אפוקליפסה עכשיו ולתמיד

מזג אוויר נעים פקד השבוע את חבל מאני הקסום בדרום יוון. הלהט הקיצי התפוגג באחת, רוחות צוננות החלו לנשב, ועננים עשירי משקעים הגיחו מעל הרכסים וכיסו את השמיים עד קצה האופק. המטרים העזים הפיחו באדמה הצמאה רעננות סתווית מלוחלחת. התיירים התאכזבו בשל השיבוש הפתאומי של החופשה, אך תושבי הכפרים לא הסתירו את שביעות רצונם מהברכה הצפויה לתנובת עצי הזית, שמהווה עבור רבים את מטה לחמם העיקרי.

לא היה צורך בתחקיר מאומץ על מנת לגלות עד כמה תופעה כדוגמת זו היא נדירה בעיצומו של חודש אוגוסט. במשך כמה ימים ירדו עשרות מ”מ של גשם והטמפרטורות היו נמוכות בשלוש מעלות מהממוצע העונתי. אף על פי כן, עד כמה שידוע לי, עמודי החדשות ביוון ומחוצה לה לא נסחפו בכותרות דרמטיות ולא צירפו להן תמונות אילוסטרציה עגמומיות ותחזיות מומחים מלומדות. התקשורת החברתית לא הוצפה בקריאות גוועלד ובממים שמראים את כדור–הארץ טובל במעטפת מפחידה של כפור אפרורי.

וכך נכון לנהוג. הרי אין ערך חדשותי מיוחד במזג אוויר בלתי שכיח בדרום יוון, ובוודאי שאין להסיק ממנו מסקנות נחרצות על טבעו של האקלים העולמי. אולם עובדה זו אינה עומדת בדרכם של עיתונאים ואנשי ציבור כאשר מדובר בגלי חום חריגים, שהם תמיד “חסרי תקדים” ותמיד עם “טמפרטורות שיא” – וכמובן, תמיד מהווים ראייה חותכת לאסון התנכ”י המתרגש עלינו לכלותנו.

המאמר הזה אינו מתיימר להיות מדעי, ובוודאי שאינו נועד להכריע בשאלת שינוי האקלים, גורמיו והשלכותיו. הבסיס העובדתי הינו גם כך סבוך ומורכב מדי עבור הדיוט שכמוני, גם אם חטאתי בשנים האחרונות בקריאת מאמרים מקצועיים המעלים אבק בגנזכי האינטרנט. ד”ר רוי ספנסר מאוניברסיטת אלבמה, שבעבר שימש כמדען בכיר בתוכנית ללימודי האקלים של נאס”א, טוען שבעולם כולו ישנם אולי כמה עשרות מומחים שבאמת מכירים את העניין לעומקו. “רוב המדענים מתמצאים בנושא באופן שטחי בלבד, והם פשוט חוזרים על מה שהם שמעו,” הוא כתב בשנת 2016. מקהלת הפורענות ההמונית והקולנית מורכבת מאנשי תקשורת, פעילי סביבה ושוכני טוויטר נלהבים שרובם לא טורחים לקרוא אפילו את דוחות ה- IPCC – הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים הפועל תחת חסות האו”ם.

ראוי וחשוב לכתוב ולדון על תיאוריית “ההתחממות הגלובלית” משום שהיא חרגה מזמן מן התחום המדעי הטהור (אם יש בכלל דבר כזה) והפכה לאג’נדה פוליטית שמעצבת את תודעתנו ומשפיעה באופן מכריע על חיינו. תקתוקיה מהדהדים במרחב כמו רחשיו של מבול מקראי האורב מעבר לאופק, וכדי להפיס את גזרת האלים אנו מצווים להתנער מחטאינו הפחמניים, לקצץ ברמת החיים שלנו (תכלס, לחיות בדלות כרונית) ולוותר על זכויותינו הבסיסיות ביותר.

התקשורת הממסדית כלואה בשגרת סיקור צרת מידות, מפזרת נבואות כלייה בקלות דעת ולעולם אינה נלאית מן העובדה שהן מבוששות להתגשם. כותרות כגון “קריסת הציוויליזציה”, “סוף העולם” או “מיליארדים צפויים למות” הן חזון נפרץ מזה כשלושה עשורים, והאפקט הפסיכולוגי המזיק שלהן הוא ממשי ומוכח. מחקר בריטי משנת 2019 גילה שילדים ובני נוער רבים סובלים כיום מ”חרדת אקלים” אקוטית ובטוחים שקץ העולם יבוא עוד לפני שיזכו להגיע לבגרות. “המיסגור הקטסטרופלי של שינוי האקלים הוא בבחינת גול עצמי מפני שהוא גורם לניכור וקיטוב”,  טוען מייקל שלנברגר, עיתונאי ופעיל סביבתי המקושר למפלגה הדמוקרטית בארה”ב. “ההפרזה בסיכוני התופעה מסיחה את דעתנו מנושאים סביבתיים חשובים אחרים, כולל כאלה שיש לנו סיכוי ממשי למנוע את נזקיהם.”

העמדה הזו אינה נדירה בקרב אנשים מסויימים, שדווקא מקבלים את עיקריה של תאוריית משבר האקלים אך מודאגים מהנטייה הפזיזה לשוות לה מאפיינים אפוקליפטיים. הרי העולם ידע בעבר תקופות של עלייה משמעותית בטמפרטורות, וההשלכות שלהן לא היו בהכרח שליליות. ההתחממות גרמה להפשרת קרקעות באזורים קרים ועשתה אותן זמינות לעיבוד חקלאי. מחקר מעניין שפורסם ב- 2015 בכתב העת היוקרתי “לאנסט” מצא שיותר בני אדם מתים מדי שנה בשל קור קיצוני מאשר מפאת חום קיצוני. אך מתאריו הגסים של הדיון בזירה הציבורית אינם סובלים עמדות מורכבות שמאתגרות את החלוקה הנבובה לתומכים ומכחישים – מצד אחד שוחרי טבע נאורים הנשמעים לקונצנזוס המדעי, ומנגד קואליציה פרימיטיבית של נאמני פוקס–ניוז וחברות הנפט שמוכנים להקריב את כדור הארץ עבור אמונתם הנבערת. “הקונצנזוס המדעי הוא אמנם רחב מאוד אך עומקו הוא אינצ’ים בודדים,” מסביר רוי ספנסר, שכמו רבים מעמיתיו הסקפטיים אינו קורא תיגר על עצם ההתחממות אלא טוען שאין כל ודאות עד כמה היא חמורה, מה חלקו של המין האנושי בהיווצרותה, מהן השלכותיה האפשריות, “ואם אנו באמת יכולים לעשות משהו בעניין ללא טכנולוגיה זמינה של אנרגיה חלופית.”

עמדות סקפטיות של מדענים העוסקים בתחום האקלים נשמעות מאז שתאוריית ההתחממות החלה לקנות שבת. אולם, כפי שחזינו בעידן הקורונה, הן אינן מוצאות את מקומן סביב השולחן של “השיח המדעי המכובד” וזוכות לרוב להתעלמות, ללעג ולפעמים לגינויים רושפי אש. האשלייה הרווחת שהמדע המאורגן, רווי התקציבים התאגידיים ונגוע ההשפעות הפוליטיות, אמון על “האמת המוחלטת” ומופקד באופן בלעדי על התוויית צעדי מדיניות גורליים, אמורה לעורר את האינסטינקט הספקני אצל כל בר–דעת, או לפחות לפקוח את אוזניו לטענות הנגד הניגפות על חומות המבצר הממסדי.

גופים כגון “Global Climate Intelligence Group”, שעליהן נמנים מאות אקדמאים בעלי תארים ורזומה מרשימים, פנו שוב ושוב לרשויות הגלובאליות הרלוונטיות בתחינה להתיר את רסני הדיון ולהעניק לטענותיהם דריסת רגל הוגנת. ההצהרה שפירסם הארגון השנה נפתחה בהכרזה: “אין כל מצב חירום אקלימי,” ואז היא המשיכה לפרט את עיקרי הנימוקים לכך:

ראשית, לטענתם, ההתחממות הנוכחית אינה רק מעשה ידי האדם אלא תוצאה של גורמים טבעיים (כמו השמש, למשל), והיא היתה בלתי נמנעת לאחר “עידן הקרח הקטן” שהסתיים באמצע המאה התשע–עשרה. העלייה בטמפרטורות מתונה יותר מתחזיות של “המודלים הלקויים” והשפעותיה אינן תמיד שליליות. פחמן דו–חמצני אינו “מזהם”, אלא חומר המהווה את תשתית החיים על כדור הארץ. בניגוד למה שרבים חושבים, ההתחממות הגלובלית לא העלתה את שיעור אסונות הטבע, ובמאה העשרים חלה דווקא ירידה חדה בכמויות הנפגעים מהם. “המדע חייב לשאוף להבנה עמוקה יותר של מערכת האקלים,” מסכמת ההצהרה, “בעוד תפקיד הפוליטיקאים הוא לעצב אסטרטגיות התמודדות על בסיס טכנולוגיות זמינות ומוכחות.”

דעות הספקנים אינן בהכרח נכונות יותר מהעמדה השלטת. אבל נוכחותו של מיעוט מרדני כמוה כאוויר לנשימה עבור המדע הממסדי, שהסכנה להפיכתו לאוטוריטה דתית מרחפת דרך קבע מעל ראשו, כפי שהזהיר הפילוסוף קרל פופר לפני חמישים שנה. ההיסטוריה המודרנית רצופה בתיאוריות דומיננטיות שכשלו ובנבואות מומחים שהפכו למשל ולשנינה. למעשה, גם הביוגרפיה הקצרה של “משבר האקלים” מספקת לנו אינספור דוגמאות לנבואות בהלה שסירבו להתממש.

בשנות השישים, בעיצומן של שלושים שנות התקררות (שהתחוללו דווקא בשיאה של האצה תעשייתית), הגיעו חוקרים רבים למסקנה שהעולם צועד לקראת עידן קרח נוסף. זו היתה התיאוריה שהכתיבה את הלך הרוח המדעי של התקופה, והעיתונות, כדרכה, התגייסה לתקוע מעל במותיה בשופרות הביעותים. הארכיון מלא בכתבות, מאמרים וסרטים תיעודיים על אודות הקיפאון הקרב שגוזר על האנושות רעב המוני וכלייה. ב- 1970 ציטט הבוסטון–גלוב מומחים ידועי שם שטענו שהשילוב של התקררות טבעית וזיהום אוויר יגרום עד שנת 2000 לאזורים נרחבים בעולם להתכסות בכפור. כשנה לאחר מכן הזהיר מחקר של נאס”א ששריפת דלק מאובנים תמלא את האטמוספירה בחלקיקים זעירים, והללו יחסמו את אור השמש ויגרמו להתקררות דראסטית ומסוכנת. הגרדיאן הבריטי דיווח ב-1974 על כך שתצפיות מלוויינים מוכיחות שעידן הקרח אכן מגיע בצעדי ענק. ספר שיצא בשנת 1975, ושלפי הניו–יורק–טיימס שיקף את “הקונסנזוס הקלימטולוגי” של התקופה, צפה את סופו הבלתי נמנע של השגשוג המודרני “שהתאפשר בזכות האקלים החמים בחלק הצפוני של כדור הארץ.” תחזיות קודרות מעין אלה המשיכו לצוץ עד סוף העשור, עד אשר התהפכה הקערה על פיה ועידן הקרח המיר את עצמו לסיוט הלוהט המוקרן לנגד עינינו על מסך העתיד.

דעות הספקנים אינן בהכרח נכונות יותר מהעמדה השלטת. אבל נוכחותו של מיעוט מרדני כמוה כאוויר לנשימה עבור המדע הממסדי, שהסכנה להפיכתו לאוטוריטה דתית מרחפת דרך קבע מעל ראשו, כפי שהזהיר הפילוסוף קרל פופר לפני חמישים שנה. ההיסטוריה המודרנית רצופה בתיאוריות דומיננטיות שכשלו ובנבואות מומחים שהפכו למשל ולשנינה. למעשה, גם הביוגרפיה הקצרה של “משבר האקלים” מספקת לנו אינספור דוגמאות לנבואות בהלה שסירבו להתממש

הייתי נער צעיר כשהמושג “התחממות גלובאלית” פרץ אל חלל העולם ונאחז איתן בקרנות התודעה. אני עוד זוכר את יונתן, מחנך הכיתה שלי בבית–הספר התיכון, מקריא לנו מאמרים מלומדים על התופעה ולובש ארשת חמורת סבר לנוכח התלאות הצפויות לנו אם לא נשנה את דרכינו הנלוזות. לפי התחזיות דאז, איים רבים היו אמורים כבר להיעלם, ונתחים לא קטנים של תל–אביב וניו–יורק היו צריכים להימצא עתה מתחת לפני המים. מדעני נאס”א צפו עלייה של עד שלושה מטרים במפלס הים וזינוק של עד שלוש מעלות צלסיוס. בעמודים הראשיים הופיעו כתבות על היכחדותן המוחלטת של אומות שלמות, בשל קריסה כלכלית, כאוס חברתי ורעב המוני.

ניתן להוסיף ולציין שלל רב של תחזיות מביכות, כולל את אלה שצפו את היעלמות הקוטב הצפוני עד עונת הקיץ של 2013, ואחר כך עד 2015, ואז 2018 – אבל הלה מתעקש להמרות את פי השכינה ולעמוד במפגיע על מכונו. לפני כשלוש שנים הכריז פרופסור ג’יימס אנדרסון מאוניברסיטת הארוורד: “הסיכוי להישארותה של שכבת קרח ארקטית קבועה עד 2022 הוא אפסי.” אל דאגה, אני משוכנע שגם הוא יזכה להארכת החסד השמורה לנביאי הפורענות האקדמיים. זוכרים את הסרטונים קורעי הלב על דב הקוטב השוחה ושוחה ושוחה ולא מוצא אפילו קרחון ראוי אחד להניח עליו את כפותיו שלא לדבר על מזון? כמה בכינו כולנו. אבל, מעניין לגלות שאפילו דובי הקוטב, שבמהלך השנים הפכו לאחד מסמליה העצובים של טרגדיית האקלים, עדיין רחוקים למדי מסכנת ההכחדה שצפו להם, ולפי ההערכות הכי סולידיות אוכלוסייתם הכפילה את עצמה מאז שנות השבעים.

כל זה, כמובן, אינו מעיד על כך שהתיאוריה עצמה מוטעית או שהיא אינה נושאת בחובה איומים כלשהם שעמם ראוי להתמודד. אבל בשל היותה אחד מעיקרי האמונה של המדע המודרני, גם כשלונותיה הנבואיים האבסורדיים ביותר אינם מצליחים לפעור במודלים שלה סדקים של ספקנות שפויה. אולי אין זה מפתיע בהתחשב בגיבוי הפוליטי המאסיבי שהיא מקבלת, אם לוקחים בחשבון שהאפוקליפסה הזאת מזינה מערך עצום ויקר של מוסדות שעוסקים במחקר, יחסי ציבור, לובי פוליטי ועיצוב דעת קהל. בניגוד לתפיסה הרווחת, התיאוריה הקודרת ופתרון הצנע הברוטלי שהיא מציעה אינם מהווים איום על הסדר האוליגרכי. אדרבא, התקשורת התאגידית מקדמת אותה במרץ, וכך גם כמה מהבולטים שבחברי מועדון המיליארדרים העולמי שכספם מושקע בתעשיות המזהמות ביותר. לוועידת האקלים שהתקיימה בשנה שעברה בגלאזגו הגיעו ראשי מדינות ושועי תבל במאות מטוסים פרטיים, שכל אחד מהם פולט בטיסה ממוצעת יותר פחמן דו–חמצני מאשר הפליטה השנתית של משפחה מהשורה. ג’ף בזוס, הבעלים של אמזון, נחת בסקוטלנד לאחר שבילה סוף שבוע ארוך על הסופר–יאכטה של ביל גייטס, שצורכת פי 1500 יותר דלק מהמכונית שלכם. היו בטוחים שבמסגרת תוכניות החירום להצלת העולם, המכונית הצנועה שלכם היא זו שנמצאת על הכוונת, ולא אף אחד מארבעת המטוסים המפוארים של ביל גייטס. יש מי שמוכן להאמין באגדת האליטה האלטרואיסטית, המוכנה להקריב את מבצרי עושרה למען רווחת הכלל. ההיסטוריה, לעומת זאת, מלמדת אותנו שיעור אחר לגמרי, והגיע הזמן שנפנים אותו.

אמצעי ההתמודדות המוצעים כיום, מלבד ריסוק העצמאות הכלכלית היחסית שהושגה בעידן הטכנולוגי, כוללים את כינונה של מערכת ניטור ושליטה המונית לשם מעקב אחר “טביעת הרגל הפחמנית” של כל אחד ואחת מאיתנו, הכל בשם אהבת הסביבה, כמובן. תחת מטריית החירום הרחבה שמספקת אווירת המשבר הנצחי, יכולות המדינות לבצע שינויים מפליגים במבנים החוקתיים והשלטוניים, ולהעניק בידי הרשויות עוצמה ושליטה שכמותן טרם נראו. אלא שאין בנמצא כיום תחליף “ירוק” וראוי לדלק מאובנים, עם כל הכבוד לאנרגיה סולארית ולטורבינות הרוח הצצות בכל מקום. משמעות הדבר היא שהפחתה דראסטית של השימוש בנפט ובגז תגרום לאסון הומני בסדרי גודל זוועתיים, פשוטו כמשמעו.

האבסורד הוא, שבה בשעה שאנרגיה ומשאבים עצומים מופנים למיגורו של חומר טבעי שמהווה את “מולקולת החיים”, הטיפול בבעיות סביבתיות אחרות, שנזקיהן חמורים וניכרים לעין, מקבל חשיבות משנית. ראו, לדוגמה, את הסחבת ארוכת השנים בהעברת התעשייה הפטרוכימית ממפרץ חיפה אל הנגב. אבל המסדר האקלימי אינו דומה לשום תופעה אחרת בזירה העולמית. הוא דורש מאיתנו נאמנות מיידית, מנפנף בדגל האמת המוחלטת ואוסר עלינו את הספק. על הדרך הוא מגנה את טבענו האנושי הפגום, ובד בבד שופך עלינו אשדות של פחד וחרדה. הכל, רק שלרגע לא נחשוב שעתידנו אולי לא חייב להיות קטסטרופלי, שלילי ועגמומי, ושאולי, מדי פעם, מותר לנו להיות גם אופטימיים יותר.