בחירתה של נדיה

אני שוכבת על מיטת הטיפולים שלה בחדר העבודה הקטן שמשמש אותה אצלנו בכפר. יש בינינו חיבה הדדית, גם היא מאוד אוהבת בעלי חיים. אני אצלה בטיפול ומתגלגל לנו דיבור על הג’ונגלים של ברזיל, ולהפתעתי נדיה אומרת לי: “כן, אין על ברזיל”. “היית שם?” אני שואלת בהפתעה, היא לא נראית לי הטיפוס. נדיה צוחקת. כן, כמעט שלוש שנים. “מה?” אני קוראת בהפתעה ומתרוממת לחצי ישיבה. “כן, ומתוכן שנה בכלא”, היא ממשיכה בנונשלנטיות, כאילו הזמנו עכשיו שתייה בבית קפה, ודוחפת אותי בעדינות אחורה, בחזרה לתנוחת הטיפול. ונדיה מתחילה לספר לי סיפור מטורף שנשמע לי כלקוח מסדרה בנטפליקס ויש בו מילים ומשפטים כמו בלדרות סמים (שלא בידיעתה), הרואין, קוקאין, כליאה של שנה בכלא נשים בסאן פאולו בברזיל, וכאלה. היא מספרת איך אחר כך יצאה מהכלא אבל בגלל הקורונה היא היתה חייבת להישאר שם עוד ועוד, בלי יכולת לחזור הביתה. על היאוש, הגעגוע העז לילדיה ולאיש שלה שחיכו לה בבית בצפון הארץ. וכמה היתה חסרת תקווה, ולאילו סרטים נפשיים נכנסה, ומי הציל את המצב ועזר לה להחזיק את הראש מעל המים? גור חתולים אחד קטן מאוד, רזה מאוד וחולה, מצער בעלי חיים בסאן פאולו, שנתן לה תקווה ואהבה עד לחזרתה לארץ. 

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית