גהנום ושמו אחדות

אני נפרדת בעצב מסוים משנת השמיטה שהתמסרתי לה בשנת תשפ”ב. זו היתה שנה שבה הרפיתי מתוכניות, נתתי למה שצומח מעצמו להזין אותי, בלי לחרוש תלמים חדשים. עשיתי זאת בהודיה ומודעות לפריווילגיה שאפשרה לי את השמיטה – זוגיות מפרנסת ובטוחה, משפחה תומכת ובריאה. מתחת למטאפורות השמיטה שמתייחסת לתנובת היצירה והעשייה המקצועית שלי, נחה גם האדמה עצמה, גינתי האהובה ששמטתי בשנה האחרונה. כלי הגינון נותרו במקומם, העצים המשיכו להצמיח בלי להיגזם, שיחי התבלין והפרחים הרב-שנתיים המשיכו כדרכם, אבל לא שתלנו חדשים. את ערוגות הירק ואת מרחבי החצר מילאו צמחים ועשבים שלא תכננתי ואת חלקם לא היכרתי. חלקם הזינו אותי, חלקם לא. הגינה פרחה בשלל צבעי הקשת והצ’אקרות.

וכעת התחדשו ושבו ימי החול, השנה כבר התחילה וטיפות גשם ראשונות דופקות ומזכירות: לעבודה. כלי הגינון השימושי ביותר בגינה הביתית הוא מעין קלשון ידני קטן בעל שלוש שיני ברזל מעוקלות שמאפשר להפוך בעדינות את האדמה שמסביב לצמחים המועדפים, שאת גדילתם אני רוצה לטפח, ומאפשר ניכוש של העשבים השוטים, צמחי הבר. אני אוהבת את העבודה המדיטטיבית הזו, הופכת והופכת ברגבים ובמחשבותיי ובשמו של המכשיר: “מקלטרת”. מלשון “קולטורה” כלומר תרבות…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית