בפרדס ליד השוקת השבורה

זוכרים את “ה–עם דו–רש צ–ד–ק חב–ר–תי”? זוכרים את הנהמה האדירה המתגלגלת ההיא שגרמה לשערותינו לסמור? זוכרים את אלה שב–2011, במחאה החברתית הסוחפת, ישבו על הגדר, שמחו לאידם של תושבי מדינת תל אביב וקראו לעבר דפני ליף וחבריה: “יא מפונקים, פריבילגיים, אז תזיזו את התחת שלכם ותצאו מתל אביב?”
אז עכשיו זה הם.

השבוע, 11 שנים אחרי, הם בעצמם פתחו בהפגנת מחאה משלהם. לידיעת בנט וחברי ממשלתו: הבשורה הפעם יוצאת מפרדס חנה. כן, כן, מחוז ההיפים, הזרוקים, השנטיים, אנשי הרוח והיוגה, פעילי איכות הסביבה, האקטיביסטים. וכן, גם המחאה הזאת מתחילה בקטן, עם צעירה אחת שיצאה לרחוב והקימה אוהל. כרגע ישנם רק כמה אוהלים לידה, אבל מומלץ לחברי הממשלה הכי מוזרה שהיתה לנו לזכור איך מכמה אוהלים כאלה בתל אביב נולדה תנועת המונים אדירה שהרעידה את המדינה.

הם מוחים על מחירי שכירות גבוהים בטירוף, כאלה שמשתווים כבר למחירים האסטרונומיים בעיר ללא הפסקה, וטוענים שזה נחת על ראשם מבלי ששום דבר אחר כאן בפרדס חנה האהובה שלהם שם אותם על המפה לצד הערים הגדולות.

דוגמה אחת מני רבות שהקפיצה את סהר והוציאה אותה לרחוב, היא של צעירה שהתגוררה כאן שש שנים בעלות של 5,000 ₪, בה עמדה די בקושי. לא מזמן, בעל הדירה הודיע לה שהוא מעלה לה את תשלומי שכר הדירה מ–5,000 ש”ח ל–8,000 ש”ח. ככה. פתאום. 3,000 ₪ יותר. למה? ככה. כי הוא יכול

מחאת 2011 התחילה כיוזמה של דפני ליף, איציק שמולי, סתיו שפיר, רגב קונטס ואלדד יניב. היא עשתה המון רעש וריגושים אבל לא הובילה לתוצאות המיוחלות. המצוקה שעליה הם יצאו למחות אז – יוקר המחיה, העדר פתרונות דיור, מחירים לא שפויים של השכרת דירות – לא רק שעודנה רלוונטית,היא חיה ובועטת יותר מתמיד.
עידן הקורונה הביא איתו לפרדס חנה (כמו גם למקומות רבים אחרים במרכז ובפריפרייה) גל של עליות מחירים חדות. אנשים שגרו במשך שנים בשכירות בתנאים סבירים, נאלצו לעזוב את הדירות, ולא הצליחו למצוא משהו חלופי מתקבל על הדעת. רבים נדחקו החוצה לעבר מקומות הרחוקים מאוד ממקומות העבודה שלהם.

מיכל סהר, 30, מקימת המחאה הנוכחית, בת פרדס חנה, חיה כאן כמעט כל חייה. (היא עזבה לתל אביב לתקופה קצרה אבל חזרה לכור מחצבתה). כיום מתגוררת בשכירות עם בן זוגה ועם ילדתם בת השנתיים. היא מנהלת חנות והוא טבח. “התמזל מזלנו ודווקא בעלת הבית שלנו היא אישה עם לב זהב, טובה ונחמדה, ולא מעלה את המחיר. אבל ברור לי שאנחנו על זמן שאול. זה עלול להשתנות בכל רגע. השינויים שקורים כאן אצל כולם יכולים להגיע אליי. וגם סתם, מנסיבות החיים – אולי היא תרצה לתת את הדירה למישהו מבני משפחתה, אולי למכור. גם ככה בכל פעם כשמגיע יום חידוש החוזה אני מגיעה כולי רועדת”. הם חושבים להביא ילד נוסף, רוצים להרחיב את המשפחה, אבל לא יודעים איך ואיפה המשפחה המורחבת הזאת תתגורר. וחוסר הוודאות הוא שמעיב עליה יותר מכל.

היא ואחיה, גיל סהר, פתחו קבוצת פייסבוק בשם “לוחמי הדיור” והתחילו לעסוק בנושא. הם הקפידו להגיב על פרסומי דירות עם מחירים מופרזים או לא ידועים ועל תנאים לא הוגנים אחרים שפוגעים בשוכרים ודוחקים את תושבי המקום המקוריים אל מחוץ לעיר מגוריהם. דוגמה אחת מני רבות שהקפיצה את סהר והוציאה אותה לרחוב, היא של צעירה שהתגוררה כאן שש שנים בעלות של 5,000 ₪, בה עמדה די בקושי. לא מזמן, בעל הדירה הודיע לה שהוא מעלה לה את תשלומי שכר הדירה מ–5,000 ש”ח ל–8,000 ש”ח. ככה. פתאום. 3,000 ₪ יותר. למה? ככה. כי הוא יכול. “מה נסגר איתכם?” מתפוצצת סהר. “היא גרה כאן שש שנים! מה זה העלייה המטורפת הזאת?בבת אחת. מה ההצדקה לזה? זה לא עניין של פיקוח מחירים, זה פשוט עניין של גרידיות חזירית”.

עוד ועוד מקרים דומים בוורסיות כאלה ואחרות הצטברו בעמוד הפייסבוק שלהם. לפני שבוע, היא הרגישה שזהו. הגיע הזמן להעלות הילוך. רוח המאבק חזרה, סהר לקחה אוהל ויצאה לרחוב. את הפתיל, היא אומרת, הצית הסיפור של אותה בחורה, אבל לצדו ישנם עשרות אם לא מאות סיפורים דומים. המוטיב המרכזי חוזר על עצמו שוב ושוב: יחידים או זוגות או משפחות שהתגוררו כאן שנים בשכר דירה “נורמלי”, בוקר לא בהיר אחד מקבלים הודעה מבעלי הבתים על עלייה של אלפי שקלים בשכר הדירה, לא מאמינים למשמע אוזניהם, נאלצים לפנות מיד את הדירות, על מטלטליהם וילדיהם הקטנים, ולנוע הלאה. הלאה לאן? ודאי שלא למרכז. לפעמים צפונה. לפעמים דרומה. לפעמים בחזרה אל בית ההורים.

גם המחאה הזאת מתחילה בקטן, עם צעירה אחת שיצאה לרחוב והקימה אוהל. כרגע ישנם רק כמה אוהלים לידה, אבל מומלץ לחברי הממשלה הכי מוזרה שהיתה לנו לזכור איך מכמה אוהלים כאלה בתל אביב נולדה תנועת המונים אדירה שהרעידה את המדינה

נקודת אור אחת קטנה במאהל הזה מהווה חברה של סהר, שהודות למחאת 2011 הצליחה במאבק האישי שלה וזכתה לקבלת דירת עמידר, היא משוכנעת שזה קרה רק בזכות הזרקור של המחאה ההיא שהאיר עליה. עצוב לחשוב שאולי זה המקסימום שמחאה בארץ יכולה לעשות, לספק זרקור שמחולל שינוי עבור כמה מקרים ספציפיים עד שתגיע המחאה הבאה ותעזור למקרי הסעד החדשים.

על דירה בבעלותם, הרוב המכריע של הצעירים בישראל (חוץ מאלה שהוריהם האמידים יכולים להרשות לעצמם לקנות לילדיהם דירות), כבר לא חולמים יותר. זה לגמרי מחוץ לפנטזיה אפילו. הבעיה היא שגם דירה בתשלום חודשי של שכר דירה מתחילה להתרחק מחלק ניכר מהם. כי מסתבר שאם לא די בהעלאת מחירי השכירות בקצב מואץ, גם מי שמוכנים לשלם יותר, פשוט מתקשים למצוא דירות פנויות.

נראה שאנחנו פוגשים את מחאת 22 ממש ברגע ההתהוות; ביום שני השבוע, כשהגענו למאהל, היו שם רק כמה אוהלים, אפשר היה לספור אותם על כף יד אחת. אבל במהלך הביקור, בתוך שעות, הצטרפו עוד ועוד משפחות ומספר האוהלים לא הפסיק לעלות. הגיעו לתמוך ולעודד חברים, מכרים. הגיעו משפחות עם ילדים. הגיעו ילדים ובני נוער פרדס–חנאים מכל הגילאים. הגיעו אנשים לספר את הסיפור האישי שלהם, בכאב, בכעס, בעלבון. אותו סיפור חזר על עצמו שוב ושוב: אין איפה לגור. אי אפשר לעמוד בשכר הדירה. בעלי הבתים איבדו כל צלם אנוש. חלק מהפוקדים את המאהל, שהו פה רגע קצר, נכבשו ברוח המאבק ומיהרו הביתה להביא אוהל משלהם.

בצהריי היום הגיעו גם שלושה חברי מועצת העיר: שני חברי קואליציה וחבר אופוזיציה – אביעד סיני, יואב קעטבי ויוני חכימי. לדבריהם, הם באו כדי לתמוך במאבק התושבים. שלושתם מסכימים בגדול שעיקר האחריות היא על הממשלה ולא על העירייה, אבל הם מכירים בכך שגם לעירייה יש חלק בדבר. ואפילו נותנים כדוגמה את מס היטל השבח הגבוה שהעיריה בחרה להטיל כעת על הקבלנים בידיעה שהם יגלגלו את העלות אל הדיירים. חבר האופוזיציה חכימי משדר מטבע הדברים ביקורת יותר עזה, אך למרבה ההפתעה, גם חברי הקואליציה מסכימים איתו בנושא.

אבל בעיקרון, הם מצפים מהמדינה/הממשלה להתעורר, להבין את התהליך שמתרחש, ולתת מענה לערי הפריפריה המתפתחות, כדוגמת עירם שלהם. התהליך שהם מתארים הוא זה: ערי הפריפריה חווות הגירה חיובית מהמוני פליטי גוש דן. עד כאן זה טוב ויפה. אבל נדרשת מעורבות ממשלתית דחופה בפרויקטים של התחדשות עירונית, יצירת מקומות עבודה והעיקר הוצאת המשקיעים החמדניים משוק הדירות והעברת הדירות לבעלות פרטית. השלושה הביעו תמיכה בלתי מסויגת באנשי המחאה המקומית, הבטיחו לפעול ולספק להם גישה לחשמל ושירותים כימיים. הם התחייבו בשם המועצה, שגם אם יגדל המאהל לאלפי משפחות ויותר, העירייה בשום אופן לא תפעל לפנותו. “על גופתי המתה” מצהיר חבר האופוזיציה חכימי. ואנו בהחלט נזכור לו את ההצהרה הזו.

לסהר אין רגע דל. היא מדברת עם פעילים שזורמים ללא הרף, מרגיעה רוחות שלעיתים סוערות מדי בתוך המאהל. מדייקת מסרים, מתקשרת עם נציגי העיריה, ועוזרת למצטרפים חדשים להקים את האוהלים. כל כולה רתומה לעשייה הזאת, בשיחה היא שופכת את מררתה ואת לבה, וגם המון דמעות. “אנחנו העם, אנחנו הכוח. אנחנו צריכים להמשיך לנהל את המאבק כאזרחים ולהזכיר להם שהם עובדים בשבילנו ולא שאנחנו נעבוד בשבילם. השלב הכי חשוב הוא שהמונים ייצאו לרחובות. אני מקווה לראות את המאהל הזה גדל ועוד עשרות כמוהו נפתחים בכל הארץ. אנחנו רוצים לייצר מחאה שלא יוכלו לייחס לאיזור אחד או למעמד אחד, זו מחאה שמאחדת את כל חלקי העם. הצרה היא אותה צרה. הגענו לקצה, ואנחנו נעמוד יחד מול כל ממשלה שתהיה כאן”.

כרגע היא עובדת בזה מסביב לשעון ברשת החברתית וברחוב. קוראת לעוד ועוד אנשים לצאת מהבתים ולעבור אל מאהל המחאה, ולעשות את זה עכשיו. רגע לפני שהמחירים יוציאו אותם מהבתים לכל החיים. היא לא מאמינה שהפתרון טמון דווקא בהחלת פיקוח על שכירות. לדבריה הפתרון חייב להיות מורכב ויסודי יותר: הפשרת קרקעות, עידוד בנייה, קידום פרויקטים, הסרת חסמים ובירוקרטיות, זירוז הליכים ואישור לבנייה עצמאית. או בקיצור, הגדלת ההיצע הקיים בשוק.

מתפתח ויכוח (מנומס) בינה לבין פעיל בולט נוסף במאהל, יצחק שבתייב. לדעתו, היא מדברת על דברים שלוקחים שנים. ואין לאף אחד זמן לחכות. לא עוד. הוא מדבר על דרישתו הספציפית לחוק שכירות שיקבע בכל איזור בארץ, בהתאם לאיזור ולסוג הדירה, טווח מחירים שאין לחרוג ממנו ויספק אכיפה יעילה על אותו טווח.

“אנחנו חייבים פתרונות עכשיו. אני מרגיש חבל תלייה סביב הצוואר שלי” הוא אומר/זועק. מחלוקות צצות כבר בשלב המוקדם הזה של המחאה. הפתרונות שלהם שונים. מצבם בחיים שונה. והסגנון שלהם שונה. הם לא מסכימים בנושא הפיקוח על שכר הדירה. סהר פועלת באופן אימפולסיבי ורגשי ומביעה יותר את המצוקה הרבה מאשר את הפתרונות. שבתייב מגיע עם רקע כלשהו בעשייה חברתית בפוליטיקה המקומית. “היום אני מפרנס אמא וילדה, הנושא הכלכלי כמעט קרע לי את המשפחה, הביא אותי לחדלות פירעון, וגם גרם לי ולאשתי להיפרד לתקופה מסוימת”, הוא מספר. הוא זועם על מה שקורה בארץ, ועומד בקשר ישיר מול חברי המועצה בעיריה. מהאופן שבו מתנהל השיח בין חברי המועצה לבין שבתייב ניכר שהם מכירים אותו היטב ועושים לו כבוד ששמור בדרך כלל לראשי וועדים.

המחלוקת היא גם עקרונית: מבחינתו, הנקודה המרכזית היא מחירי הדיור. מבחינת סהר, בנוסף לדיור הכל יקר מדי: הבמבה, המזון, החיתולים, גני הילדים. היא מכוונת למהפכה שתביא להוזלה בכלל תחומי החיים. הדיור הוא אחד מהם. היא מוכנה לקבל כל פתרון שיקל עליה ועל כל האחרים, ויספק להם אוויר לנשימה.

מחאת פרדס חנה 22 מעלה דרישה לממשלת בנט: די להפקרת האזרחים ולחמדנות של בעלי ההון. פתרונות דיור כאן ועכשיו! הם ושאר דרי המאהל מצפים מהמדינה שתתעורר ותגן עליהם מפני מה שמוגדר כאן בריונות כלכלית. שתמנע את זריקתם לרחוב או דחיקתם אל עיר אחרת מזו שהכירו כל חייהם.

מיכל מתקשה לענות על השאלה מה ייחשב אצלם לניצחון ומה ייחשב לכישלון המחאה? היא אינה אשת נדל”ן או כלכלנית, היא פשוט יודעת שהיא לא יכולה יותר עם החרדה הקיומית, לקום כל בוקר ולחיות בתחושת מחנק בלתי פוסקת. ” נמאס מהחמדנות של הטייקונים, נמאס מהעלמת העין של הפוליטיקאים. המחירים המטורפים של שכר הדירה הם לא גזירה משמיים. אנחנו מצפים מנבחרי הציבור שיעבדו עבור הציבור. הם חייבים למצוא דרך להקל על חיי התושבים שהיום, גם הרחק הרחק מתל אביב סובלים מבעיה קיומית שבעבר נחשבה בלעדית ל’בועה'”.

היא לא דפני ליף. אין לה שום מחשבות או כוונות להיכנס אי פעם לפוליטיקה. לדעתה, הנקודה שבה מחאת 2011 חדלה לעמוד כשורה מאוחדת אל מול הממשלה ונכנסה לעבוד בשיתוף עם הממשלה, היתה אחת הטעויות המרכזיות שהם עשו, והיא ממש לא מתכוונת לחזור על הטעות הזאת.