“איך מתחתנים ככה, איך הופכים להיות שמחים בתוך כל הדבר הזה?”

לפני 5 חודשים פרסמנו כאן את הפוסט של ירדן סאטיה, שסיפרה על מקרים קשים של פגיעה וניצול שחוותה במעגלי המיניות המקודשת. הטקסט ההוא חולל בארץ סערה גדולה, שעדיין רחוקה מלהסתיים. השבוע אנחנו מפרסמים כאן, ברשותה, חלקים מתוך פוסט ההמשך שייצא בימים הקרובים, ומתאר את החווייה שעוברת מי שהפסיקה לשתוק

אישה הולכת לבד ביער

עבר הרבה זמן מאז ששיתפתי את הלב שלי באמת במרחב הזה. יש הרבה סיבות לזה, אבל הדבר העיקרי שאני מרגישה כשאני רוצה לשתף כאן הוא פחד. אני מפחדת לשתף, אני מפחדת להביע, אני מפחדת לבטא את עצמי כאן ובאופן כללי, כי היום אני מבינה שלמילים שלי יש הרבה יותר כוח ממה שחשבתי שיש להן ועם כוח גדול מגיעה אחריות עוד יותר גדולה. בנוסף לזה, אני באמת מפחדת שיפגעו בי. וכשאני מפחדת, אני שותקת, אני קפואה.

לפני כמה חודשים הוצאתי פוסט שהרעיד את האדמה שעליה אני ועוד קבוצה לא קטנה של אנשים דורכים. זה היה כאילו הצתתי גפרור בחדר מלא בגז שכולם ידעו שהוא קיים, אבל בגלל שאי אפשר היה להריח אותו, זאת אומרת, להצביע עליו, כי הוא גז שאין לו ריח, ואנחנו כל כך רגילים אליו – הוא התפוצץ. הוא התפוצץ משום שהגפרור הודלק ולא משום שגילו שיש דליפה רצינית של גז מבעוד מועד. 

זה קשה ממש, אולי הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. אבל משהו היה חייב להתחיל את התנועה הזו. תנועה של ניקוי רציני וחשיפה של פגיעות רבות מידי בתחום שאמור להיות מגן, שומר, מלמד, מרפא ומפתח. לא תיארתי לעצמי שקולי יישמע למרחקים כל כך גדולים. לא תיארתי לעצמי שאקבל כל כך הרבה תמיכה וארגיש כל כך מחוזקת ומחובקת על ידי כל כך הרבה אנשים, שאני מכירה ולא מכירה. וגם לא תיארתי לעצמי שאקבל איומים, הפחדות והשתקות. החוויה הזו היא לא רק שלי. עצוב. כואב. זו המציאות. והדרך היחידה בעיניי לשנות אותה היא לדבר עליה, כפי שהיא. בלי לייפות אותה, בלי לנכס לה ניסים ונפלאות בלבד ובלי להשמיץ אותה או לעוות אותה באופן ההופכי שלה. 

עולם הרוח ועולם המיניות המקודשת הם לא מקומות נאורים ומדהימים כמו שחשבתי, כמו שהוצג לי, ומנגד, זה גם לא מקום שכולו זוהמה ופגיעות ואין שום דבר שאפשר לקבל מהעולמות האלה. לא. התורות האלה גם עיצבו אותי ונתנו לי המון, וגם שומשו כנגדי על מנת לנצל אותי, ואת זה, ועל זה, ביקשתי לדבר. רציתי שרמת המודעות תעלה, שייעשה סדר. שאדם שמחליט שהוא מטפל, מכל סוג שהוא, לא יחשוב שהוא יכול לעשות כל שעולה על רוחו רק בגלל התואר שהוא ניכס לעצמו. ולצערי הסיפורים שיצאו במהלך הזמן האחרון הראו שזה בדיוק המצב שאליו הגענו. סיפורי הזוועה שקראתי עלו על כל דמיון של סרטי האימה הכי מפחידים שראיתי. וזה פשוט לא בסדר בשום צורה.

במשך כמה חודשים נשאבתי למערבולת הטראומה, הכאב והזעם. הייתי עסוקה באובססיביות במה שקורה ברשת, בעדויות שיוצאות, בדמויות המפתח של ה”קהילה” הזו שהקפידו להתגונן ולהתנער מכל הממצאים שיצאו לאור, מאיומים עליי ועל עוד נשים שסיפרו את הסיפור שלהן בתביעות דיבה ועוד הרבה דברים קשים שבזמנו פשוט עוררו את הלוחמת שבי. וזה היה חזק. וואוו. מעולם לא הרגשתי זעם באופן הזה. זה הרגיש כאילו אני עומדת להישרף בעצמי מכוח האש שבוערת בי. שאין מצב שאני שותקת! אין מצב שאני נותנת לחלאות האלה להמשיך. אבל שתקתי, משתי סיבות: א.קיבלתי איומי תביעות דיבה שאחר כך התפתחו לאיומים אחרים והרבה יותר אינטימיים ומכוערים על ידי אנשים שאפילו לא בא לי ללכלך את הפה שלי באומרי את שמם. ב. בערך שבוע אחרי שהוצאתי את הפוסט, התפרקתי לחתיכות. נכנסתי להתקף חרדה שארך שלושה חודשים. התעוררתי כל בוקר בבהלה, לא הצלחתי לאכול כמו שצריך ושינה נהפכה למצרך נדיר. פחדתי שיפגעו בי, שיפגעו במשפחה שלי, בבן הזוג שלי, באמא שלו, בחברים שלי. פחד מהותי על החיים שלי תקף אותי ולא עזב עד שטסתי מישראל.

הבנתי שזה זמן להאט את הקצב, להקשיב לפחד, להקשיב לעוצמות ולצאת ממצב שידור למצב קליטה. שמעתי כל כך הרבה שקרים, נחשפתי לכל כך הרבה מניפולציות שנועדו להשתיק, לעוות, לפגוע בנפגעות ועוד כל כך הרבה דברים שפשוט לא בא לי להכנס אליהם כי למערבולת הזו אין תחתית. הבנתי שאו שאני מקדישה את חיי לניסיון לפגוע בחיים של מי שפגעו בי ושל מי שממשיכים לפגוע באנשים אחרים, לחשוף את הפוגעים בתוך הקהילה הזו, לגרום להם להפסיק ללמד\לטפל\להנחות וממשיכה לבקש הכרה לכאב שלי ולפגיעה שלי ושל אחרות; או שאני בוחרת בתהליך הריפוי והשיקום שלי.

לקח לי חמש שנים להבין שנפגעתי מאז הפגיעה הראשונה, ועוד שלוש שנים להכיר בזה ולהוציא את זה החוצה. עד שלא חשפתי את זה קבל עם ועדה, לא הכרתי אפילו בתוך עצמי שאני נפגעת ניצול מיני. לא היה לי מקום להכיר בזה כי הייתי עסוקה בזעם העצור שעליי להחזיק כדי לא לפגוע במי שפגע בי או כדי לא להרחיק אנשים עם הזעם העצום שאני נושאת בתוכי על מה שחוויתי. לוקח כל כך הרבה זמן להסכים להודות שאותו אדם\אותם אנשים, שהיו כביכול חברים שלי, מורים שלי, מטפלים שלי, שהערכתי אותם כל כך והאמנתי להם וסמכתי עליהם – פגעו בי בצורה הכי חמורה שיכולה להיות. זה כל כך קשה, מבחינה פסיכולוגית להבין את זה. את הדיסוננס העמוק שזה חושף בנפש. ועם זה אני חיה, ועם זה אני לומדת להשלים.

מאז שהוצאתי את הפוסט, אני מרגישה תקועה. אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר על כלום חוץ מלספר על זה. ויש לי הרבה על מה לדבר חוץ מזה. אבל לא באמת מצליחה. זה היה גדול וחשוף, הרגשתי עירומה כשהלכתי ברחוב והרגשתי מבטים של אנשים עליי בידיעה שהם אולי יודעים דברים כל כך אינטימיים שלי ואין לי מושג אם הם מאמינים לי או לא, אולי הם שונאים אותי או כועסים עליי. אני נמצאת במקום כל כך פגיע וחשוף מול כל העולם ואני חייבת ללמד את עצמי להיות זו שמאמינה לעצמה ולא משנה כמה זה מרגיש נורא. אני חייבת להיות שם עבור עצמי במקום הראשון, לא משנה מי עומד לצידי ומי בוחר שלא.

ותוך כדי כל זה, גם… התחתנתי. איך מתחתנים ככה, איך הופכים להיות שמחים בתוך כל הדבר הזה? איך זוכרים את מה שחשוב באמת, איך חוזרים הביתה, איך פותחים את הלב, איך נרגעים מכל זה? זה בכלל הועיל למישהו? למשהו? 

אני רוצה לקוות שכן. אם נסכים באמת לראות זה את זה, אם נתחייב לעשות דברים מהלב, כשאנחנו שמים את הלב גם על עוד נפשות שהולכות איתנו בדרך. כשאנחנו מבינים שאם אנחנו רוצים לטפל\ללמד\ להנחות, ההתמקדות היא לא בעצמנו, אלא באנשים שבאים אלינו, שמבקשים את תמיכתנו. אחד הדברים הקשים בלהיות מטפלת היה להבין שאני שם עבור אנשים ולא בשביל שהם יעריצו אותי, לא כדי שישלמו לי כסף, יתנו לי דברים שאני רוצה עבור עצמי. להזיז את העצמי מהדרך ולהיות שם עבור אחרים, באופן הכי פשוט ואמיתי שיכול להיות. ליצור קשר טיפולי אמיתי שבו אני שומרת על הלב של מי שהגיע אליי כאילו היה קודש הקודשים בכבודו ובעצמו ואני שם כדי לעזור לו להשיב כוחות. אם חלילה אני מתבלבלת, וזה קורה, בשביל זה אני יוצרת לעצמי רשתות ביטחון כמו הדרכה, לימודים, קבוצות, קולגות וטיפול אישי. 

אם רק נסכים לקחת את העולם הישן ולבנות עליו עולם חדש, להשתמש בו ובחוכמה שלו שנאספה במשך דורי דורות, לא לחשוב שהמצאנו את הגלגל, כי זה לא נכון. אם רק נבין שאי אפשר להתנתק ממי ומה שהיה פה לפנינו, לפני שהתחילו לדבר על מיניות, קדושה ורוחניות באופן גלוי כמו היום. 

“כדי להיות הדובר של החדש חייבים ללמוד את השפה של הישן, ואי אפשר לזרוק את הישן, הרבה ניסו לעשות את זה ואף פעם לא הצליחו. עולם חדש באמת הוא עולם שיש בו כבוד והערכה לעולם הישן. לא כזה שעושה מעקפים רוחניים” (ריצ’ארד ראד). אני מדברת כמובן על שדות המיניות המודעות והרוחניות שהפכו עם הזמן לנושאי דגל של עולם חדש שבו אפשר לחוות סוגים שונים של עונג ואיחוד עם עצמנו, עם השבט שלנו ועם העולם באופן שלא חווינו, באופן שהעולם עוד לא ראה. וזה נכון, זה משהו שהעולם באמת עוד לא ראה אבל אי אפשר להתנתק ממה שהעולם כן ראה – פוסט טראומה למשל. טורפים מיניים למשל. מחלות נפש למשל. לכל אלה ועוד הרבה תופעות נפשיות והתנהגותיות יש איזכורים רבים, מחקרים, דרכי התייחסות וטיפול שמבקש להמשיך להתפתח ולגדול. אם נחליט שאנחנו מתנתקים מהעולם הישן ואנחנו אלה שממציאים עכשיו עולם חדש אנחנו חוטאים בחטא הגאווה שהרבה מאוד מורים, מטפלים ומנחים חוטאים בו, והרי התוצאה. חלקם פוגעים בגלל שהם לוקים בבעיות נפשיות כמו נרקיסיזם ופסיכופתיה וחלקם פוגעים מחוסר ידע. ידע שאפשר לרכוש וללמוד אותו, אם רק רוצים. אם באמת רוצים ליצור עולם חדש, צריך להתאמץ בשבילו, לעבוד בשבילו, להוציא זמן וכסף ומשאבים על לימוד ידע שנמצא כאן עבורנו. רק ככה עולם חדש יכול להתפתח באמת. 

זה מה שהייתי רוצה שיקרה בתחום הזה, זה מה שהייתי רוצה עבור אנשים חדשים שיגיעו לעולם הרוח והטיפול. וגם כמובן רגולציה, אבל עד שזה יגיע זה תלוי בנו. אנחנו אלה שבוחרים אחרי מה ללכת ובאלו ערכים אנחנו מאמינים. טורפים מיניים, נרקיסיסטים ו/או פסיכופתים, תמיד יהיו. האחריות היא שלנו ללמוד על ההתנהגות הזו ולא לאפשר אותה יותר. זה מסע חיים. אני מאמינה שהאנושות נמצאת עכשיו באופן קולקטיבי בשלב התחלתי של יציאה ממערכת יחסים נרקיסיסטית. 

וישנו עוד עניין אחד, הסליחה. קראתי אנשים מדברים על הסליחה לפוגע וכמה בא לי לסלוח. וואוו, זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. בשבילי, בשביל שאני אוכל לחיות את החיים שלי בשלווה. וזה בטוח עוד יקרה. כי לכעוס עליהם זה לעשות להם מקום של כבוד בתוך עצמי ולא מגיע להם. אבל כרגע, זה עוד מוקדם מדי ואני לא ממהרת. יש לי חיים שלמים של עבודה פנימית ושהייה במקומות הכואבים שלי עם עצמי עד שאצליח לסלוח – קודם כל לעצמי ואחר כך, אולי, לאלה שפגעו בי. ועכשיו, תסלחו לי, יש לי חיים לשקם. אני חוזרת אליהם ומניחה את הסיפור הזה, סוף כל סוף, בצד.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

תרופת סבתא

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז'אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז’אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

[login_fail_messaging]