אבא בהפתעה

אבא בהפתעה

בראשית היא הילדה הלא–מתוכננת שלי, למרות שבעצם תמיד חלמתי עליה. רגע, כוכבית: אפילו לילדים שלי אני לא קורא “שלי”, כי ברור שאף אחד לא יכול להיות שייך לי. ויותר מזה, אני ממש לא אבא של בראשית, הרי צריך כפר כדי לגדל ילד וצריך קהילה כדי לגדל עיתון, והקהילה הזאת כוללת כרגע יותר מ–2000 איש.

ועדיין, אין טעם להכחיש: היצורה הקטנה מוציאה ממני רגשות אבהיים (ולפעמים אמהיים) מובהקים. אני מתפעל מכל דבר חדש שהיא לומדת לעשות, אני חרד ודואג לה, אני גאה בה. אני מתייחס אליה בלשון נקבה, מבחינתי מדובר בתינוקת. זה נמצא בשם, זה נמצא בהרכב המערכת שיש בו רוב נשי כמעט מוחלט, זה נמצא בשפה שלה שפונה לקוראות כמו לקוראים.

כשהיא רק היתה רעיון היא עדיין היתה זכר, היה לה גם שם זכרי. ואני רציתי רק לכתוב בה טור, את הטור הזה. אבל פתאום נולדה תינוקת, ובייבי צריכה מה שבייבי צריכה, ולא היה בסביבה מישהו אחר. לא הרגשתי שיש לי את כל הכישורים או הניסיון הדרושים, וככה בדיוק זה היה גם כשנולדו הילדים שלי. הם לימדו להיות אבא שלהם, ובראשית מלמדת אותי להיות העורך הראשי שלה.

עכשיו היא חוגגת שנה, וכמו עם הילדים שלי לאט לאט אני מבין מי היא, מה היא צריכה, לאן היא רוצה לגדול. זו היא שלקחה אותנו למעבר לפורמט חדש של מגזין חודשי מודפס (לצד אתר חדשות ואקטואליה שמתעדכן על בסיס יומי) וזה היה בעצם טקס התבגרות נוסף שלה.

אז את הטור הזה אני כותב לילדה האהובה והלא מתוכננת הזאת בתור ברכת יומולדת מורחבת, שאותה אני חולק איתכם ואיתכן במסגרת ההורות המשותפת שלנו.

בראשית א’

מבחינתי השם בראשית לא נועד לטעון שממציאים פה משהו חדש, אם כבר אז קצת להפך: אנחנו הולכים אחורה למקום שממנו נולדו עיתונות ותקשורת, ולמקום שבו הן התחילו עבור כל אחד ואחת מאיתנו. אף אחד לא נולד דף חלק, לכולנו יש די אן איי. ועבורי, חלק משמעותי מהמטען הגנטי של בראשית מגיע משבועון שנשא שם מאוד דומה: כותרת ראשית.

העובדה שהתחלתי את דרכי בתקשורת דווקא בשבועון ההוא חרצה את גורלי, כי חשבתי שככה זה עיתון: נלחם על האמת ללא פשרות, סולד מחנופה לחזקים, חוצפן, סקרן, מטפח אנשים שיודעים לכתוב ויודעים לחשוב, ונותן כבוד לאינטליגנציה של קוראיו.

את כותרת ראשית הובילו שני אריות של אותה תקופה: נחום ברנע ותום שגב (שבהמשך פרש), והם לימדו אותי הרבה ממה שאני יודע על עיתונות. אבל בעיקר, לטוב ולרע, התקבע שם אצלי האתוס של עיתונות במיטבה: לא פודל מחמד שמנמן בשירות ההון והשלטון, אלא כלב שמירה מגזע כנעני (כנענים לא אוכלים הרבה, וגם אנחנו לא היינו בדיוק סיר–הבשר). לכן אני רוצה לספר לכם ביום חגנו לא על העורכים והכותבות אלא דווקא על המנכ”ל המנוח, בני בירגר.

מנכ”ל של עיתון אחראי בעיקר לוודא שהעסק יעבוד כמו עסק ולא כמו תנועת נוער. שההכנסות לפחות יכסו את ההוצאות, שייכנסו מספיק מודעות, דברים כאלה. באותם ימים כתבתי שם בין השאר טור שנקרא “מיסטר פיגי של השבוע” שבחר מדי שבוע את השוביניסט הכי בולט. לפעמים אלה היו אמנים או פוליטיקאים, לא פעם אלה היו פרסומות שבהן הופיעו נשים כאובייקטים מיניים או כעקרות בית כנועות. באחד השבועות הבחנתי במודעה כזאת שהתפרסמה אצלנו בעיתון. שאלתי את נחום ברנע אם מותר לי לכתוב נגדם, והוא השיב לי “אני עורך, לא איש עסקים. אם זה רלוונטי אז תכתוב, שום שיקול אחר”. יום אחרי שהתפרסם הטור, בני בירגר זימן אותי למשרד שלו. היינו חברים טובים, אבל הנחתי שמתוקף תפקידו הוא חייב לנזוף בי, או לפחות להסביר לי שוב עד כמה מצבנו הכלכלי רעוע ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסתכסך עם קומץ החברות שעדיין משלמות משום מה על פרסומות בעיתון. תחת זאת הוא שלף נייר מדפסת עם מודעה של אחד הבנקים הגדולים, שהתפרסמה בגיליון הנוכחי, וממנה נרמז כאילו רק הגברים במשפחה יכולים לנהל חשבונות. “תראה איזה גועל,” הוא אמר, “אולי תכתוב עליהם בשבוע הבא?”. וכך איבדנו את הבנק היחיד שפרסם אצלנו מודעות.

היתה בתל–אביב מסעדת בשרים מצליחה שבאופן קבוע פרסמה אצלנו. יום אחד נודע לנו שמנהלי המקום התעמרו והתעללו בעובדים פלסטיניים שעבדו במסעדה. הסיפור כבר פורסם במקום אחר, ובירגר הגה תוכנית ענישה חלופית: באותה תקופה (אולי גם עכשיו, אין לי מושג) מסעדות נהגו לתת בחגים קופון למי שעשו איתם עסקים, כמו למשל למנכ”ל כותרת ראשית, בני בירגר. ורק על דבר אחד הם לא חשבו: בקופון היה כתוב “ארוחה זוגית מלאה” וזהו, בלי פירוט ובלי הגבלה. כי בגדול ארוחה היא ארוחה, 50 שקל לפה או לשם לא ישנו הרבה. אבל אנחנו התכוננו לזה כמו למלחמה. חקרנו את התפריט, צמנו ביום שלפני, ואז הגענו רעבים כמו זאבים וביצענו ללא ספק את ההזמנה הכי יקרה בתולדות המסעדה. לא רק שהזמנו כמעט את כל התפריט (עם הרבה שאריות הביתה) אלא בעיקר שדדנו את מרתף היינות שלהם, וקינחנו בבקבוק קוניאק צרפתי בן 45 שנה. במונחים של היום, זאת בטח היתה הזמנה של קרוב ל–20 אלף שקל. בסופה של הארוחה, לצד טיפ נדיב למלצרית שלא חטאה בדבר, בני הגיש את הקופון והוסיף בכתב יד “הלוואי שנהיה הלקוחות האחרונים שלכם, גזענים מסריחים”.

זה האיש שתפקידו לדאוג לעתידו הכלכלי של העיתון, כן? אבל כזו היתה הרוח בכותרת ראשית, אפס סובלנות לחזירים דורסניים גם במחיר הישרדותו של השבועון.

לצד זה (וגם בגלל זה) תמיד ריחפה מעלינו רוח הסגירה. הבעלות התחלקה בין שלושה שותפים, אחד קטן ושניים גדולים. הקטן היה עיתון “דבר”, שמנוייו קיבלו בחינם את כותרת ראשית. הגדולים היו מצד אחד אהרון דברת, מנכ”ל “כלל” שפשוט אהב עיתונות והיה פיראט בחליפה (ומעולם לא התערב בתכני העיתון לטובת האינטרסים שלו) ומצד שני “ידיעות אחרונות” שהסיבה היחידה להימצאותם היתה דאגה שמא עניין כזה יצליח יותר מדי ופתאום אנשים יצפו לעיתונאות אמיתית גם מידיעות. האגדה אומרת שבתחילת כל ישיבת דירקטוריון היה עורך ידיעות דב יודקובסקי המנוח פותח את הפגישה במילים “אני מציע שנסגור את העיתון”, ודברת היה צוחק ומסרב, למרות ההפסדים המצטברים, וכך שרדנו משבוע לשבוע.

אותנו זה לא עניין. ידענו שאנחנו לוקחים חלק ביצירה של חד–קרן אמיתי בשדה התקשורת. מעט מדי אנשים בציבור הרחב הכירו אותנו (היו כ–4000 מנויים, רובם כאלה שקיבלו בחינם ביחד עם עיתון “דבר”), אבל בעולם התקשורת היתה הסכמה גורפת שזה העיתון הכי טוב בארץ. כתבו שם כוכבים כמו נחום ברנע, דן בן אמוץ, דויד גרוסמן מאיר אריאל וגדלו שם כוכבים חדשים שבהמשך יכבשו אמצעי תקשורת מרכזיים. בשנים שעבדתי שם קיבלתי אינסוף הצעות מפתות מכל העיתונים הגדולים, ומעולם לא טרחתי אפילו ללכת לפגישה; הרעיון לעבור לעיתון מסחרי בשביל שסוף–סוף אוכל לשלם שכר–דירה בלי עזרה מההורים הרגיש כמו בגידה, כמו מכירה של הנשמה.

באיזשהו שלב עלה קצב השמועות על הסגירה המתקרבת, וקיבלתי טלפון מיואל אסתרון, עורך המקומון “העיר” שהיה אז אימפריה. כבר סירבתי לו בעבר כמה פעמים, אבל הוא התעקש ואמר שהוא לא יבקש ממני שום דבר, הוא בסך הכל רוצה לחלוק איתי מידע. ישבנו בבית קפה בצפון דיזנגוף והוא אמר: “גבי אתה יודע שאני אוהב אותך ובגלל זה אני חייב להגיד לך – הפעם זה לא שמועות, זה סופי. אני יודע מבפנים, תוך מקסימום חודש אתם נסגרים, זה הוחלט. עכשיו תבין, מצידי תבחר לעבור לעיתון אחר ולא להעיר, מה שטוב לך. אבל תעשה את זה עכשיו, מייד, לפחות תסגור חוזה. עכשיו אתה שווה המון, אבל ברגע שתיסגרו חבורה מצוינת של עיתונאים תיפלט לשוק, וכולם יידעו שאין לכם אופציות ויציעו לכם גרושים”.

הוא גם הציג לי את ההצעה שלו והדגיש “בעוד כמה שבועות אני לא אוכל להציע לך שום דבר קרוב לזה, ככה השוק עובד”. לראשונה הרגשתי שאולי הפעם זה אמיתי, גם כי ידעתי שאסתרון הוא איש הגון. למחרת נכנסתי למשרד של נחום ברנע ואמרתי לו שמע, אתה יודע שכל עוד העיתון חי אני פה ולא משנה מה. אבל אם יש אמת בשמועות תגיד לי בבקשה, כי קיבלתי הצעה טובה ויכולה להיות לזה משמעות גורלית על העתיד הכלכלי שלי במקרה של סגירה. הוא ניענע בראשו ואמר לי “אלה השטויות הרגילות, עזוב אותך”.

אז עזבתי אותי. שבועיים וחצי אחר–כך נודע לכולנו מהחדשות ברדיו שהעיתון שלנו נסגר, מיידית. ההחלטה, מתברר, התקבלה כבר לפני כחודש. ביום שבאתי לאסוף את חפציי מהמערכת נחום ברנע חלף במהירות על פניי. התעקשתי על קשר עין והוא הסתכל עליי לרגע, ולפני שהשפיל בחזרה את עיניו והסתלק ל”ידיעות אחרונות” עם חוזה מהחלומות לכל החיים, אמר לי רק שלוש מילים בשקט, המילים האחרונות שהחלפנו עד היום: “אני בן זונה”.

סוף החדשות

הנבואה של אסתרון התגשמה במלואה. השוק הוצף בכל פליטי כותרת ראשית, ואני כמובן בחרתי מבין כל ההצעות המעליבות את הנמוכה ביותר, כי היא הגיעה מהעיתון “חדשות”, ששידר גם הוא רוח של חופש ועצמאות. זה היה בימים שבעמוס שוקן היתה עדיין רוח לחימה ויצירה, והעיתון, נאמן לשמו, המציא את עצמו בכל יום מחדש. היו לו ימים טובים יותר וטובים פחות, היה שם ערבוב מבולגן של צעקנות ותבונה, שטחיות ועומק, אבל בכל השנים שעבדתי שם איש, מעולם, לא ביקש ממני לשנות או למחוק מילה אחת שכתבתי. הייתי בשיא הורמונלי של לוחמת חופש, רדפתי כמעט מדי שבוע את יצחק רבין (לפני שפרס הפך אותו כמעט בעל כורחו לאיש שלום, שכשהיהשר ביטחון שהורה לחיילים “לשבור את הידיים והרגליים” למפגינים פלסטינים), נכנסתי לקרבות מילוליים גם עם כותבים וכותבות של “חדשות”, וגם כשהתחלתי להתעניין בנושאים נידחים יותר (כמו סדרת כתבות על גבריות חדשה בישראל) אף אחד לא הפריע לי.

אבל כבר לא הרגשתי שאני חלק מאיזו יחידה מובחרת שנלחמת למען אידיאל גדול. עיתון חדשות בא בעיקר לעשות בלגן, לנער את התפיסה המאובנת של שני הדינוזאורים “ידיעות אחרונות” ו”מעריב” – בין אם זה אומר לעבור על הוראות הצנזורה ולפרסם תמונה שמוכיחה שצה”ל הוציא להורג מחבלים שבויים, ובין אם זה אומר לשבץ בשער כתבות רכילות צהובות או להקדיש שליש עיתון לכדורגל. ביני לביני הרגשתי שאני כותב שם עד שיקום עוד איזה “כותרת ראשית”, אבל העיתונות הלכה – מה הלכה, דהרה – לכיוון הפוך.

קצת לפני שעזבתי שמעתי מחבר בעיתון סיפור. הוא היה צלם במערכת, ובמשך שלושה חודשים ליווה תחקירן של “חדשות” שעלה על סקופ ענק, פרשת שחיתות בלתי נתפסת של אחד הגופים הציבוריים הגדולים בישראל. כשהתחקיר הושלם ונאספו כל הראיות העיתונאיות והמשפטיות הדרושות כדי לפרסם, פנה העיתון לדובר החברה ההיא כדי לקבל תגובה. הדובר ביקש כמה ימים כדי לנסח תשובה, אבל יומיים אחר כך הגיע במפתיע מנהל הפרסום של אותה חברה אל מנהל מחלקת המודעות ב”חדשות” ובישר לו שהחברה עומדת לצאת בקמפיין ענק, והיא מתכוונת לפרסם בחצי השנה הקרובה מודעת עמוד בעיתון, בכל סוף שבוע (אני לא סגור על הסידור המדויק, אבל משהו כזה). הוא לא הזכיר במילה או באות את התחקיר, לא דרש דבר. לא היה צורך. התחקיר מעולם לא פורסם, והמודעות הללו אכן עיטרו את מוספי סוף השבוע של “חדשות” במשך תקופה ארוכה.

איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה העוגה?

אחרי “חדשות” כתבתי כמעט בכל עיתון, אבל אף אחד מהם כבר לא היה לי בית. הייתי פיראט בלי ספינה. בטורים שלי בניתי לי מדינה–בתוך–מדינה, מתעלם ככל האפשר ממה שהופיע עמוד אחד לפניי או אחריי. כתבתי גם בכמה עיתונים שנסגרו תוך זמן קצר (“העיר”, “זמן תל אביב”, “מקום אחר” ועוד), ואפילו ערכתי שבועון אחד שיצא לאור בדיוק פעם אחת. באיזשהו שלב השמועה אודות מגע הקסם שלי נפוצה עד כדי כך שעורכים הציעו לי לעבוד בעיתון המתחרה להם רק כדי שייסגר 🙂 עד שבסופו של דבר השלמתי עם העובדה שכנראה כבר לא יהיה בישראל עיתון שארצה לעבוד בו, ומצאתי לי אפיקים חדשים.

מאז חלפו הרבה הרבה שנים ואז… הגיעה הבייבי הזאת, וכמו שילדים יכולים לעשות לך את זה – פתאום גרמה לי להתמסר כל–כולי למשהו שכבר ויתרתי עליו לחלוטין, שכבר איבדתי תקווה לגביו. תחושות מוכרות חוזרות אליי. לא רק המאבק הקיומי היום–יומי וחוסר הוודאות המוחלט לגבי עתידנו הכלכלי, אלא גם ובעיקר הרוח הטמבלולית הזו שמאמינה בחופש ביטוי אמיתי, שאדישה לקסמי ההון שלטון, שחותרת נגד הנרטיב הקונפורמיסטי של התקשורת המרכזית, שמעניקה במה לאנשים שלא ידעו שהם כוכבים ושמנסה להמציא ולמצוא את עצמה בכל יום מחדש.

מזל שאין לי כסף להימורים, כי אם היו מתערבים איתי לא הייתי שם את כספי על כך שבראשית עדיין תהיה כאן שנה אחרי שקמה. אבל הממזרה עשתה את זה. שנה זו כבר לא אפיזודה, זה כבר לא קוריוז ולא ניסוי. ביומולדת שנה כבר מסתכלים קדימה, עם איחולים לשנה הבאה. וזה מה שאני מאחל לבייבי המתוקה הזאת:

שהתחרות שלך מול עיתונים אחרים תהיה קשה יותר. היום, כשיש לנו סיפור מעניין אבל הפרסום שלו מתעכב אנחנו רגועים לגמרי: אין סיכוי שעיתון אחר יפרסם את זה לפנינו. החדשות והסיפורים שהכי מעניינים אותנו מחכים בסבלנות על הרצפה, אנחנו רק צריכים להתכופף ולהרים. אז לשנה הקרובה אני מאחל לך וגם לכל עמישראל שהמצב הזה ישתנה, שהסדק שאנחנו מתעקשים לפעור בחומת ההשתקה, ההסתרה והתעמולה יחלחל גם לעיתונים אחרים ויילך ויתרחב. ניצנים צעירים כבר מתחילים לנבוט, ובשבוע שעבר עיתון קטן בשם “ניו יורק טיימס” פרסם ראיות לכך שהמסכות היו קשקוש אחד גדול, כפי שכתבנו כאן כבר בגיליון השלישי שלנו.

שלעולם לא תאבדי את עצמאותך, בשום מחיר

ועבור שום פיתוי.

שבאורח פלא תשגשגי ותגדלי ושהיוצרים והיוצרות שלך יוכלו אשכרה להתפרנס ממך.

שבחגיגות העשור לקיומך, העורך הראשי שלך (שלא יהיה אני; אני אהיה אז הכתב שלך בטוסקנה או משהו כזה) יפרסם את הטקסט הזה בתור קטע נוסטלגי חביב, סטייל תראו איזה קטנים ומגניבים היינו פעם.

שגם אז משרד המערכת שלך יהיה בית אמיתי עם גינה ובריכת דגים, וחתולים וכלבים.

שכל מי ששמחה לחגוג את היומולדת הראשון שלך תעניק לך את המתנה הכי מושלמת שאפשר: תצרף עוד מנוי/ה אחד/ת כבר השבוע, ובכך תבטיח את המשך קיומך לפחות לעוד שנה אחת של הפתעות.