בן-אדם, לך לעזה

שנת 1992 הייתי חייל שמשרת בעזה. רציתי להיות קרבי, הכי קרבי, וכשהלכתי בסמטאות של מחנה הפליטים שאטי ונכנסתי לאנשים הביתה ועצרתי אותם והסגרתי אותם לידי השב”כ, זה לא נראה לי מוזר בכלל. היו לנו ג’יפים ואבירים ומכשירי קשר וקסדות ומדים ונשקים, ואנחנו היינו שם כדי להגן על המדינה, או לפחות ככה נאמר לנו ובזה האמנו. בדיוק כמו שחיילים כמוני צעדו בעזה, בחאן יונס וברפיח, ובכל מחנות הפליטים ברצועה, מאז יוני 1967, שבו כבשו כוחות צה”ל את הטריטוריה הקטנה והאומללה הזו מידי מצרים ומימשו בכוח את ההחלטה להקים בליבה, מכל המקומות בעולם, התנחלויות. ובלי לתת זכויות פוליטיות לתושבים הערבים, כן? איים של אזרחי ישראל לכל דבר בים של פלסטינים, שמחציתם גורשו לשם ב-ב1948 וכולם כפופים להחלטות ולגחמות של הממשל הצבאי של מדינת ישראל. אז אני הייתי רק חייל אחד בן 19 וקצת, ולא היתה לי שום הבנה פוליטית או אנושית של הסיטואציה.

זו הבעיה עם סדר קיים, כל סדר קיים: אנשים מתרגלים אליו והוא מתחיל להיראות להם טבעי. אולי זה הצד הפחות נעים ונוח של האופי האנושי הסגלתני. שימו אנשים בדיקטטורה מספיק זמן, והרעיון של דמוקרטיה ייראה להם כמו חלום בלהות, ומשטרה חשאית ברחובות…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית