איפה היה חיל האוויר?

המאמר נכתב על ידי איש צוות אוויר לשעבר ששמו שמור במערכת

ב-7 באוקטובר מדינת ישראל חוותה כישלון צבאי ומודיעני חסר תקדים. אלפי מחבלי חמאס ואזרחים עזתים נכנסו לתוך שטחה דרך גבול, שהיה אמור להיות סגור ומנוטר מכל כיוון. הם פלשו לתוך יישובים ובסיסי צה״ל במסע של הרג, התעללות וחטיפת אזרחים בקנה מידה שהמדינה לא ידעה כמותו לאורך כל שנות קיומה. אך אפילו לאחר שרשרת כל כך קיצונית של כשלים, כאשר הצבא הופתע לגלות את האויב על הגדרות, יש זרוע אחת שהיתה אמורה להביא כוח אש אדיר בזמן קצר מאוד ולבלום את מתקפת הפתע, עד שכוחות הקרקע הגדולים יתארגנו. הזרוע הזאת היא חיל האוויר, כוח עוצמתי באופן חסר פרופורציות למדינות בסדר גודל של ישראל. אם לנייד טנקים וחיל רגלים לוקח שעות ארוכות, ולגייס אוגדה כיומיים – חיל האוויר היה אמור להביא כוח אש גדול תוך פחות משעה וכוחות גדולים בהרבה מיד אחר כך.

מאז אותו יום ארור רבים שואלים את עצמם באינספור דרכים – איך קרה האסון הזה ולמה לא הצלחנו לעצור אותו, ובאופן ספציפי – איפה היה חיל האוויר באותן שעות ארוכות, כשהיה יכול לשנות את התמונה מקצה לקצה. האם הוא לקה בביטחון עצמי מופרז? ומה היתה השפעת ההתנגדות למהפכה המשפטית על כושרם של אנשי צוות האוויר? ואולי השליטה הריכוזית של “הבור” על כל פעולה של החיל ואנשיו שחקה את האיזון הנכון בלקיחת סיכונים ובקבלת החלטות? המאמר הזה לא בא לענות תשובות מוחלטת בשלב זה, אלא לשאול שאלות קשות, שנדמה כי יש מי שמנסה לברוח מהן.

אחד מחילות האוויר העוצמתיים בעולם

בשעות הבוקר של ה-7 באוקטובר רוב אזרחי ישראל היו מרותקים לשטף הידיעות, בין אם מערוצי התקשורת או מהרשתות החברתיות, שעליהן לא נאכפה הצנזורה כמו בתקשורת הממוסדת. הקריאה שחזרה שוב ושוב מאנשים שהיו נצורים בממ״דים ביישובים המותקפים היתה ״איפה המטוסים״? ואכן, אפשר היה לצפות שבאירוע כזה, גם אם כל השאר כשלו, חיל האוויר יגיע ויציל את המצב. אבל זה לא קרה.

עד שעות הצהריים, ובחלק מהמקומות גם אחרי הצהריים, פורסמו ברשתות החברתיות הודעות באותה רוח והעדויות מהשטח בזמן אמת הצביעו כולן, שלא היתה נוכחות משמעותית של החיל גם שעות רבות אל תוך האירועים. סימני השאלה רק הולכים ומתעצמים, כאשר רואים את חיל האוויר מה-8.10 ואילך. מדובר בחיל מדויק, עוצמתי וקטלני, שמתפקד בתיאום שלא היה כמותו עם כוחות הקרקע, כולל חיפוי קרוב מאוד באש ו״סגירת מעגלים״ מהירה.

קשה להפריז בעוצמתו וביכולתו של חיל האוויר הישראלי. היסטורית החיל אחראי על מבצעים פורצי דרך כמו “מבצע מוקד”, שהכריע את מלחמת ששת הימים תוך שעות ספורות מול שלושה צבאות סדירים, תוך שילוב של הטעיה, הפתעה, תעוזה ומקצועיות. ב”מבצע אנטבה” חיל האוויר הצליח להנחית כוחות צבא גדולים באופן חשאי במדינה עוינת, אלפי ק״מ מגבולות המדינה, להחזיק חפ״ק אווירי במקום ולחלץ בשלום את הכוחות והחטופים. ב”מבצע ערצב 19״, במלחמת שלום הגליל, החיל השמיד את רוב רובו של מערך ההגנה האווירית הסורית ללא אבדות לכוחותינו והמשיך לריסוק מוחלט של חיל האוויר הסורי, ולביסוס עליונות אווירית מוחלטת בזירה – עליונות הנשמרת עד עצם היום הזה. חיל האוויר גם אחראי להשמדה של שני כורים גרעיניים במזרח התיכון – בעיראק ובסוריה – תוך ביצוע מושלם וללא נפגעים לכוחותינו.

ברמה העולמית חיל האוויר הישראלי הוא אחד מהכוחות האוויריים החזקים ביותר. אתר WDMMA, (World Directory of Modern Military Aircraf), מדרג אותו ככוח האווירי התשיעי בעוצמתו בעולם. כאשר לוקחים בחשבון, שארבעה מתוך שמונה החילות הנוספים בדירוג הם כוחות האוויר של ארה״ב (Navy, Army, Airforce, Marines), זה אומר שרק ארבע מדינות בעולם מחזיקות בכוח אווירי עוצמתי יותר מישראל, אחת מהן היא יפן, בעלת אוכלוסייה בגודל של פי 12 ממדינת ישראל.

גם הרמה של טייסי חיל האוויר ידועה לטובה. הדבר נובע לא רק ממערכת מקצועית של מיון ומכשרונות מיוחדים, אלא גם כתוצאה מעבודה קשה, או במילים אחרות שעות אימונים רבות, הרבה מעל למקובל בחילות אוויר אחרים. הערכת עוצמת הכוח האווירי היא לא מדע מדויק, אבל ברור שמדובר בכוח חזק ברמה עולמית, קל וחומר אזורית.

כל הדברים האלה עולים הרבה מאוד כסף ואכן, חיל האוויר ״בולע״ חלק גדול מאוד מתקציב הביטחון של מדינת ישראל. תפיסת הביטחון נשענת במידה רבה על היכולת שלו להפעיל את הכוח הזה בכל מקום ב-“קבוע זמן” קצר. אלא שאותו חיל אוויר עוצמתי נראה כמשותק אל מול הקטן, החלש והפחות מתוחכם שבאויבנו, שפרץ לאור יום את הגדר בגבול בגלוי, בלי כלים משוריינים, ללא חיפוי אווירי והתנהל בתוך מדינת ישראל כבשלו במשך שעות ארוכות.

הרבה אנשים שואלים: ״מה כבר יכולים מטוסים לעשות מול המון שפורץ את הגבולות”. התשובה: הם יכולים לעשות המון. לחיל האוויר, על פי אתר WDMMA, יש מאות מטוסי קרב מהמתקדמים בעולם. רוב הדגמים שלהם מצוידים בתותחים וכולם מסוגלים לשאת פצצות מסוגים שונים. נוסף על האמצעים הסטנדרטיים יש למטוסי הקרב שתי יכולות נוספות – ״בום״ על קולי, אפקט קולי חזק מאוד שנוצר בטיסה מעל למהירות הקול, ושימוש במבער האחורי נגד מטרות.

מערך מסוקי הקרב של חיל האוויר מונה שתי טייסות אפאצ׳י (שרף/פתן בשם הצה״לי), עשרות רבות במספר על פי WDMMA. כל אחד כזה נושא תותח 30 מ״מ עם 1,300 פגזים ו-16 טילים מונחים. מדובר בכוח אש עוצמתי שמיועד להתמודד עם מטרות קרקע, החל מבני אדם וכלה ברכבים משוריינים ובטנקים. לגבי מערך הכטב״מ (כלי טיס בלתי מאוישים), או כטמ״מ (כלי טיס מאוישים מרחוק) כפי שחיל האוויר החל לכנותם, המידע פחות גלוי, אך ידוע שלמדינת ישראל יש יכולת מתקדמת בתחום, הן למטרות איסוף והכוונה, והן לתקיפה.

בסך הכל מדובר בכוח אש אדיר בגודלו ובעוצמתו עם יכולת להביא אותו לידי ביטוי בכל מקום, בגבולות המדינה ומעבר להם, בקבועי זמן קצרים מאוד, מהר יותר מכל כוח צבאי אחר. בלי להיות בקיא בפרטי הפרטים, סביר לצפות שבאירוע כל כך קיצוני מערך מסוקי הקרב יצליח להעמיד תוך זמן קצר 20-10 מסוקים בכל רגע נתון באזורי הלחימה, ומערך מטוסי הקרב יביא בשעה הראשונה של האירוע עשרות מטוסים.

כאשר שומעים איך חוליה של חיילים או כיתת כוננות הצליחו למנוע חדירות ליישובים באמצעות נשק קל, לא קשה להסיק איך המצב היה שונה, אילו חיל האוויר היה מצליח להביא בשעתיים הראשונות של האירוע כוחות בסדר גודל כזה, שהיו תוקפים את כל מי שמנסה לחצות את הגבול בפצצות, טילים ותותחים, ואפילו יעפי הפחדה. מה שקרה במציאות, לפי הדיווחים בזמן אמת, היה רחוק מאוד מהכוח הזה, שפשוט לא בא לידי ביטוי. נשאלת השאלה – למה?

מסוק בודד

לפי מה שידוע באופן רשמי, בערך ב-6:30 בבוקר שמחת תורה, פרצו הכוחות הראשונים של חמאס את הגבול. הידיעות על כך פשטו מהר מאוד בכל הארץ, למרות הצנזורה שהוטלה על התקשורת הממוסדת. בשעות המוקדמות של הבוקר עלו אנשי מילואים על מדים והתייצבו ביחידות למרות שאיש לא קרא להם, אזרחים חמושים באקדחים יצאו להילחם מול אויב מצויד ברובים, ברימונים וב-RPG, וחיילים בחופשה תפסו יוזמה ורצו לעצור בגופם את המתקפה. עם זאת, במשך כל שעות הבוקר והצהרים הרבה דיווחים מהשטח הצביעו על כך, שחיל האוויר פשוט לא היה שם. פה ושם היה דיווח על מסוק שבא, ירה והלך, אבל בשום שלב לא נשמעה עדות מהשטח, על כמות של מסוקים ומטוסי קרב באוויר.

שי לוי עיתונאי ב-Mako, למשל, שנלחם על פי עדותו במשך שעות עם מחבלים על ידית הממ״ד, כתב בווטסאפ: “מסוק ראשון 11:13, לא שמעתי שירה”. דיווח דומה קיבלתי מאיש כיתת כוננות של יישוב בעוטף עזה, שהיתה בלחימה לאורך כל היום; הם ראו רק מסוק אחד בודד, שהגיע בצהרים ליישוב שלהם, ירה ירי אפקטיבי שפגע במחבלים והמשיך הלאה. יש לסייג ולציין שהיו גם דיווחים אחרים, כגון זה של אלון שוסטר איש מפלסים. בפוסט יחסית מפורט הוא התייחס לכוחות שהגיעו לקיבוץ, כולל כלי טיס שתקפו מהאוויר בשעה 11:00 (שלוש וחצי שעות לאחר הפריצה אליו). היו גם דיווחים על הפעלה יעילה של חיל האוויר, כולל פעילות רבה של מערך הכטמ״מ. כמו כן ברור, שקשה לבודדים בשטח בזמן מלחמה בכל כך הרבה מוקדים, לראות את התמונה במלואה, אך עדיין נפוצו סיפורים רבים על זירות, שבהן כמעט לא זוהתה פעילות שלו במשך שעות ארוכות.

חיל האוויר מצידו סיפר סיפור שונה ולא תמיד קוהרנטי. ביום שמחת תורה הוא הגיב לראשונה בשעה 8:23 – שעתיים אחרי תחילת האירוע – בהודעה כללית מאוד שלא היה ברור מה הותקף ובאילו כלים וכמויות. ההודעה הבאה הגיעה רק ב-10:51, כמעט ארבע וחצי שעות לאחר הפריצה וזו כבר דיווחה על “עשרות מטוסי קרב”, אבל לא מצאנו לכך הד בדיווחים מהקרקע. יש להדגיש שתקיפה של עשרות מטוסי קרב, ככל הנראה בפצצות ואולי גם בצליפה מתותחים ובבומים על קוליים, במרחק קרוב ליישובים, אלה לא דברים שמישהו בעוטף עזה היה יכול לפספס.

בהמשך היום הוציא חיל האוויר הודעות ספורות בלבד, שהתייחסו לתקריות קטנות (חיסול חוליה כזו או אחרת) שמהן לא עלה, כי החיל הצליח להביא כוח אש גדול בזמן אמת. ההודעה הראשונה הספציפית לגבי תקיפת מטוסי קרב בעזה נמסרה רק בשעות הערב. החיל לא חזר על הטענה, שעשרות מטוסי קרב הוזנקו באותו בוקר, אבל גם אם כן – כמעט ארבע וחצי שעות מתחילת האירוע זה זמן בלתי סביר לחלוטין בקבועי זמן של כוננויות מטוסי קרב. למעשה, הקרב התחולל במרחק יריקה מבסיס חצרים, אך מטוסי הקרב שלו לא הורגשו. מערך הכטמ״מ לעומת זאת פחות נראה לעין וכפי הנראה פעל בצורה יחסית אינטנסיבית, כבר לפני הצהרים. לאחר מספר ימים גם החלו לצוץ בתקשורת סיפורים לא רשמיים, ובהמשך כתבות עם גורמים רשמיים, על פעילות אינטנסיבית מאוד של מערך מסוקי הקרב באותו בוקר, פעילות שכאמור לא היתה לה עדות מהשטח ברוב הזירות בזמן אמת.

צריך להבין, כי בניגוד לטנק או כוח רגלי שעשוי להיות מוסתר מאחורי גבעה, מסוק בתרחיש כזה שיורה 16 טילים ו-1,300 פגזים נראה ונשמע מרחוק, קל וחומר מטוסי קרב. יש לכאורה סתירה בין העובדה שלא היו דיווחים על פעילות מסוקים משמעותית לאורך כל הגזרה לבין הסיפורים הללו, שמתארים מסוקים ממריאים ונוחתים בלי הפסקה. ייתכן שבערפל הקרב ובריבוי הזירות הדיווחים האלה מהשטח לא מדויקים, אבל נראה שיש פער גדול מאוד בין הגרסאות.

יש לציין שכל הכלים התוקפים של חיל האוויר מצוידים במצלמות והוא בדרך כלל מעביר את הסרטונים המופקים מהן במהירות, לכל מקום שצריך. למרות זאת בשום מקום, ולמיטב ידיעתנו עד היום, לא פורסמו סרטונים שתיעדו את שיירות חמאס שפרצו את הגדר סופגות פצצות, טילים או פגזים מכלי טיס. סרטונים כאלה לא רק שהיו מעלים את המורל של מדינה שלמה, שצפתה חסרת אונים בטבח המתרחש לנגד עיניה, אלא היו גם בעלי חשיבות מבצעית בהרתעה של כוחות נוספים מעזה, להעז ולחצות את הגבול. יתרה מזאת, תיעוד כזה בזמן אמת היה מרתיע כוחות אחרים באזור, כמו חיזבאללה, להצטרף למתקפה. אלא שמסרטונים של פעילי חמאס ושל אספסוף עזתי, שהשתתף במסע הרצח והביזה, נשמע ונראה שהם לא חשו מאוימים במשך שעות ארוכות.

השאלות העולות מכל האמור לעיל הן כמה כלים תוקפים ומאיזה סוג הגיעו לשטח, ובאילו שעות? אם לא היו ״עשרות מטוסי קרב״, מי הוציא את ההודעה מטעם חיל האוויר ולמה? איך ניתן להסביר את הפער האדיר בין טענות החיל בזמן אמת ובדיעבד, לבין העדויות בשטח? ואם אכן מטוסי קרב לא המריאו במשך כל שעות הבוקר, מה היתה הסיבה? האם ניתנה הוראה לא להמריא? אם כן, על ידי מי ולמה?

שני הסברים ששמענו בדיעבד לאי-תפקודו של חיל האוויר, היו הקיצוץ במערך מסוקי הקרב וההדממה שהיתה בחיל. הקיצוץ במסוקים הקטין אותם בחצי, מארבע טייסות לשתיים. אך האם זה מסביר מדוע לא היה אף דיווח על עשרה או 20 מסוקים, שעומדים באוויר בכל רגע נתון ויורים בכל מה שחוצה את הגבול? הדיווחים היחידים שהצלחנו לאסוף מעידים על מסוק בודד או זוג ברגע נתון. לא ניתן להסביר מספרים כל כך נמוכים רק בצמצום המערך; אלה מספרים בלתי סבירים למערך של כ-50 מסוקי קרב. מעבר לזה, כאמור, מערך מטוסי הקרב גדול פי כמה וכמה ממערך המסוקים, וגם הוא לא הורגש בצורה מספיק משמעותית. מכאן שמספר טייסות המסוקים שצומצם לא היתה הבעיה היחידה.

לגבי ההדממה – מדובר בנוהל רגיל של חיל האוויר, שבו לא מתקיימות טיסות אימונים, בדרך כלל במשך שבוע. נכון שבתקופה כזאת יש פחות אנשי צוות אוויר וקרקע בבסיס, אך הכוננויות המבצעיות מוחזקות בטייסות ולא נפסקות. נוסף על כך יש אנשי צוות אוויר שגרים בבסיסים וחלק מאנשי המילואים גרים במרחק של פחות משעה נסיעה לבסיסם. אם הדממה בחיל האוויר פירושה שגבולות הארץ פרוצים, הרי שמדובר כאן במחדל פיקודי אדיר, ברמה של מפקד החיל והרמטכ״ל, וקשה מאוד לקבל את ההסבר הזה כסביר.

האם היתה סרבנות מחאה?

עד ה-7 באוקטובר מדינת ישראל חוותה טלטלה מהקשות שידעה, בעקבות הרפורמה המשפטית וההתנגדות אליה, ואל הממשלה שהובילה אותה. קריאות ההתנגדות להפסיק את שירות המילואים נפלו על אוזניים קשובות בחיל האוויר; “פורום 555” שהוקם במקור על ידי 555 אנשי צוות אוויר פעילים ובדימוס, ובהמשך צמח לטענתו ל-1,700 אנשי צוות אוויר, החל להפיץ עצומות נגד הממשלה.

במרץ 2023 דיווח כתב התחקירים של ערוץ 12, עומרי מניב, על עשרות טייסי מילואים שמתנים את המשך שרותם בעצירת המהפכה המשפטית. בכתבה ששידר אמרו אנשי צוות אוויר מבצעיים, כי אם היא תצא לפועל ״לא תהיה תקיפה באיראן״; ״לא נהיה שכירי חרב״; והמשפט הדרמטי מכל – ״אנחנו בינתיים לא מתייצבים לטיסות אימונים״. נושא כמות הטיסות והכשירות המבצעית הם חלק מגורמי האיכות של חיל האוויר וחודשים ללא טיסה, אם אכן היו כאלה, עלולים להשפיע לרעה על החיל, במיוחד בשעות הראשונות של אירוע מפתיע.

ביולי 2023 פרסם הפורום הודעה בעיתונות, שהסתיימה בקריאה: ״אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם (אנשי מילואים פעילים), כולל השעיית התנדבות לאלתר!״. על ההודעה היו חתומים אנשי הפורום, כולל מפקדי חיל האוויר לשעבר דן חלוץ ואביהו בן נון, ואלופים כמו גיל רגב, נמרוד שפר וראש אמ״ן לשעבר עמוס ידלין, לצד רשימה ארוכה של אנשי צוות אוויר, שדי באורכה כדי להבין עד כמה עמדה זו היתה מקובלת בחיל לדורותיו. במילים אחרות, הפורום אימץ את התפיסה כי הרפורמה המשפטית היא סכנה לדמוקרטיה, שמצדיקה לשיטתו צעדים קיצוניים עד כדי הפסקת התנדבות למילואים, צעד שהתפרש על ידי רבים כסרבנות. מובילי דעה בחיל האוויר טענו שלא מדובר בסרבנות, ובפוסט כמעט נבואי טען איש צוות האוויר במיל׳, עומר דנק: “זו לא סרבנות, אלא הפסקת התנדבות. אני מעריך שאנחנו צפויים לאירוע גדול מאוד, ועצוב מאוד”.

הדברים התרחשו בתוך סערת הרוחות הכללית, שבה נשמעו קריאות מצד דמויות מובילות במחאה לצעדים קיצוניים, עד כדי ריסוק הכלכלה ומערך המילואים, ובידוד מדיני של ישראל. שקמה ברסלר ממובילות המחאה, חזרה והתריעה כי ״ממשלה שלא תציית לבג״צ תמצא את עצמה בלי צבא, בלי שב״כ ובלי מוסד״ ו״בספטמבר לנתניהו לא יהיה צבא״. האווירה היתה שהצבא בכלל וחיל האוויר בפרט הוא כלי לגיטימי במאבק הפוליטי, עד כדי סיכון ישיר של בטחון המדינה, מתוך תפיסה שהרפורמה המשפטית יותר מסוכנת.

האם האויב הריח הזדמנות בעקבות ההתבטאויות הללו, על פגיעה בכשירות של חיל האוויר בפרט ושל צה״ל בכלל? על פי דיווח של צבי יחזקאלי בערוץ 13, מחבל נוחבה טען בחקירה שההפגנות בישראל עודדו אותם. גם בכירי חמאס השתמשו בפילוג הפנים ישראלי בהצהרות שלהם.

לא ברור אם האויב אכן הריח חולשה שעודדה אותו, או שאולי מדובר בלוחמה פסיכולוגית מצד חמאס, שניסה ללבות את הפילוג בעם. אך הדברים הללו מעלים שאלות קשות: האם חיל האוויר היה בכשירות מלאה ב-7 באוקטובר? כלומר, האם אנשי צוות האוויר התאמנו בחודשים שקדמו למלחמה והיו כשרים לזנק אליה ללא ריענון? אינדיקציה שלילית אחת התקבלה ממפקד בסיס פלמחים, תא״ל עומרי דור, בראיון לאמיר בוחבוט באתר וואלה (10.10.23). “המלחמה תפסה אותנו במקום מאתגר”, הוא אמר. “היתה בפלמחים 100 אחוז התייצבות, אבל לא כולם חזרו לטוס כי צריך לבנות להם כשירות. אנחנו נשלם על זה מחיר כי הם לא כשירים באופן מלא, אבל חזרו עם רוח לחימה״.

האם היתה סרבנות או הססנות בשורות חיל האוויר באותו יום ממש? אין לנו על כך אינדיקציה, להפך – רמת התייצבות היתה גבוהה מאוד. אלא שבאותו יום פרסם כתב ynet, יוסי יהושע, הודעה מתוך קבוצה שנקראת ״לוחמי אוויר מפגינים ביחד״, שבה הסביר אל״מ במיל׳ גלעד פלד – אחת הדמויות המזוהות ביותר עם תופעת המחאה בחיל – שבמצב כזה של מתקפת פתע אין לו דילמה, הוא הולך להגן על הבית. “בהצלחה לכל אחד בבחירה שלו”, סיכם פלד את דבריו. יהושע העלה את הפוסט כהוכחה לכך שלא היתה בעיה של התייצבות, אבל דווקא ההודעה הזאת מצביעה על עובדה מטרידה; כנראה שבאותו בוקר התקיים עדיין דיון – האם מתייצבים או לא. איש צוות אוויר ששוחחתי אתו כעס על עצם השאלה וטען בפניי, שלא היתה שום אי-התייצבות, אך לעניות דעתי ההודעה והדיון שהתקיים לכאורה, מטרידים. האם היו אנשי צוות אוויר שהבחירה לא להתייצב במצב כזה היתה לדעתם לגיטימית? האם היו כאלה שבאותו בוקר בחרו אחרת? האם היתה הססנות שגרמה לעיכובים?

 אם כמות כזו של בכירי חיל האוויר בעבר ובהווה הרשו לעצמם לשחק ב״מי ימצמץ ראשון״ מול הממשלה, תוך איום להשבית את יכולת התגובה הראשונית של צה״ל, או לפחות לפגוע בה בצורה משמעותית, יש שתי אפשרויות: הראשונה, שהם כלל לא הבינו מי האויב, מהן כוונותיו ומה יכולתו, והשניה שהם הבינו והרשו לעצמם לשחק באש. בין שתי האפשרויות האלו – אין אחת טובה. קשה להאמין שכל אותם בכירים הבינו את הסיכון בהפסקת ההתנדבות המאסיבית ועדיין סכנו בצורה כזאת את ביטחון המדינה. זה משאיר אותנו עם האפשרות שהחלק הארי של אנשי צוות האוויר, כולל מפקדי חיל האוויר וראש אמ״ן לשעבר, פשוט לא הבינו את ההשלכות הביטחוניות של המעשים הללו, מתוך קונספציה שגויה לחלוטין, מה שמצייר תמונה מטרידה מאוד לגבי החיל.

ניהול ריכוזי, תחושת עליונות

סיפורי הגבורה במלחמה לא מפסיקים לזרום; חיילים בחופשה שיצאו לקרב בידיים ריקות, שוטרים שלחמו באקדחים אל מול נחילים של מחבלי חמאס חמושים מכף רגל ועד ראש, אזרחים שחילצו אזרחים אחרים ופצועים שחזרו שוב ושוב אל התופת, כיתות כוננות של קיבוצים ומושבים שנאבקו על הבית, צוותי טנקים שלחמו במשך יומיים רצופים וחיילים שלא ויתרו עד הכדור האחרון. לאור הסיפורים האלה צורמת עוד יותר השאלה היכן היה חיל האוויר. למה לוחמים אחרים, שוטרים, תומכי לחימה ואזרחים הבינו את גודל האירוע, חתרו למגע, סכנו את חייהם ובמקרים רבים איבדו את חייהם, כאשר נראה שבחיל האוויר המצב היה שונה. יותר מזה, לפי עדות של טייס משטרה, טייסי המשטרה לא קיבלו אישור מחיל האוויר להיכנס לאזור שדרות בגלל הסכנה (לדבריו הם נכנסו לשטח על אף האיסור). האם אין זה תפקידו של הצבא להסתכן כדי להגן על אזרחים הנשחטים בביתם?

התמונה המצטיירת מחיל האוויר שונה מאוד ממורשת החיל, שעליה התחנכו אנשיו מדור לדור. כך לדוגמה סיפור “קרב אופירה” (שארם א-שיח), שבו עם פרוץ מלחמת יום כיפור וללא התרעה מוקדמת, קיבל בסיס אופירה התרעה על כמות גדולה של מטוסי קרב, שמתקרבת אליו במהירות. שני צוותים צעירים שהחזיקו כוננות עם זוג מטוסי פנטום בהובלת הטייס אמיר נחומי, שאפילו לא עבר הסמכה מסודרת להובלה, זינקו בלי לחכות לפקודה כדי לחתור למגע עם 28 מטוסי מיג 17 ו-21. כמו האירוע הזה יש אינספור סיפורי מורשת קרב על אומץ, נחישות, תעוזה, יכולת אלתור וקבלת החלטות בשטח, ממש כמו סיפורי הגבורה ב-7 באוקטובר. אלא שחיל האוויר – ובפרט מערך מטוסי הקרב – נעדר מהם כמעט לחלוטין. לעומתו מערך מסוקי הסער ביצע גיחות מסוכנות ואף איבד מסוק, תוך שהצוות הצליח לבצע נחיתת חירום ולהציל את כל הלוחמים שלו.

שני אלמנטים מאפיינים את חיל האוויר בעשורים האחרונים: הניהול המרכזי והעליונות האווירית. כאמור, ממלחמת שלום הגליל הוא ביסס עליונות אווירית כמעט מוחלטת מול אויבינו באזור. אירועים של הפלת כלי טיס מאויש הפכו נדירים מאוד. אין הכוונה שאנשי צוות אוויר לא מסתכנים. למעשה, טיסה קרבית היא אחד המקצועות המסוכנים בצבא ורבים מבוגרי קורס טיס איבדו חברים בעיקר (אבל לא רק) בתאונות אימונים. עם זאת, יכול להיות שחיל האוויר איבד את האיזון הנכון בלקיחת סיכונים וקבלת החלטות בשטח בזמן אמת, תחת ערפל קרב, כאשר אין תכנון ברור ומסודר מראש, כמו למשל במצב שצריך לשלוח מטוס קרב למשימה לא שגרתית כדי להציל אנשים בשטח, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה.

במקביל חיל האוויר, כנראה יותר מכל חיל אחר, הלך ונהיה יותר ויותר ריכוזי בניהול שלו, עד כדי כך שכל פעולה שלו נשלטת מה״בור״. מטוס שממריא אינו נמצא תחת פיקודו של מפקד הבסיס, או אפילו של מפקד הטייסת, אלא של ה״שולט״ במשימה שיושב בבור. היכולת הזאת מאפשרת לחיל לנהל את הכוח האדיר שלו במספר זירות, תוך זרימת מידע ושליטה מעולה ביניהן. מצד שני, יתכן שהשליטה המרכזית הקיצונית שחקה את הקונספט של המוביל כמפקד-לוחם בשטח והרגילה את המובילים לקבל הנחיה מפורשת לכל פעולה – תפיסה שמגבילה אותם כאשר צריך לתת מענה מידי למה שקורה בשטח. בראיון לערוץ TOV ציטט טייס הקרב בדימוס, עופר שלו, את מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד, שאמר: ״מוביל המבנה הוא מפקד חיל האוויר בשטח״, יתכן שגישה שונה של מפקדי השטח, כמו שקרה במקרים רבים בקרב כוחות הקרקע, היתה עשויה להביא תוצאה שונה לגמרי.

האם האם מפקדים בשטח לא הבינו את גודל השעה בשטח לא הבין את גודל השעה? האם לא ניתן היה במצב כזה לקצר תהליכים כדי לשגר כוח אש משמעותי לשטח? האם לא היה נכון לחתור למגע בלי לחכות לפקודות מסודרות שבוששו לבוא? האם לא נכון היה לקחת סיכונים, כאשר אזרחים נשחטים בבתיהם? האם צריך להתחשב במגבלות הכשירות הרגילות, כאשר המחיר של עיכוב גיחה הוא חיי אדם וחטופים? ב-7 באוקטובר נדמה היה שלא היו מספיק מפקדים בשטח שקיבלו החלטה להמריא ולחתור למגע.

המאמר הזה לא בא לגמד את יכולתו של חיל האוויר ולא את האנשים המעולים שלו, אלא להפך, לנסות להבין איך חיל עם יכולת כזאת נכשל למנוע פריצה של אספסוף בטנדרים ובאופנועים לאור יום. אלו שאלות קשות ולא נעימות, שנוגעות בהרבה עצבים חשופים, אבל אין לנו את הפריבילגיה לא להעלות אותן. אסור לנו לטייח, להעמיד פנים שלא קרה כלום ולהניח שהכל בסדר, אם אנחנו רוצים שדבר כזה לא יקרה עוד לעולם.