אבודים ברשת המיניות המקודשת

לאחרונה מלבלב בישראל שדה חדש. יש בו יופי רב, אבל הוא גם כר פורה לבלבול, טשטוש גבולות וחוסר אחריות - ושדה ציד חופשי לטורפים מיניים

הפלונטר

הטור הזה נכתב קודם כל הודות לגיבורת-על צעירה, ירדן סאטיה, שהעזה לכתוב בפייסבוק באומץ-לב נדיר וברהיטות על ארבע פגיעות שונות שחוותה בתוך הקהילה המכונה בדרך כלל “מיניות מקודשת”.

איור: תהילה גולדברג

אני מתהלך כבר שנים עם תחושות מאוד קשות בקשר לקהילה הזאת, דווקא בגלל שרבים מחבריה מסתובבים באזורים החברתיים שלי, וגם בגלל שאני מאמין שריפוי מיני קולקטיבי הוא אולי הדבר שהכי חשוב שיקרה פה. לא לחינם טור המיניות בבראשית נקרא “מין אנושי”: אנחנו יצורים מיניים, זאת אחת העוצמות הכי ראשוניות שלנו – והיא כולה עטופה בקורים דביקים של בושה, כאב, אשמה ופחד. בעיניי זה פצע מדמם שיש לו השלכות כמעט על כל רובד בעולם שלנו, ולא רק בזירה המיידית והברורה של פגיעות מיניות: הניתוק שלנו מהגוף חופף לניתוק שלנו מהטבע ומהיכולת לחיות בתוכו בהרמוניה; תחושות בושה, אשמה ופחד מתורגמות לסוגים שונים של אלימות, ממלחמות בין צבאות של גברים דרך גזענות ושנאת השונה ועד לאלימות יומיומית ברחוב או בכביש; תחושת חסר ותסכול של אנשים מדוכאים מינית פוגעת בגוף ובנפש, וגוררת השלכות אינסופיות – ממחלות ממאירות דרך תאוות בצע ועד מעשי רצח של שמונעים משנאה. עד שלא נטפל ונרפא את הפצע הזה, המין האנושי ימשיך לדמם באלף דרכים שונות.

בעשור האחרון יש בארץ לבלוב חסר תקדים של סדנאות, קורסים, ריטריטים, בתי ספר ופסטיבלים שעוסקים במיזוג בין מיניות ורוחניות. כרגע כמעט כל צעיר/ה שחי/ה בתוך סביבה של סדנאות והתפתחות אישית מוצא/ת את עצמו/ה גם בתוך העולם של “מיניות מקודשת”, זה בא בחבילה. ויש בזה משהו מאוד מבלבל, ומאוד מאוד מסוכן. דווקא בגלל שהבסיס, בעיניי, הוא כל-כך חשוב ונכון. מיניות היא לא דבר מטונף, אפל ונמוך – היא יכולה וצריכה להיות יפהפיה, מרוממת וקדושה. ככה אני חווה אותה, וזה אחד ממסלולי הלימוד המרכזיים בחיי. אהובתי היא האלה שלי. במיטבם, מעשי האהבה וההתמזגות הטוטאלית גורמים לכל אשליית הפירוד להיעלם – לא רק ביני לבין האלה אלא ביני לבין העולם כולו. מי שרווי באהבה כזאת לא יתעניין במלחמות, לא יישאב לפחדים מהונדסים ויהיה, בגדול, בנאדם יותר טוב לעצמו ולעולם.

אז זה נהדר שבחוגים כל כך נרחבים כבר יש דיבור על זה, ומחפשים ריפוי ודרך חדשה. ונכון שישנם כבר נתיבים ותיקים ועמוקים כמו למשל דרך הטנטרה שבאה מהמזרח הרחוק ושבה האנרגיה המינית היא כלי מרכזי לתרגול רוחני. ונכון שיש כבר הרבה תובנות מעמיקות ומשמעותיות כתוצאה מחקירה ממושכת של השדה הזה בעולם כולו.

אבל.
אי אפשר לקפוץ תוך שנייה ממעמקי המדמנה אל פסגות האולימפוס. המיניות שלנו, של כולנו, גם שלי, כרגע, ממש לא מקודשת. היא מטונפת. כי היא טונפה. גם אם אנחנו מודעים ורגישים ומפותחים, נולדנו לעולם שכולו תסביך סקס אחד גדול, דחוס ומפותל. פלונטר אינסופי שמציץ אלינו מכל פרסומת בטלוויזיה. תרבות הפורנו והטינדר זולגת לכל עבר, חברה שפוחדת לומר את המילה “לגמור” כאילו אנחנו ילדים בני 10. אנחנו חיים בתוך שפה שעדיין לא מצאה שמות סבירים לאברי המין או למעשה האהבה, בתוך עולם שעדיין מתייחס לדם הווסת כאל טומאה מגעילה. לכולנו, כיחידים וכחברה, יש עוד דרך ארוכה ומסובכת לעבור עד לריפוי. וצריך לעשות את זה כמו שקיפודים עושים אהבה: ב-ז-ה-י-ר-ו-ת.

תודעת טורף

וזהו גם המושג שחסר מאוד בתוך העולם השוקק של המיניות המקודשת – “זהירות”. זהירות נתפסת שם (או בעצם כאן. כי כאמור, העולם הזה לא כל כך רחוק ממני) בתור כבדות, קיבעון, פחדנות, סאחיות, או הכי גרוע “קורבנות”. כמי שכתב ספר על תודעת קורבן לעומת תודעת מלך, הבטן שלי מתכווצת מהאופן שבו הביטוי “תודעת קורבן” נוכס על ידי שרלטנים וטורפים שיזרקו על כל מי שמתלונן/ת כי נפגע/ה–”צאי כבר מתודעת הקורבן שלך, קחי אחריות על הסיפור שלך!”.

זה מתחיל מהדברים הכי קטנים, והכי בלתי מזיקים כביכול: נגיד, החיבוק הסטנדרטי בחוגי האור והאהבה, שנמשך בין חצי לדקה לדקה. הוא צמוד-צמוד, מלווה נשימות עמוקות, לפעמים גם אנחה, ולפני ההתנתקות גם מבט עמוק לתוך העיניים. כשלעצמי אני אוהב חיבוקים כמו כל דוב מצוי, אבל מעולם לא היה ברור לי למה אני צריך לחכך חלציים ולהחליף מבטים אינטימיים עם מישהו שבקושי פגשתי בחיי. ולי אין (ככל שאני יודע) טראומות מפגיעה מינית או פלישה גופנית קשה למרחב שלי. מה עם מי שיש לה? ״שתתעלה״. ״שתצא מהקבעונות שלה״. ״שתפסיק להיות כבדה״.

איור: תהילה גולדברג

או עירום. עד גיל 30 לא היה מצב שעין זרה תשזוף את מחמדיי. כי ככה גדלתי. ואז טיילתי בעולם, הגעתי למעיינות חמים שבהם איש לא לבש דבר, ובהדרגה התאהבתי באופציה הזאת של להפסיק להתבייש בגוף שלי ולהפסיק לחשוש מהגוף של אחרים. זה היה תהליך שקרה לי באופן טבעי, בגיל בוגר יחסית, מבחירה אישית. והוא נמשך כמה שנים. אבל היום אם את/ה צעיר שנמשך לעולם הפסטיבלים והמודעות – די מהר תצטרך/י להתפשט, או למצוא עצמך בתפקיד הסאחי/ת הכבד/ה שלא מתפשט/ת. ומה אם יש לך קשיים גדולים עם דימוי הגוף שלך? ומה אם את נפגעת מינית (שכידוע לנו היום, זה כמעט כל אישה פחות או יותר) ועירום הוא טריגר קשה עבורך? בעיה שלך: או שזרמת או שברחת.

או זוגיות. עד לפני 15 שנה, קומץ מצומצם מאוד של אנשים בישראל הכיר בכלל את המושג “פוליאמוריה”. היום, בחוגים (הבאמת אהובים, יקרים וספוגי אור) של אור ואהבה, פוליאמוריה היא כמעט הסטנדרט. עם שפע של הגדרות משנה וז’אנרים – זוג עיקרי ויוניקורן, יחסים פתוחים חלקיים, יחסים מאפשרים, יחסים שיתופיים. שוב – זה מבורך ונפלא בעיניי שחוקרים את שדה האהבה, מעזים לשאול שאלות ולנסות אלטרנטיבות למוסד הנישואין הבעייתי. אבל כשפוליאמוריה הופכת בעצמה למוסד, זה בעייתי לא פחות. כשפתאום את לא מפותחת אם את לא רוצה להכניס עוד מישהי לזוגיות שלך, כשפתאום אתה פתטי אם אתה לא רוצה שאהובתך תשכב עם גברים מזדמנים במסיבות קקאו וטנטרה – כבר אין כאן באמת חקירה והתפתחות, אלא מבנה חברתי שיכול להיות כתי, דכאני, פוגעני ונוקשה לא פחות מזה שבאנו לשנות.

והכי גרוע – אין שום פיקוח, אין שום בקרה. יש “מטפלים מיניים” שעברו “קורס” של שמונה ימים. ונס גדול קרה שם. המעמיקים יותר עברו כמה סדנאות סופשבוע, או קורס אינטנסיבי ממש של 3 חודשים (בעלות של עשרות אלפי שקלים, כי זה חתיכת שוּק חם). והופ, הם כשירים לגעת, להפשיט, לדחוף ידיים, ללמד אהבה מקודשת ואפילו – לטפל בטראומות מיניות! זה היה מספיק גרוע אפילו אם היינו מדברים רק על רמת הרשלנות שבגללה אנשים בלי שום הכשרה ובלי שום כלים אמיתיים מקבלים נגישות למקומות הכי נפיצים בנפש ובגוף האדם; אבל מה שהופך את זה נורא במיוחד הוא שזה כמובן גן-עדן לטורפים, ויש רבים כאלה. תחי המיניות המקודשת: במקום לסמם נשים בפאב אתה יכול לעבור איזה קורס קצרצר (וכבר שם תזכה למנת מישמושים הגונה), ומיד אחריו להתחיל לפרסם את עצמך כמרפא מיני או מטפל טנטרה או מעסה יוני או מה שבא לך.

טורפים מיניים יודעים לזהות טרף – כלומר מי שכבר היו קורבנות לפגיעה כזו. צריך רק להציע לה “תיקון” ו”לעבור דרך הטראומה כדי להחזיר לעצמך את הבעלות על הגוף ועל הסיפור”, קצת קטורת ומוזיקת סיטאר ברקע – ויש לך זירת פשע מושלמת מתמשכת. עכשיו רק צריך שמישהי תמימה ופגועה תתקרב לקורים שלך. הפוסט של ירדן סאטיה מספר איך זה מתרחש. אני מביא כאן רק חלק ממנו בגלל מגבלות המקום, ומאוד מאוד ממליץ לקרוא את כולו בפייסבוק – אבל גם, בזהירות. עבור מי שנפגעו מינית הדברים עלולים להיות קשים מדי לקריאה, ואפשר בהחלט לדלג לכותרת הבאה.

הפוסט

“אל המטפל הראשון הגעתי בגיל 22, להיכרות ראשונה עם עולם המיניות. הוא אמר שזה טיפול ״חווייתי״. הוא לא בדק שום רקע עלי ועל החיים שלי. בתחילת הטיפול הוא כאילו לימד אותי להגיד “לא” (רק שיש הבדל גדול בין לומר “לא” כשאת לבושה על הכורסא לבין לומר “לא” כשאת חשופה, עירומה ופגיעה על מזרן. את זה, בתור מטפל, הוא לא הבין). אחר כך עשינו טקס השלת בגדים (כבר בשלב הזה הייתי מנותקת ולא מבינה מה קורה), אחר כך הוא עשה לי מסאג’ אירוטי שבסופו הוא ירד לי והגדיל לעשות והוסיף ש”זה טיפול מיוחד שהוא נותן רק לחברות”. יצאתי משם מנותקת ומעורפלת. לקח לי חמש שנים (!) להבין שנפגעתי שם.

המטפל השני ליווה את בן הזוג שלי אז (בגיל 22-23) בפתיחת הקשר הזוגי שלנו. וכידוע, כאשר פותחים קשר נפתחים פצעים מאוד עמוקים. הרגשנו שהאדמה מתחת לרגליים שלנו רועדת ופנינו לעזרתו לפגישה זוגית. אז הסכמתי לפגוש אותו בפרטי וכבר בפגישה הראשונה הוא הזמין אותי בצורה מפורשת למפגש מיני תוך כדי שהוא עדיין מלווה את בן הזוג שלי! אפס אתיקה. אפס מוסר.

הגעתי אליו לריטריט “ריפוי מיני” שבו הייתי מנותקת לחלוטין. לא רציתי להתפשט. לא רציתי לגעת בעצמי באופן מיני ואינטימי מול כולם, אפילו שכולם עשו את זה ביחד איתי אבל זרמתי עם זה כי הוא אמר שזה חשוב ש”נענג” את עצמנו ביחד ונתפשט כי זה “שער חזק לריפוי”. והכי גרוע – משהו שאני מרגישה לגביו שלל רגשות זוועה – הייתי צריכה לדחוף יד שלמה לגוף של אשה שלא מרגישה כלום, פיזית ורגשית כי, (לפי הבנת אותו מנחה) היא פוסט טראומתית. אני מרגישה נורא ואיום ששיתפתי פעולה עם הדבר הזה, יש בי אשמה גדולה ופחד שהרסתי לה את החיים. ששיתפתי פעולה עם האג’נדה של אותו מטפל שהיה נחוש לגרום לה “להרגיש” ואני הייתי הכלי שדרכו היא צריכה להרגיש! הרגשתי מחוללת ומחוללת. לקח לי חמש שנים להבין שנפגעתי.

אל המורה השלישי הגעתי בגיל 26 אחרי קשר מתעלל מאוד בו עברתי טראומות קשות והתעללות מינית. ידעתי שאני צריכה עזרה, לכן דיברתי איתו, סיפרתי לו מה קרה והוא הזמין אותי לריטריט ריפוי מיני בחו”ל. נסעתי לשם כשאני לא יכולה בשום אופן להינגע על ידי גבר – אפילו לא בזרוע – בלי לקפוא. כשעליתי בריטריט וסיפרתי את הסיפור שלי לכל הקבוצה הוא עצר אותי אחרי כמה משפטים ואמר לי שאני “קורבנית מדי” ושאני “יותר מדי בסיפור” ואם אני רוצה לרפא את עצמי אני צריכה לצאת מהסיפור: “תסכימי לעצמך לשחק ולהנות, תשתחררי”. ברור! חשבתי לעצמי, אני לא קורבן! אני רוצה לצאת מהסיפור! ומאותו רגע הסכמתי לעצמי “לשחק” עם גברים אחרים, רק בשביל שהוא יראה אותי ויאשר שאני תלמידה טובה. ילדה טובה.

בסוף הריטריט הוא הזמין אותי למפגש מיני בחדרו בבית המלון שלו. כמובן שהגעתי, הוא המורה הגדול והחכם שהנחה עכשיו 50 איש במשך שבוע – הוא רוצה אותי! בוודאי שאבוא. לא נהניתי והייתי מנותקת לחלוטין במפגש הזה, אבל היי, המורה התייחס אלי. אחר כך הייתי אסיסטנטית שלו בסדנאות “ריפוי מיני” אחרות בארץ וגם בקורס שנתי. בכל הסדנאות וגם מחוץ לסדנאות נשמר קשר מיני וכאילו חברי. מעולם לא הייתי מעוניינת בו כאדם אלא רק באישור שלו כדמות סמכות ובקרבה שלו כי בתוכי הרגשתי ריקה והייתי צריכה מישהו גדול שיגיד לי שאני טובה.

בקורס השנתי שלו התפרצה לי פוסט טראומה ובתהליך הדרגתי הפסקתי לתפקד. מאסיסטנטית על הפכתי לשבר כלי. אותו מורה, שכבר לא היה לו צורך בי, התפרץ עלי מול כל שאר האסיסטנטים ואמר “אני לא אבא שלך, אני לא חבר שלך, אני לא אהוב שלך ואני לא מטפל שלך, אם את אמורה להיות אסיסטנטית, תהיי אסיסטנטית”. הוא בילבל אותי ועיוות שוב את תפיסת המציאות שלי מאחר והשימוש שלו בסמכות שלו עלי, ויצירת ערבוב חולני בין מורה, מטפל, חבר, אהוב, העלה את השאלה – מי אתה בשבילי? והוא תקף אותי והשפיל אותי לנוכח הבלבול הפנימי שלי. כשאני חסרת אונים ובהלם בחרתי לשתוק. מאותו הרגע נשמרתי מפניו. פחדתי ממנו וראיתי איך הוא מנסה לצוד את החברות שלי לכיתה. ראיתי איך הוא עובר אחת אחת שהיה מעוניין בה ומנסה לנכס אותה לעצמו בפיתוי ובמקסימות, ובאותו הזמן ראיתי גם את התוקפנות האלימה שלו וחוסר היציבות שלו שאיימו להגיע בכל רגע. זה הגיע למצב בו אני מגיעה לשיעור ונרדמת מרוב שמערכות ההגנה שלי פעלו. ניסיתי לדבר איתו שלוש פעמים באותה השנה, לספר לו שהוא פגע בי, שאיך שהוא התנהג אלי זה לא בסדר. בכל שיחה הוא אמר לי שאני היא זו שלא רואה אותו. האשמת הקורבן קלאסית.

אני יוצאת נגד עולם המיניות ה”מקודשת” ואומרת בפה מלא – נפגעתי. אני קורבן. נפגעתי מארבעה “מטפלים” או “מנחים” מפורסמים מאוד בקהילה הזאת לאורך שמונה שנים. אלה אנשים שעושים המון כסף ומנצלים מלא אנשים מידי יום במסווה של ריפוי, אור, אחדות ואהבה.

בתוך הקהילה הזו יש בקשה קולקטיבית שחוזרת על עצמה שוב ושוב – שהקורבן יקח אחריות אישית על החוויה שלו ויצא מעמדת הקורבן ויהיה אחראי למציאות חייו. “מעמדת הקורבן לבורא מציאות” נאמר לי בכמה וכמה סדנאות בהם הייתי טרף לדינמיקה מסוכנת בה למנחה מותר לשכב עם המשתתפים (כל עוד זה בהסכמת כל המנחים בסדנה כמובן).

ואני שואלת או מבקשת לדעת – מה עם אחריות הדדית? למה אף אחד לא מבקש מהפוגע לקחת אחריות אישית? למה הוא לא יכול לקחת אחריות אישית על החלק שלו במשולש? אז אני היא זו שצריכה לקחת אחריות ולצאת מהקורבנות?

כדי שאני אוכל לקחת אחריות על החוויה הקורבנית שלי, אני צריכה שהתוקף יקח אחריות על החלק שלו במעשה, במקרה, בחוויה, במשולש. ואז כחברה או קולקטיב נוכל לצאת ממשולש הקורבנות הידוע לשמצה יחדיו.

בשביל שאני אקח אחריות, מי שנמצא איתי בסיטואציה מתבקש גם לקחת אחריות. ובכל פעם שביקשתי מהאדם שפגע בי לקחת אחריות נפנפו אותי או שאמרו לי במילים יפות שמתיימרות לקחת אחריות – שאני היא בעצם האחראית היחידה למצבי והוא רק “אדם מדהים שמציל אנשים” – ממש במילים האלה.

אדם מפותח (כזה שטוען שהוא מטפל, או מנחה אנשים למודעות וריפוי) הוא זה שמסוגל לעמוד נוכח מול העובדה שהפעולות שהוא עשה פגעו, יצרו כאב, אצל מישהו אחר. גם אם הוא לא התכוון, גם אם בעולם שלו אותן פעולות מותרות ולגיטימיות, אדם מפותח ואחראי עומד מול הפגיעה שגרם לאדם אחר ונותן לעצמו להרגיש את הכאב של הנפגע ואת הכאב והצער שלו על כך שפגע. מבקש סליחה ושותק.
את זה, מעולם לא קיבלתי.”

עד כאן, המונולוג של ירדן סאטיה.

האבן הראשונה

את אחד המטפלים במונולוג הזה זיהיתי מיד. אחד מבכירי המורים לטנטרה, שבמשך שנים היתה לי תחושה מאוד לא טובה בקשר אליו, ראיתי דברים שהרגישו לי מאוד גבוליים ואחר כך התחילו להגיע שמועות, ואז גם סיפורים ועדויות של ממש. בערך בשלב הזה הוא קיפל זנב וברח למקסיקו. כרגע יש במערכת לפחות ארבע עדויות ישירות על פגיעות ממנו. התלבטתי המון, ביני לביני וגם עם שאר המערכת ועם חברים קרובים, אם לפרסם כאן את שמו. מבחינה משפטית או עיתונאית אין בעיה, יש לנו מספיק מקורות אמינים.

אבל גם השיקולים כנגד הם לא קלי משקל. ראשית – האם זה תפקידנו, כעיתון, לעבור מדיווח למעשה? מסיקור המציאות ליצירת מציאות? האם אנחנו לא צריכים לחכות שאחת הנפגעות תתלונן, או לפחות תפרסם ביוזמתה את שמו בציבור, ורק אז לדווח עליו? וגם – לאיש יש משפחה וילדים. זה לא משחק. וגם – כל הקהילה הרלוונטית עדיין בטראומה קשה מהמקרה של המטפל ארג’ונה, שהתאבד כשהבין שעומדים לפרסם את שמו בהאשמות דומות. ההתאבדות שלו היתה פגיעה נוספת בנפגעות, שלא זכו להתעמת איתו, וגרמה לכולם לחשוש שסיפור כזה יחזור על עצמו.

ויש עוד משהו:
שדה המיניות בעולם שלנו בתקופה הזו הוא שדה מוקשים אחד גדול, עם שרשרת אינסופית של נפגעים שהופכים לפוגעים וחוזר חלילה. לי ברור שריפוי יבוא רק מטיפול במקור, בחינוך ובתרבות שלנו, ולא דרך צייד-ראשים פרסונלי. יש משהו מאוד מתעתע כשמתפרסם שמו של אחד הפוגעים: מיד כולם מתאחדים בלינצ’רנט צעקני, מתחרים בקללות ובאיחולי מוות בייסורים, ומרגישים כל-כך כל-כך צודקים ונקיים.

איור: תהילה גולדברג

זה תמיד מזכיר לי את הסיפור הנהדר על ישו, שראה חבורה של אנשים שמתכוונת לסקול באבנים “אישה חוטאת”, ואמר להם–אם אתם רוצים לסקול אותה עופו על זה, יש לי רק בקשה אחת: שמי שזורק את האבן הראשונה יהיה מישהו שמעולם לא חטא. וההמון כמובן התפזר בשקט.

מהו הדבר החשוב באמת – להציף את הנושא הזה לדיון עומק פעם אחת ולתמיד או לעשות למטפל הזה אאוטינג? אם נפרסם כאן את שמו, האם לא נהפוך אותו למטרה נוחה וקלה לנקות עליה את מצפוננו? האם לא נפספס את המטרה החשובה באמת ורק נעניק בעצם לכולנו קתרזיס רגעי?


בסופו של דבר החלטנו שנשמע קצת אתכם, ואתכן, לפני שנחליט. ונחקור את הנושא לעומק, ובשבועות הקרובים נפרסם כאן סדרה של כתבות, ראיונות, עדויות, טורים ודיונים.
אנחנו פותחים תיבת מייל ייעודית עבורכן/ם–בבקשה, אם יש לכם מה לתרום בנושא, אם תרצו להעיד ולספר על חוויות שלכן/ם–כתבו לנו ל- [email protected]

כתבות שאולי יעניינו אותך

לאוורר את הסדינים

לפני שבועיים פתחנו כאן בשיח על עולם המיניות המקודשת, ועל הפגיעות שמתרחשות בו. מיכאל פינקל, מנחה סדנאות בארץ בעולם, החליט לעצור את כל הפעילות שלו, לחפש בהירות ולחשוב איך ממשיכים מכאן

לפני שבועיים פתחנו כאן בשיח על עולם המיניות המקודשת, ועל הפגיעות שמתרחשות בו.
מיכאל פינקל, מנחה סדנאות בארץ בעולם, החליט לעצור את כל הפעילות שלו, לחפש בהירות
ולחשוב איך ממשיכים מכאן

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. תודה על זווית מעניינת.
    לא רק עבור אלו שעברו פגיעה.

    וכל הכבוד על הנקיטה בזהירות מול פרסום שמו של הפוגע.
    אולי אפשר לפנות אליו ולבקש שישתף את סיפורו. גם אם בעילום שם, הוא עשה מעשה בלתי נסלח ויכול להועיל לשמוע מה יש לו לומר בנושא. כדי ללמוד מה מניע טורף, איך לזהות סימנים, ואולי גם יתגלו דברים שכולנו עושים בלי לשים לב (כמו לומר בלי רגישות “זה שלך”, “קחי אחריות” וכו’)

[login_fail_messaging]