה להשפלה כזו? 

אתה מתבונן במציאות ומתקשה להאמין שמישהו מעז להטיף לישראל, להתנשא עליה, לנסות להסתיר את האנטישמיות הקלאסית העמוקה שלו מאחורי סבך תעתועים של “ביקורת” ו”דאגה”. 

מוסכם על כל הדעות: אדם נקי מכוונות רעות ושיפוט מוטה אינו יכול אלא להסיק שישראל נמצאת בסכנת השמדה ממשית משילוב של דגלים פלסטינים ופעילות שמנכיחה את הבדיוני והאגדי במציאות, וגורמת בכך לקרעים מסוכנים ברצף הזמן – חלל. 

אבל נניח, רק נניח, שאכן היו במציאות הארצישראלית הפסטורלית אנשים מדגם “פלסטיני”. נניח. וגם נאמר, לצורך העניין, שבאותה פיסת קרקע קטנה, כבשת הרש של מערכת הביטחון הישראלית, היו כמה מיליונים מאותם יצורים אגדיים. אם כל זה אכן היה אמת, אפשר היה לשאול כמה שאלות מתבקשות, ובראשון, לצורך ההמחשה, השאלה מה ישראל מתכוונת לעשות עם הפלסטינים. 

כן הם מרירים ולא רוצים להתקדם. דתיים, נחשלים, בורים, אלימים, קנאים, פנאטים, טרוריסטים, מסיתים, מוסתים, לא שייכים לכאן, לא באמת פלסטינים, לא באמת קיימים. נאמר שהכל נכון. ועדיין, חמישה או שישה מיליון בני אדם, מה ישראל מתכננת עבורם בטווח הממש ארוך?

הרי ברור שישראל לא יכולה לנהוג בפלסטינים כאילו הם בני אדם אמיתיים, עם זכויות פוליטיות אמיתיות, נגיד הזכות להגדרה עצמית. זה לא בא בחשבון. אנחנו הרי יודעים שלא מדובר בבני אדם, ולא כל שכן אמיתיים. אז לא הכרה ולא הגדרה, אז מה כן? 

אנחנו יודעים, בנוסף, שישראל לא יכולה לספח אליה את תושבי השטחים, ירושלים ועזה, ולתת להם מעמד שווה בישראל. פעולה כזו תיצור מפלגות פלסטיניות עם 50 ו – 60 מנדטים. האפשרות הזו כמובן לא באה בחשבון. 

לא הכרה, לא הגדרה ולא סיפוח. אז מה כן? 

אולי ישראל תבחר להקים שורת מחלפים עצומה שתחבר בין התנחלויות ובינן לבין מדינת ישראל הדמוקרטית (חשוב לציין), באופן שלא יכריח אף אחד לראות פלסטינים אם הוא לא רוצה. אבל בסופו של דבר, הריבוי הטבעי של הפלסטינים והמחלפים יכריח את השניים להיפגש, ואז מה? מה יעשו המחלפים כשהם ייתקלו בבתים ושכונות של פלסטינים? אפשר להניח שהם ידרסו כמה מהם, נניח מאה או מאתיים אלף. אני לא מומחה לאלגברה אבל זה עדיין משאיר בשטח כמה מיליוני ערבים, “פלסטינים” שצריך לעשות איתם משהו. משהו. כל דבר. 

נכון, אפשר לשלוח ג’יפים וחיילים, כטב”מים ועטלפים זעירים עם מצלמות ומיקרופונים לתוך כל כפר, כל בית וכל רקטום פלסטיני, ולקבל כך מידע רב ערך על המתרחש בשכונה כל כך אלימה ופסיכית של המזרח התיכון. אבל בסופו של דבר הרקטומים חורשי הרע האלה זזים במרחב והם אינם רק ייצוג רקטלי-דיגיטלי אלא חלק אינהרנטי מישבנים בשר ודם, ואפילו אם החיילים והשוטרים יתגוננו מפני חמישים, שישים אלף רקטומים עתירי מידעים ביטחוניים, גם בדרך הזו יישארו בפלסטין-ישראל כמה מיליוני בני אדם בעלי קיום ביולוגי שלם מכל הבחינות. 

אז מה ישראל מתכוונת לעשות איתם? כי לא שיש לי או לכל אדם אחר סיבה לחשוד במניעים של ישראל או חלילה בתוכניותיה, אבל אם ישראל לא רוצה להכיר ולא מתכוונת להגדיר, לא הולכת לספח, לא עתידה להיפטר באמצעות התגוננות מיותר מכמה עשרות אלפים או מאות אלפים בודדות, אז מה ישראל הרשמית, הפורמלית, הצחה, המוסרית, ההייטקיסטית, מתכוונת לעשות עם אותם מיליוני בני אדם שנמצאים בשליטתה הישירה או העקיפה?

האם מישהו בישראל או בעולם מבין ויודע מהן התוכניות הישראליות, הציוניות, לגבי הפלסטינים בשטחים שהיא מחזיקה, כובשת וסוגרת תחת מצור? איך זה שאחרי 55 שנות כיבוש ושליטה בפלסטינים, ואחרי יותר ממאה שנים שהציונות חיה עם ולצד פלסטינים, היא לא מספרת לעצמה או לעולם איזה תפקיד הם משחקים בסדר שהיא מתכוונת להוציא לפועל? איך היא חושבת שייראה העתיד שלהם? 

יכול להיות שזה רק אני, אבל העובדה שישראל היום לא אומרת מה היא חושבת שיקרה או צריך לקרות עם הפלסטינים, או מה היא מתכננת עבורם, משאיר טעם אפל ומפחיד לכל הסיפור. אולי הפתרון כל כך נורא שאפילו לא מעזים לומר מהו. אחרת מה הסיבה? הרי חייבת להיות איזו תכלית ארוכת טווח לכל המרדפים האלה, לכל הפשיטות, המבצעים, המעקבים, הגידור, המסגור הפוליטי, הריסות הבתים, הקמת ההתנחלויות והמאחזים. אולי, בשלב המאוחר הזה של הציונות בגלגולה הנאיבי לגמרי, מישהו מראשיה יואיל בטובו ויאמר לנו, במטותא, מה מדינת ישראל מתכוונת לעשות עם הפלסטינים?