אין מה לראות פה

הטור הזה הוא לא משהו שדחוף לי שאנשים יקראו. אם איכשהו ייצא שהוא ידולג ויישכח, אני אחיה עם זה מצוין. הייתי מעדיף לא לכתוב אותו. ואם כבר לכתוב – לא לפרסם אותו. אבל הגישה הזאת היא חלק ממה שהביא אותי עד הלום, וההלום הזה לא משהו. אז אני כן כותב וכן מפרסם, כחלק מהדרך החדשה והמוזרה שאני מרגיש שנדרשת ממני. אבל אתם לא חייבים לקרוא. באמת שלא. זהו, אפשר להתפזר.

כמו בן-אדם

בצירוף מקרים מאוד משמח, יצא שהבנאדם הכי בריא שאני מכיר בעולם הוא אני. בלי טפו טפו טפו, אני מאמין יותר באלחמדולילה, תמיד הייתי בהודיה על הגוף הנהדר שקיבלתי, ועל מערכת היחסים המופלאה שלי איתו. כל חיי הבוגרים לא הלכתי לרופא, לא חליתי בשום דבר רציני, לא שברתי או נקעתי כלום. כן, מדי פעם היה מבקר אצלי איזה חיידק או וירוס או מיקרוב כלשהו. הגוף שלי היה מאותת לי בשלב מאוד מוקדם, והייתי מקשיב לו ועושה מה שהוא מבקש, בלי קשר להגיון הרפואי. לפעמים בתחילתו של חום, כשאפילו המדחום עוד לא יודע להבחין בו, הייתי נכנס למקלחות קיטור, מעלה את הטמפרטורה הפנימית לרמות של הר געש ושורף את הפולש בשצף קצף. לפעמים בדיוק ההפך – מקלחת קרה, או גלידה או לצאת לגשם. ולפעמים תגובות כביכול אבסורדיות ולא קשורות, כמו לפצוח במתקפת סידור וניקיון בבית או לצלצל למישהו שמזמן לא דיברתי איתו או לאכול במבה. למדתי להקשיב לבקשות הכי נידחות של הגוף שלי, ותמיד לקחתי אותן ברצינות מלאה פי אלף מזו שאני מייחס לעצות רפואיות מקובלות.

הגוף יודע הרבה יותר טוב מכל רופא. למדתי את זה גם מהחתולים והכלבים שלי, שיודעים מתי לכרסם עשב כדי לעורר אינסטינקט הקאה, מתי לחפור בור קריר באדמה ולהתבודד בתוכו ומתי לצאת בחזרה לחיים. גם בענייני תזונה אני מאמין שאין נוסחה, אין באמת דבר כזה אוכל רע או אוכל טוב – יש אוכל שרע לי או טוב לי באותו רגע. לפעמים הדבר הכי בריא ונכון לאכול הוא סלט יווני, לפעמים המבורגר עם צ’יפס ובירה.

הקשר ההדוק עם הגוף שלי, הכוח והבריאות העולצת שלו עוררו בי גאווה גדולה. השתדלתי לא לדבר על זה יותר מדי, לא מטעמי עין-הרע כאמור, אלא כדי לא להיות מניאק מעצבן. כי ראיתי איך רוב המין האנושי חי – כרטיס קופת חולים, ארון תרופות עמוס, בדיקות תקופתיות של דם ושתן וצואה, וגם אישפוזים, סבל ומחלות כרוניות. לי לא היה בבית אקמול. תיאורטית יש לי כרטיס קופת חולים, אבל איבדתי אותו לפני שנים. לא היה לי מושג מי רופא המשפחה שלי וזאת לא נראתה לי אינפורמציה רלוונטית למשהו בחיים.

איך זה קרה? בהסבר הפנימי שלי, מדובר בצירוף של גנים טובים לצד העובדה שמעולם לא העברתי את הסמכות על הגוף והבריאות שלי לשום גורם חיצוני. מעולם לא חששתי להיות לצד אנשים חולים ולהידבק, כי זה לא הווירוס שלי, ולא כדאי לו להתעסק עם הגוף הזה. לא אגזים ואומר חלילה שהאמנתי שאני בן אלמוות, מה פתאום, אבל בואו נגיד שאם יתגלה בכל זאת שפה ושם יש אנשים שלא מתים, היה לי יסוד מוצק להאמין שאני אהיה אחד מהם.

במילים אחרות, תפסתי תחת.

החמישה באוקטובר

בליל ה-5.10 לא הצלחתי להירדם משום מה. זה היה לי מוזר, לא משהו שקורה לי, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. ב-6.10 כבר הייתי עם חום גבוה שטיפס בלילה למחוזות גבוליים והציף אותי בהזיות מוחשיות לחלוטין – בין השאר חוויתי את הבית נשרף ואותי מנסה להיחלץ מהלהבות ללא הצלחה. בבוקר חדר השינה נראה כאילו עברו בו שודדים, הכל היה הפוך וזרוק. וגם אני.

זה הרגיש כמו סיבוב תוקפני במיוחד של קורונה – מין שפעת מהונדסת שמתבטאת גם בכאבים מוזרים במקומות לא צפויים, בקוצר נשימה ובקשיי שינה. ב-7.10 התרחשה הזוועה החמאסית, כמו איזו מערכת הגברה מוטרפת של הזיות החום שלי, וכבר היה קשה – למעשה בלתי אפשרי – להפריד בין המתקפה הגופנית לזו הלאומית. הווירוס היה חוליית מחבלים שתקפה כל אזור בגוף שלי, החמאס היה וירוס מהונדס, מתקפה ביולוגית על אזרחים שלווים. אפוקליפסה רב מימדית.

מתוקף כל הנסיבות האלה, לקח לי כמה ימים לבצע מה שבדרך כלל קורה אוטומטית עם הגוף שלי – שיחה, הקשבה, מסקנות, הוצאה לפועל והחלמה. בערך ביום החמישי למחלה היה לי אי של בהירות בערפל הארמגדוני. שאלתי את הגוף מה עושים, הוא השיב, ושלחתי הודעה למי שבימי הקורונה הפכה, בעיניי, לראש מערך הבריאות האמיתית, אשה יקרה שטוותה רשת של מקורות מידע אמינים ונטולי אינטרס כלכלי, רופאים, מרפאים טבעיים ומאות מתנדבים.

למרות שזה היה בימים הראשונים של המלחמה כשאנשים בקושי העזו לצאת מהבית מאימת הטילים והאזעקות, כבר באותו ערב הגיעה עד אליי הביתה מתנדבת נחושה בת 75, שנהגה במיוחד מנתניה כדי להביא לי את פרח לב הזהב, כמה גלולות של איברמקטין.

שישים שניות על איברמקטין

בניגוד למה שהייתן חושדות על פי השם, הכדור הזה לא מקטין שום איברים, תודה לאל. זאת תרופה שפותחה במקור לטיפול נגד טפילים, אבל כבר באפריל 2020 גילתה קבוצת חוקרים באוסטרליה שבניסויי מעבדה האיבמרקטין מונע התרבות של נגיפי קורונה. ארגון הבריאות העולמי הגיב מיד בהתאם: הוטל איסור חמור על מכירת התרופה לאנשים (היא עדיין היתה מותרת לשימוש אצל וטרינרים, וככה זכתה לכינוי המבזה “תרופה לסוסים”). על שום מה ולמה מנע ארגון הבריאות העולמי שימוש בתרופה? על פי גרסתם, לא בוצעו מספיק ניסויים כדי לדעת שהיא בטוחה לשימוש. תגידו מה שתגידו – חוש הומור מעולם לא חסר להם. בפייזר כן בוצעו מספיק ניסויים כאלה? כל העולם, ובראשו ישראל, הפך למעבדת ניסוי של תרופה שמבוססת על טכנולוגיה שמעולם לא נוסתה על בני אדם, ובדיעבד אכן התברר שתופעות הלוואי שלה פגעו במיליוני קורבנות. איברמקטין לעומתה לא היתה מבוססת על שום טכנולוגיה חדשה, היא כבר היתה בשימוש שנים רבות, ותופעות הלוואי שלה בדרך כלל קלות ונדירות.

אז למה ככה? אולי כי ככה: איברמקטין היא תרופה גנרית, כלומר לאף חברה אין עליה פטנט והיא נמכרת בגרושים. אין שום סיכוי שהעולם כולו יתנדב לשרשרת חיסונים נסיוניים ושממשלות ישקיעו בתכשירים של פייזר ומודרנה מיליארדים אם כל אחת יכולה לגשת לבית המרקחת הסמוך לביתה, להיפרד מ-20 שקל ולהתחיל להחלים (אני כמובן לא מדבר כאן על אוכלוסיות סיכון, שעבורן מחלות שפעתיות הן לא צחוק, אלא על כל השאר).

ממשלת הודו, למשל, מאוד השתדלה להתנהג יפה אבל מכיוון שלא היו לה מספיק חיסוני mRNA, חולקו בכמה מהמחוזות ערכות של איברמקטין. נחשו איפה מתו יותר אנשים.

הקיצור וסליחה שנסחפתי ותגידו תודה שהפסקתי כי תכלס אפשר להקדיש לעניין הזה גיליון שלם, נחזור לנושא שלשמו התכנסתי – אני והגוף שלי. התחלתי לקחת את הכדור, וכעבור 48 החום התפוגג והמחלה כבר היתה מאחוריי.

השכיין שלא ישיין

שתי שאריות דלוחות השאיר אצלי הווירוס גם אחרי שהסתלק. האחת – קוצר נשימה, וכפועל יוצא עייפות מתמשכת. והשניה, שמשתלבת עם הראשונה נפלא – בעיות שינה. וכשאני אומר בעיות שינה אני מתכוון בעצם רק לבעיה אחת: הפסקתי לישון. היה לוקח לי שעות להירדם, וכשכבר נרדמתי הייתי מתעורר תוך מקסימום שעה בלב הולם, כאילו קרה משהו נורא. כלום לא קרה, הייתי אומר לעצמי, תחזור לישון. אבל כל הגוף היה במצב דריכות, האדרנלין זרם והלב תופף והייתי מעביר שעות ככה, ואז במהלך הבוקר או הצהריים גונב עוד שעה טרופה על הספה, שעה על הערסל.

בהתחלה ניסיתי להישאר קול. הגוף שלי הרי חזק, חוקי הטבע גם כן, ובסופו של דבר השינה תבוא. אבל קרה ההפך הגמור. ישנתי פחות ופחות, וכבר נוצרה לולאה קטלנית: פחדתי ללכת לישון, כי היה די ברור שאני לא ארדם וששוב יתחילו המאבק והסיוט. המיטה הרגישה לי כמו שדה קרב שבו כבר הובסתי, ועברתי לישון (או לפחות לנסות) על הספה בסלון.

עבר שבוע, עברו שבועיים. “חוסר שינה” הוא סתם צמד מילים. בפועל, כל לילה כזה הוא רגע מקולל אחרי רגע מאומלל, וגם הימים כמובן הולכים ודוהים.

אבל הגוף שלי חזק, אני הכי בריא בעולם, ובלה בלה בלה שום דבר לא יכול עליי וברור שאני לא צריך עזרה או בדיקות או שום דבר. הגוף שלי ינצח כמו תמיד ורק ייצא מזה מחוזק. וגם זאת אמרתי לעצמי: חצי מדינה לא ישנה עכשיו, זה לא כזה חריג או מוזר. ואפילו רקמתי בהתאם תוכנית פעולה: שום דבר.

וככה אנחנו יכולים לדלג נניח שבועיים קדימה ולמצוא אותי בדיוק באותו מצב, רק הרבה יותר גרוע. הלופ הפך למלכודת רעילה. עבורי כבר לא היתה בתפריט אופציה לשינה כחוויה חיובית ומשקמת אלא בדיוק ההפך, קשוחה ומענה. אין דרך יפה להגיד את זה (ותאמינו לי שחיפשתי) – פיתחתי חרדות שינה, והייתי כלוא בתוכן לחלוטין.

בתקופה הזו חקרתי ולמדתי אינסוף מידע על שינה, על הפרעות שינה, על טכניקות ושיטות ותזונה ונשימה ומה לא. בשלב הבא פניתי אל ע’, שהוא מרפא קהילתי שמסתובב בכל הארץ ועוזר לאנשים כמו מרפאים של פעם – לפעמים ייתן להם עשב לתה ולפעמים ימליץ על תרופה בבית המרקחת. הוא יישם איתי את כל הידע שלו, וגם הפנה אותי לטיפולים טבעיים שונים ומשונים – ולא חל שום שינוי. הייתי בתא לחץ ובחדרי מלח, לקחתי מלא מלטונין וגם ויטמין ויחסי מין (סתם, התחרז לי מדי), שמן CBD-N שנרקח במיוחד עבורי, חליטות וכישופים. יו ניים איט איי דיד איט.

השינה המשיכה לחמוק ממני. בשלב הבא, בעזרת חברים רופאים שלא אזכיר כאן כדי לא לסבך אותם, עברתי קו שחשבתי שלעולם לא אתקרב אליו: תרופות פארמה לשינה, או נגד חרדות. כי אנחנו פה כבר חודש וחצי או חודשיים לתוך הפרשה ועדיין לא ישנתי לילה אחד, ומבחינתי אם מה שצריך לעשות כדי להירדם זה לנשק את קלאוס שוואב ולהתכרבל עם גילי רגב – הנני. התחלתי מתרופות קלות יחסית (כדורים נגד אלרגיות שיש להם תופעת לוואי של נמנמת), המשכתי בבינוני (בונדורמין ואחיו, אם אתם לא מכירים תשאירו את זה ככה), והגעתי לקצוות – קלונקס ומירו. לתדהמת העולם המדעי כולו שום דבר מזה לא השפיע, גם במינונים גבוהים. לא חשוב כמה חזקה היתה התרופה – ההתנגדות מתוך הגוף שלי היתה גדולה יותר. ברגע שהשינה היתה מתקרבת, ברגע ששריר אחד הרפה יותר מדי – כל מערכות האזעקה הופעלו, הלב דפק בטירוף והגוף כולו נכנס למצב של Fight or flight.

מניעת שינה היא אחת משיטות העינוי הכי אכזריות ואפקטיביות שקיימות, יש על זה פקולטה בכלא גואנטנמו. והנה אני מתחיל לשבור שיאים של בכירי טאליבן. ועדיין איכשהו מתפקד בימים. אמנם מתנשם ומתנשף אחרי כל פעולה כאילו טיפסתי על ההימלאיה, אבל עדיין עושה קניות, מנקה, מבשל, מכבס, מסיע את הילדה, עורך את העיתון. כי ככה אני רגיל, זאת הדרך היחידה המוכרת לי, וכי – ספוילר – אני למעשה כל כך אידיוט שלא יאומן ששרדתי לספר את זה.

מחדל או בגידה?

במקביל לכל הדרמה החיצונית הזאת התרחשה דרמה ענקית במערכת ההפעלה הפנימית שלי, בסיפור שמזוהה איתי כל חיי, במיתוס הבריאה שלי. הדבר שהייתי הכי גאה בו בעולם, הקשר והתקשורת הנהדרים עם הגוף שלי. פתאום אני לא מרגיש את זה בשום אופן, רק את ההפך. הגוף שלי פנה נגדי. היינו חברים הכי טובים, ועכשיו הוא מענה אותי בעקשנות, עומד כמו חומת אש מול כל ניסיון שלי להירדם, מתגבר בהתמדה על כל תרופה קיימת, מדרדר אותי עוד ועוד.

ולצד העובדה שאנחנו כבר לא חברים טובים, הוא גם לגמרי הפוך מהגוף הכי בריא וחזק בעולם. הוא סמרטוט, הוא קליפה, הוא מתנשף כמו חזיר בכל פעם שאני זז.

לא הצלחתי להבין את זה. אני יודע שיש מי שיגחכו ויגידו מה חשבת אתה ולה-לה-לנד שלך, עאלק יודע להקשיב לגוף ולתת לו לרפא את עצמו. אבל זה לא סתם מיתוס. יש לי אלף סיפורים שאחסוך מכם שהוכיחו לי עד כמה הגוף שלי חכם, עד כמה הוא יודע לדבר ולשתף אותי במה שמתרחש ובמה צריך לעשות, ועד כמה הוא באמת חזק ועוצמתי. היו לי כל הסיבות להאמין בזה. ועכשיו איפה כל זה? האם איבדתי את זה? האם משהו בגוף התקלקל, או שאיכשהו עברנו פתאום מתקשורת מקרבת לתקשורת עוינת, והוא אשכרה פנה נגדי? כמחוות ניחומים למי שעדיין איתנו, אפרגן בעוד ספוילר: לא מחדל ולא בגידה, אלא טעות בקונספציה. ונגיע לשם, אבל קודם אני חייב לפרוש לרגע שטיח אדום, לקרוא למחצרצים ולהניף פונפונים לכבוד:

הגחלילית, סנטה קלאוס והשדון

צריך כפר בשביל לגדל ילד, צריך קהילה בשביל לנער אידיוט. לשמחתי ולמזלי אני מוקף מכל עבר באנשים נהדרים. לאורך הדרך (שתתואר בהמשך בקיצור מקסימלי, אני מקווה), עשרות מהם היו שם עבורי עוד לפני שהספקתי לבקש וזה מזל, כי אם יש משהו שאני לומד עכשיו כמו ילד בגנון זה איך מרשים לאנשים לעזור, שלא לדבר על איך מבקשים עזרה. אבל היו שלושה שבלעדיהם הסיפור הזה היה מסופר לגמרי אחרת, אם בכלל:

השדון: נפגשנו לפני שנים בסדנה שלי, שבסופה הוא ניגש ושאל מה יש לעשות. מאז אין פרוייקט או מהלך שאני עושה בלעדיו. מדובר באחד האנשים הכי מבריקים שאני מכיר, גאון מתוק וצנוע ששום דבר לא גדול עליו, והוא הפך להיות לא רק השותף הכי מוצלח שהיה לי לעבודה, אלא גם חבר נפש שאני סומך עליו בכל תסריט אפשרי, בלי שמץ של היסוס.

סנטה קלאוס: השם הזה הוא קצת בדיחה פנימית עבור הקוראים שחושדים בנו שאנחנו בעצם שתולים של הממסד. אני קורא לה סנטה מפאת קדושתה, וקלאוס כקונטרה להוא מהפורום. אפשר היה לחשוד בה באמת שהיא מחוברת למקורות רבי כוח, כי כמעט אין דבר שהיא לא יכולה לפתור בשני טלפונים. אבל זה לא בגלל קשרי הון-שלטון – האמת היא שהיא ידועה כקוץ משונן בישבני השלטון – אלא בגלל שפשוט אי אפשר שלא לאהוב אותה, והארץ מלאה במעריציה מדן ועד אילת. בדיוק אתמול ניגש אלי בשוק בצלאל ברנש מאוד חביב שפעיל במחאה נגד החתימה של ישראל על אמנת ה-WHO, וכשעלה שמה של סנטה התמלאו עיניו דמעות. הסכמנו בינינו שאם היה שמץ של צדק בעולם, סנטה היתה מועמדת ראויה לפרס ישראל, אם לא נובל.

הגחלילית: אהבת חיי. כבר עשר שנים שהחיים שלי הם אגדה של דיסני בזכותה. מעולם לא פגשתי מישהו שיודע לאהוב ולהיאהב (שזה לפעמים אפילו יותר קשה) כמוה. כל לילה כשאני הולך לישון (כשעוד הייתי ישן) וכל בוקר כשאני מתעורר אני מודה לבריאה על המתנה הזאת. על הדרך היא גם אחת הנשים היפות בעולם, באמת, כי כל היופי הזה הוא רק הצצה חטופה למה שיש שם בפנים. ובשבועות הבאים אווכח במה שחשדתי מההתחלה – שמתחת למסווה של מלכה מסתתרת אלה.

בערך 100 ימים לתוך הסאגה שלי, כשאני מתבוסס במאורה שלי ומחכה עד בוש פלוס שוטף פלוס 60 שהגוף שלי יחזור להיות מי שאני מכיר ויוציא אותי מבור תחתית אפל, ניהלו השלושה הללו שיחה ממושכת מאחורי גבי, ובסופה צלצלה אלי סנטה קלאוס ואמרה: תקשיב אדוני – השדון והגחלילית בדרך אליך, אתה נכנס איתם לאוטו ונוסע לחדר מיון. עכשיו. זאת לא שיחה, זה לא דיון. ביי.

למען האמת, בשלב הזה כבר הייתי גוש מכווץ של סבל, אפיסת כוחות ויאוש ולא היו לי כוחות להתנגד.

מאחר שאני גר במושב באזור, הוסעתי לבית החולים הקרוב, הלל יפה בחדרה. השדון גילגל אותי על כיסא כי כבר לא היו בי כוחות לצעוד, בקושי לעמוד, והגחלילית מצד אחד הקיפה אותי בצעיפים של אהבה ומצד שני ניהלה את כל הבירוקרטיה הרפואית כמו גנרל, לא מקבלת סירוב מאף אחד, עוברת דרך קירות כאילו היו קרני אור.

מאוד מאוד נחמדים בהלל יפה, זה הרושם שלי. כמעט כל אנשי הצוות ערבים, ובאמת רובם מאירי פנים וסבלניים למרות התנאים האינטנסיביים שבהם הם פועלים. נחמדים מאוד, זה הרושם שלי, אבל כמו שאבא שלי נהג לומר, נחמד זה לא מקצוע. אני לא מבין כלום ברפואה, אבל ממה שאני יודע בדיעבד הם די פישלו איתי בענק. עשיתי שם אינסוף בדיקות, דם ואקו לב וצילומי רנטגן וגם פסיכיאטר. מבחינתי כל מה שרציתי הוא שמישהו ימצא דרך לשכנע את הגוף שלי לישון. תנו לו לישון והוא כבר יעשה את שאר העבודה. אבל הפסיכיאטר כתב דוח מהסוג שאתה גאה להביא להורים: על כמה שאני חד מחשבה, מדבר לעניין, מבין לעומק את מצבי, נטול כל נטייה אובדנית או מזיקה, מחובר למציאות ומתבטא ברהיטות. הוא רשם לי איזה כדור, לא זוכר כבר איזה, שלא עזר בכלום. שני רופאים נפרדים בדקו את הלב שלי ואמרו שהוא בריא וחזק. ורופא אחד אמר שבצילום יש איזו “הצללה”, שזו אולי תחילתה של דלקת ריאות ושכדאי לי לעשות MRI, ובינתיים בכל מקרה לא יזיק שאקח אנטיביוטיקה.

הם פספסו בגדול, אבל המסע בהלל יפה עם השדון והגחלילית היה בעל חשיבות טקסית עמוקה. סוף סוף יצאתי מהפוזיציה, הסכמתי להחליף קונספציה: אני לא ההוא שפשוט נותן לגוף האגדי שלו לפתור את העניין בלי שאף אחד יתערב לו. אני ההוא שאין לו מושג מה לעשות, שצריך עזרה, ושיציית עכשיו לפקודות של אנשים קרובים בלי לשמור פאסון.

לב העניין

מכאן העניינים התגלגלו מהר. עברתי לתל אביב לבית הגחלילית, רחוק מהלל יפה. יומיים אחר כך הייתי כבר במכון MRI, והתוצאות שם הראו שאולי זו דלקת ריאות אבל שיש עוד אפשרות ושכדאי שאלך לבדיקות במכון לב. הפה שלי עדיין סיפר לכל רופא שהבעיה שלי היא שאני לא מצליח לישון ושהגוף והנפש שלי נשחקים בפומפייה לילה אחרי יום. וזאת היתה אמת. אבל לא כולה, אפילו לא עיקרה. כי בינתיים המוח שלי, שאומן כל השנים לפלס נתיבים של סבבה במשעולי הנסיבות, דהר לשבילים הכי פחות מגניבים בעולם. בתוך ההכרה המעורפלת והמותשת שלי הבזיקו כל הזמן הבנות חדות ודחופות, מכות ברק נדירות של איש-ישן-מהלך. הבנה אחת כזו היתה שאנחנו מזמן מזמן לא במחוזות האקמולי. אנחנו בצד השני של העולם, אנחנו חולה מספר ככה וככה. ואם אומרים לי ללכת לבדיקות לב מקיפות אז זה יכול להיות שיש לי אשכרה בעיה בלב. הלב שלי (חה חה) תיעב את הרעיון, אבל המוח ראה בקלות את ההיגיון שבזה: קוצר הנשימה, דפיקות הלב המטורפות, חוסר השינה.

מפה הכל התגלגל מאוד מהר. האבחון הברוטלי של הפרופסור היהיר והיקרן ממכון הלב (“הלב שלך דפוק”), הטלפון לסנטה קלאוס, הטלפון שהיא הרימה לאחד ממומחי הלב המובילים בקליפורניה שהוא כמובן חבר נפש שלה, הטלפון שלו למי שצריך, הביקור באיכילוב, הבדיקות, ההתבהרות המלאה של התמונה. הלב שלי צריך ניתוח.

אני לא הולך להיכנס כאן לפרטים כי אני לא כותב את כל זה כדי להפר את פרטיות החולה אלא מסיבה לגמרי אחרת. מה שחשוב הוא שיש אבחנה, יש תוכנית טיפול, יש לזה פתרון מוצלח ומוכח שאחריו אפשר לחזור לחיים כמו חדש פלוס פוליש-ווקס. זו כבר לא איזו קללה מסתורית, זה לא שנעשיתי חרדתי, זה לא השפעות מאוחרות של הווירוס או תת מודעות של המלחמה – זה הלב שלי, שצריך עזרה. פשוט מאוד.

אני תכף סוגר פה את מה שהיה לי חשוב לכתוב והולך לאכול עם הגחלילית, אבל רגע משהו שאני חייב לכתוב.

על סטריליות ועל בריאות

אני קצת כמו אליס בארץ המראה, רואה בעיניים חדשות וטריות עולם שעבור הרבה מאוד אנשים הוא כבר רעש לבן, ממשפחת ה”ככה זה”. ושני דברים מאוד משמעותיים התבררו לי מתוך החוויה. הראשון הוא – יא אללה, איזה טירוף הרפואה המודרנית. בעיקר עולם הקרדיולוגיה, אם כי לא רק. איזו טכנולוגיית חלל מטורפת, לאיזה רמות דיוק ומורכבות בלתי נתפסות הגיעה היכולת שלה. באמת, בלי שמץ של אירוניה. אני לא מדבר עכשיו על השחיתות הרצחנית של חברות הפארמה, אני לא מדבר על המערכת ועל הפוליטיקה – אני מדבר נטו יכולות. איזה טירוף זה נניח צינתור? (לא אמרתי שעשיתי, לא אמרתי שלא) אשכרה מכניסים לך (לא לך, הכל בסדר) כמו מצלמה דרך העורק, בלי שתרגיש שום דבר, והיא מטיילת לה עד הלב ומשדרת מה קורה בכל מילימטר בדרך. ויכולים גם על הדרך להרחיב לך ככה את העורקים או לנפח בפנים בלונים קטנים ואפילו להביא ליצן אם צריך. ואתה לא תרגיש כלום, תצטרך להאמין להם שזה קרה.

אז באמת – הטכנולוגיה והיכולות המוטוריות של הרופאים – טירוף. מדהים. דברים שלפני 50 שנה היו גזר דין מוות או סבל אינסופי, היום הם כמעט כמו להחליף צמיג.

אבל המסביב – אלוהים אדירים, איכפת לכם רק מרפואה או שגם קצת מבריאות? כי כל מה שקורה לפני ובדרך ואחרי הקסם של הרופא המנתח זה הכי לא בריא בעולם. קודם כל הבירוקרטיה; דווקא בפרק הכי פגיע וחלש בחייו של אדם, הוא נדרש לעבוד במשרה מלאה במסכת הטלפונים, הטפסים והאפליקציות הנדרשים בדרך. אני בן אלף מזלות, יש לי אנשים שעוזרים לי, אבל מה אם את אמא חד הורית או קשיש ערירי וחלית? איזה סיכוי יהיה לך לצלוח את זה? שעות לא עונים בטלפון, האפליקציות קופאות וקורסות שוב ושוב, והתור בבית המרקחת, וההמתנה האינסופית לתאריכי בדיקות – רק מזה אפשר בקלות לחלות.

סעיף שני באותו עניין הוא חוסר ההבנה של חוק טבע בסיסי: יצור שנעים לו יהיה הרבה יותר בריא מיצור שלא נעים לו. עוד לפני תרופות, טיפולים וניתוחים, אני בטוח שייחסכו מיליונים של הוצאות אם קופות חולים ובתי חולים ישקיעו טיפונת בעיצוב. כל פלאפליה ופיצוציה מבינה את זה. שיהיה לבנאדם נעים להיות פה, ושלא ירגיש כאילו הוא בתוך קופסת גבס סטרילית, בתוך הדבר הכי רחוק מתחושה של בית. כאילו ברגע שאתה חולה אתה כבר לא שייך לעולם האורגני, ההוא שבו יש משמעות לנוחות ולצבע וליופי ולנועם ולחמימות-לב. עברת להיות יצור מעבדה, מואר מדי בפלורסנטים לבנים, במסדרון שמעוטר בשני עציצים של צמחי פלסטיק. אלה תנאים איומים ונוראים להבראה של יצור חי.

ואני כבר לא מדבר על האוכל (אני כן). זה כאילו לקחו מהמאה הקודמת את אם המנזר הכי סגפנית באירופה ואמרו לה תעשי לנו תפריט. אחרי אחת הבדיקות הייתי צריך לחכות שעתיים עד שהיה מותר לי לאכול, ואז הביאו לי מגש עם ארוחת צהרים – מרק ופירה. את המרק טעמתי, כנראה שעדיין הייתי תחת השפעת מטשטשים. היה לו טעם של מים חמים עם איזו אבקה, ובמעמקים רבצו להן קומץ אטריות קצרות בצבע בז’. אפילו מלח לא היה במים החמים האלה. זה היה כמו לשתות מברזייה שעמדה כל היום בשמש, ושנתקעו לה בצינור כמה אטריות. אל הפירה כבר לא התקרבתי, אבל גם ממרחק של מטר היה ברור שמדובר באבקה שעורבבה במים. איך לכל השדות והרוחים מישהו יכול להחלים כשזה מה שהוא אוכל? זו לא איזו התפנקות, זה עניין של חיים ומוות. לא מזמן פורסם שבין מאושפזים בבתי חולים בארץ נרשמו 80 עד 90 אחוזי תת-תזונה. למה לא איזה מרק קוסקוס טעים מלא ירקות? ואל תגידו תקציב, כבר יש מטבח ויש צוות, זה עניין של גישה.

והדבר האחרון – הנושא השולי הזה של להיות בן אדם, ולזכור שמי שמולך הוא בנאדם, וכרגע לתפיסתו החיים שלו בידיים שלך. היו גם יוצאי ויוצאות דופן, השבח לאל, אבל זאת היתה התעלות אישית שלהם, ממש לא חלק מדרישות התפקיד. פגשתי כל כך הרבה רופאים יהירים, חסרי רגישות, מלאים בעצמם. בטוחים שהם פי אלף יותר חשובים ובוודאי חכמים ממני רק כי אני לא רופא, כאילו זה המדד היחיד.

יש להם סיבות מקלות. העבודה שלהם אינטנסיבית ושוחקת מאוד. והם חיים בחברה שבה זה המיתוס, רופא ופרופסור לרפואה הם חצי אלוהים, והפציינטים החרדים לחייהם יפליגו בכבודם ברצון רב. אבל אני יכול להעיד על החוויה שלי: הגעתי מחיים ללא אקמול לחזית הקרדיולוגיה המודרנית תוך שניות. הייתי צריך להסתגל ולעכל מהר מאוד, ושיתפתי בזה את כל רופאיי, חשבתי שזו אינפורמציה מאוד רלוונטית עבורם, לדעת גם מה מצבו הנפשי והתודעתי של החולה ביחס למחלה ולטיפול. כולם נתנו לי את מלוא האינפורמציה. רק אחד מהם עשה את זה ובו-זמנית ידע מתי להקשיב גם לי, מתי להרגיע, איך לפרט באופן שאני יכול לתפוס, ובקיצור להעניק לי את התחושה שהוא רואה לא רק את הבדיקות והנתונים שלי אלא גם אותי.

שבע שנים אינטנסיביות לומדים רפואה. ככל שאני יודע, אפילו חודש אחד מתוכן – אפילו יום אחד – לא מוקדש לצד האנושי של יחסי רופא-מטופל. זה כאילו הוחלט על איזה פיצול; כל הצד של הנועם והחמימות והיחס הרגשי שייך לקשקשנים של הרפואה הטבעית, האלטרנטיבית. ואילו הרפואה המודרנית ממש מבססת את גאוותה על הקור, הסטריליות, חוסר הרגש. מוזר, וחבל. ולא בריא.

הקונספציה החדשה

מרתון חוסר השינה שלי נמשך ארבעה וחצי חודשים, יכול להיות שנגעתי באיזה שיא. מקסימום שעתיים וחצי שינה ביממה, לא ברצף. ואז זה החמיר עוד קצת. ואז לילה אחד די היה שאשכב על הספה כדי שחרדת השינה תרעיד באלימות את בית החזה שלי. בסוף נרדמתי לשעה אחת, על השטיח, כמו כלב. ולמחרת בלילה כשראיתי שאין שיפור אלא להפך, אני כבר הייתי זה שאמרתי לגחלילית: בואי, נוסעים למיון.

במיון עברתי לילה טיפשי להפליא שבשיאו הגיעה פסיכיאטרית צעירה שאני לא יודע על מה היא היתה אבל ממש התאפקתי לא לבקש ממנה לרשום לי מה שהיא לקחה. היא כן רשמה לי את אחד מכדורי השינה שכבר ניסיתי.

אבל עכשיו, ראה זה פלא, זה עבד כמו קסם. מאותו לילה אני ישן נהדר, קרוב לשבע שעות בלילה. ואני מבין, סוף סוף אני מבין. שהגוף שלי לא בגד ולא פנה נגדי ולא השתבש אלא בדיוק ההפך – הוא שוב הוכיח את חוכמתו האינסופית; הוא פשוט לא היה מוכן לתת לי ללכת לישון כל עוד אני לא קולט שיש לי בעיה בלב. הוא שרד בתנאי עינויים של אסיר פוליטי ועמד בהפצצה חסרת תקדים של כימיקלים ולא נכנע, חוזר ומשדר לי: “עד שאתה לא מתעורר על עצמך לא תישן”. לו הייתי ישן בסדר, היה לוקח עוד הרבה זמן, יותר מדי זמן, עד שהייתי הולך לרופא.

ועכשיו שהתעוררתי ושיש לי תוכנית טיפול ותאריך ניתוח וכל מה שצריך, הגוף הנהדר והקרוע מהעייפות שלי מוכן סוף סוף ללכת לישון. ואני חוזר לחיים, כל יום יש לי יותר גבי. ואני מבין עוד משהו על הגוף הזה: נכון יש תופעה כזו מכמירת לב של אמהות חד-הוריות שמשבחות כל הזמן את הבן ואומרות איך הוא הגבר הקטן של הבית וכמה שהוא נהדר ומושלם ותמיד עוזר? אז זה קצת מה שעשיתי עם הגוף שלי. שרתי לו הלל על כמה הוא אף פעם לא חולה והכי בריא בעולם ואיזה קשר נהדר יש לנו, ובכלל לא השארתי לו אופציה להתפרק לפעמים, עניין שהוא זכות בסיסית של כל גוף עלי אדמות, אפילו צורך בסיסי. אז בגלל זה היה לי חשוב לכתוב את כל זה, זה באמת לא תלוי קוראים, זה ביני לבינו, שינוי החוזה. הוא גוף נפלא ונהדר ואני קרוע עליו ואני מחוייב להמשיך במה שעשיתי תמיד – להקשיב לו ולטפל בו במסירות. ולצד זה אני מקבל באהבה את העובדה שאני לא רובוט, ושלפעמים מותר לו להשתבש ולבקש עזרה מבחוץ, ושטכנולוגית הרפואה לא התפתחה לרמות כאלה מד”ביות רק כדי שאני אשב ואתנשף לי בחושך לבד