אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא

לפני שנה הקדשתי את הטור שלי כאן לאמת שמאחורי הביטוי וְנַהֲפוֹךְ הוּא שמקורו במגילת אסתר והוא רודף אותנו, מסתבר, עד ימינו אנו. כבר אז (באמת חלפה רק שנה?) היה מצמרר לראות את הניתוח הטקסטואלי של מורשת אלימות הנקם היהודית מתגשם בפוגרום בחווארה. היום מצמרר עוד יותר להיווכח עד כמה מחווירים אירועי חווארה תשפ”ג למול אירועי עזה תשפ”ד.

למי שלא זוכרות מה כתבתי אז (ואיך אפשר בכלל לזכור משהו מהתקופה ההיא, לפני מבול האירועים הסרטונים הדימויים והמילים שבו אנו שרויות כעת) אביא את השורה התחתונה:

מקור הביטוי “ונהפוך הוא” מתחבא בסוף מגילת אסתר, שם נאמר: “בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם׃” (ט’:א) המגילה מדברת על ‘שליטה’ כמו שהיום מדברים על ‘ניצחון’ וגם במגילה מדובר במכבסת מילים. בפועל קיבלו היהודים הרשאה “לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת־כֹּל־חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז׃” (ח’:יא). ואכן, כך עשו היהודים.

אמנם המגילה, ואחריה גם פרשני המקרא לדורותיהם, התהדרו במוסר היהודי שמתבטא בכך שעל אף ההרשאה המפורשת לָבוֹז, בפועל היהודים “לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם” בביזה, אלא “רק” הרגו במהלך יומיים 75,800 אנשים (לא כולל המן וכל ילדיו) מתושבי עיר הבירה שושן ושאר 127 מדינות הממלכה.

אך מה שחמור יותר הוא שהמסורת היהודית, וביתר שאת המורשת הציונית, מחקו את החלק הזה בסיפור מהתודעה הקולקטיבית. ערכנו, צינזרנו, קיצרנו ונשארנו עם הסיפור המוכר: הם ניסו להרוג אותנו, ניצלנו בנס, בואו נאכל – במקרה הזה, את האוזניים של המן, שהוא הרשע, זרע עמלק.

למעשה מחקנו, או יותר נכון הדחקנו, את המשמעות האמיתית של “נהפוך הוא” ובמעשה ההדחקה הזה יצרנו היפוך נוסף – זה שמתואר בביטוי הארמי “אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא”. מקור הביטוי בתלמוד, שם הוא משמש כדי לתאר מצב בו הנחה מקובלת כלשהי מתבררת כמוטעית, כשלמעשה ההיפך הוא הנכון.

מסתבר שזה מצב אנושי לא נדיר בכלל. רק בתלמוד מופיע הביטוי 53 פעמים. המצב הזה של טעות שמשתרשת ומטעה הוא מצב אנושי בסיסי, בעיקר במצבים שבהם בני אדם חושבים בקבוצות, כקולקטיב.

ב-50 השנים האחרונות, כאחד מלקחי קריסת הקונספציה שהובילה למלחמת יום הכיפורים, קיימת באגף המודיעין בצבא מחלקה קטנה שידועה בשם “אפכא מסתברא”. תפקיד המחלקה הזו, שנקראת גם מחלקת הבקרה, “להוות גורם מדרבן לבדיקה עצמית חוזרת של ההערכה המודיעינית” וזאת על ידי הצבת אתגרים להנחות המקובלות במערכת המודיעין, ויצירת הערכות מצב מנוגדות. זו עמדה קשה מאוד, שיכול להיות לה ערך רק כאשר היא פוגשת מנהיגות שמוכנה לחשוב בצורה פתוחה, להיות ספקנית כלפי עצמה. אין צורך להכביר מילים על הוכחות להיעדרה, או על תוצאת היעדרה של אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא בריאה לפני המלחמה הנוראה הזו, וגם בעיצומה.

מספיק להביט בעיניים פקוחות באותה איפכא מסתברא פורימית כדי להבין כמה היא אקטואלית. התפיסה המקובלת היא שחג פורים מציין אירוע, בו ניצלו היהודים מטבח המוני, שנרקם כמזימה פוליטית. האמת הטקסטואלית היא, שפורים מציין מועד בו ניצלו היהודים את מעמדם הפוליטי המועדף, כדי לערוך טבח המוני בעשרות אלפי אנשים, נשים וטף שחיו לידם בכל רחבי הממלכה, וכלל לא היו מעורבים במזימה של המן הרשע

אני מכנה את האמת הזו “טקסטואלית” ולא היסטורית, משום שמדובר בסיפור שהוא על-היסטורי. משמעות הקדושה המיוחסת לטקסטים של המסורת היהודית (כמו של מסורות אחרות) היא שחזור דפוסי המסרים הטמונים בהם. כאשר נוצר פער בין האמת הטקסטואלית לבין התפיסה הרווחת בנוגע למסורת אנחנו משלים את עצמנו כקולקטיב.

יש עוד הנחות, תפיסות רווחות במחוזותינו לגבי המסורת והדת היהודית, שאם רק נביט רגע בעיניים פקוחות בטקסט עצמו, במקור כפשוטו – יסתבר שזו בעצם איפכא. ולפני שאציג שלוש מהן, שחשובות בעיניי במיוחד בימים האלה, אני מבקשת להגיש קורבן מנחת שלמים ותודה לציונות.

ציונות יקרה, כל כך הרבה נאמר עלייך, על מה שאת כן ועל מה שאת לא, על מי שמאמינים בך ומי שמתנגדים לך, על כל מה שגאלת וגם על מה שעוללת. בתוכי אני מגלה כלפייך רגשות מנוגדים. הרבה מאוד עצב על מה שנהיה ממך, הרבה סלידה ממי שמניפים אותך כמו גרזן או מדברים בשמך. אבל אני גם רוצה לומר לך ציונות יקרה שלי: תודה, בזכותך נולדתי. בזכותך נולד סבא מישאל בסג’רה ואחז ביד אחת במעדר ובשניה באקדח כבר מגיל שמונה. בזכותך הגיע לכאן מבגדאד גם סבא סלים, עם אמי התינוקת ושאר המשפחה המורחבת. לא הייתי נוצרת בלעדייך ציונות. וגם אם איכשהו הייתי נוצרת – אלמלא את, ציונות, לא היתה העברית שפת אמי, שגורה על לשוני, מדגדגת את מיתרי קולי ובוקעת מלבי. תודה לך על העברית, ציונות.

עבורי, החיים בעברית הם המפתח לתיקון. בזכות העברית אנחנו יכולים לקחת אחריות על היהדות שלנו, לגלות בעצמנו את המקורות ואת פרשנותם בלי להיות תלויים באוטוריטה פרשנית מעידן אחר. אפשר בהחלט להתעניין בפרשנויות העבר, לתור אותן, לגלות בהן נקודות אחיזה. אבל לזכור שגם הן מחשבות אדם, שעם כל תפארתו, גם הוא כלי חולף ומוגבל לתפישתו. לזכור שבזכות העברית המתגלגלת על לשוננו יש לנו גם את הזכות לקרוא במקורות ולסמוך על היכולת שלנו להבין את שנאמר שם. ודאי שיש לנו לגיטימציה לערער על תפיסות שהשתרשו במקומות אחרים ובזמנים אחרים שבהם מקורות העברית לא היו נגישים לכולם, כפי שהם נגישים לנו עכשיו.

ואחרי ששחררתי את זה – קבלו בבקשה שלוש איפכות מסתברות רלוונטיות לימינו אנו.

איפכא א׳: שמע ישראל – מי אמור לשמוע ולמה אף אחד לא מקשיב?

בצומת המרכזי בשכונת קרית אליעזר בעירי חיפה, בואכה בית חולים רמב”ם, תלויים כבר כמה שבועות שני שלטי חוצות ענקיים, האחד עם דמותו של איש צעיר לבוש כחול-לבן, השני עם דמותה של אישה צעירה לבושה שחור. שניהם מכסים על עיניהם בידם, ונושאים תפילה אשר מילותיה כתובות באותיות קידוש ליד ראשם: “שמע ישראל”.

התפיסה הרווחת היא שקריאת שמע – הלוא היא אותו פסוק מפורסם הנפתח בביטוי “שמע ישראל” – היא קריאה לאלוהים שישמע אותנו. יש גם שימוש רווח בביטוי כאשר נתקלים במשהו מפחיד או מזעזע. מסורת דורות של מלמול שמע ישראל לפני השינה ועל ערש דווי, וסיפורי מורשת על קריאת “שמע ישראל” של מי שמתו (או ניצלו ממוות) על קידוש השם, עיגנו את התפיסה ששתי המילים הללו הן כישוף הגנה רב עוצמה.

ואולי זה באמת כך.

אבל האמת הטקסטואלית המקורית הפוכה. מילת הצווי “שמע” מכוונת לא אל אלוהים, אלא אל ישראל. אנחנו, בני ובנות העם אמורים לשמוע. את מי? קודם כל את משה. הוא זה שהמציא את הביטוי, וחזר עליו חמש פעמים במהלך נאום הפרידה הארוך שלו מעם ישראל, הלוא הוא ספר דברים. משה כנראה היה צריך לחזור על הקריאה הזו – שמע ישראל! – פעם אחר פעם, כדי שיקשיבו לו. לא קל לקבל תשומת לב מעם שלם סורר ומורה, במיוחד כשאתה מנהיג בן 120 שנה, ללא אמצעי הגברה, אחרי נדודים של 40 שנה במדבר.

משה משתמש בקריאה הזו פעם ראשונה כדי להסב את תשומת לב העם לסעיפים החשובים בחוזה: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם” (דברים ה’:א), ובפעם השניה כדי לעגן את עקרון היסוד החשוב מכולם: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד.” לא אלוהים הוא שאמור לשמוע אותנו, בני עמו. אנחנו, דוברי שפת עבר, אמורים לשמוע את נביאו ולזכור שיש הוויה אחת בעולם הזה.

הפעמים האחרות בהן מופיע הביטוי רלוונטיות במיוחד למצבנו הנוכחי, שכן הן עוסקות ביציאה למלחמה. ושוב לא מדובר במילות קסם להגנה אלוהית על לוחמינו הגיבורים. איפכא מסתברא: הן באות להזכיר לבני ישראל “כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף אָתָּה׃” (דברים ט’:ו). הן באות גם להזכיר כי המלחמה אינה מטרה המקדשת את האמצעים. כי מי שנדרש בביתו, כדי לעבד את אדמתו או לדאוג למשפחתו – פטור ממנה, וכמוהו גם מי שפשוט פוחד.

שמע ישראל – אותם חיילים שסירבו לצאת מהנגמ”שים כי לא קיבלו חופשה ותנאי שירות ניאותים, צודקים. שמע ישראל – אנחנו לא יותר טובים מאחרים.

איפכא ב׳: עוכר ישראל – מי אמר למי ובאיזה הקשר?

הכינוי “עוכר ישראל” הפך להיות ביטוי שגור באולפני התקשורת, על בימת הכנסת וכמובן במדיה החברתית. חיפוש שטחי בגוגל ניוז מראה את הפופולריות ורוחב היריעה של הביטוי. חבר הכנסת אביר קארה כינה כך את חבר הכנסת עופר כסיף, אביגדור ליברמן כינה כך את יונתן גפן, ומנהיגים חרדים כינו כך את אביגדור ליברמן ועוד היד נטויה. הכינוי “עוכר ישראל” מגיע עם אצבע מאשימה שמופנית בכיוון אחד: מימין לשמאל, מהדתי אל החילוני. הווקטור הזה חושף את התפיסה המקובלת: עוכרי ישראל הוא מי שאינם נאמנים מספיק למסורת ישראל, שתפיסותיהם החדשניות והחופשיות פוגעות בשמירה על העם היהודי.

גם כאן, האמת הטקסטואלית היא הפוכה, ואפשר להביא אותה כאן כפשוטה ובמלואה, סך הכול שני פסוקים מספר מלכים: “וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת־אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? וַיֹּאמֶר [אליהו] לֹא עָכַרְתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת־מִצְוֹת ה’ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים.” (מלכים א י”ח: יז-יח)

מסתבר שהכינוי עוכר ישראל הופנה לראשונה דווקא לנביא “הימני” ביותר מכל נביאי ישראל, שנודע בשמרנות הקיצונית שלו, בנאמנות המוחלטת שלו למצוות וחוקי אלוהי ישראל. דווקא אחאב, המלך החוטא ביותר, המושחת, ופורץ הגבולות הוא זה שמכנה את אליהו עוכר ישראל. מעניין. זה טוב לדעת, למקרה שיפנו אליכם את הכינוי הזה. ראשית, כי אפשר לרענן את זכרונו (או להאיר את עיניו) של מי שיפנה אליכם את הכינוי לגבי המקור שלו. ושנית, כיוון שאפשר לחדש ימינו כקדם ולהשיב ממש כדברי אליהו – מי שעוכר זה לא אני, זה אתה.

ועוד נקודה למחשבה: אם נסיר את התוויות השחוקות של ימין/שמאל/דתי/חילוני ונישאר רק עם העמדות של הדוברים בדיאלוג הזה, נראה שכינוי הגנאי הזה “עוכר ישראל” משמש את מי שאוחז בעמדה הגמונית ורודף את כל מבקריו, כנגד מי שנושא את דגל המחאה. ואז אולי מסתבר שאין כאן איפכא כלל.

איפכא ג׳: אור לגויים – של מי האור הזה בכלל?

התפיסה העצמית של העם היהודי כעם מיוחד, בעל תפקיד אוניברסלי, אינה תופעה חדשה. גם אני סבורה כי העברים, בני ישראל, העם היהודי – כל שם שניתן לתופעה – אנחנו בן מיוחד בהחלט, שלא לומר חריג, במשפחת האנושות הגדולה. החריגות הזו מתבטאת, בין השאר, במסע ההיסטורי המסועף והמתועד ביותר בעולם, בשיעור לא-פרופורציונלי של חתני (וכלות) פרס נובל ושאר ידוענים, ובפרסום גלובלי חסר גבולות של המתרחש בפיסת אדמה קטנה ונידחת. מאידך, שילמנו על החריגות הזו לאורך דורות מחירים עצומים של עבדות, גלות, הכפשה, רדיפה, גירוש והשמדה. אך טבעי שנפתח מנגנוני הגנה וצידוק עצמי, או שלכל הפחות נשאל את עצמנו: מה הפואנטה? מה תפקידנו כעם במשפחת העמים? מה ייגרע מהאנושות אם יצליחו הרשעים במזימות השמדתנו? והתשובה הרווחת היא שאנחנו “אור לגויים”, באנו להראות להם את האמת, לגלות להם את סוד האלוהות הגדול.

חסידי העליונות היהודית של זמננו הרחיבו את תפיסת המושג הזה והחילו אותו על מדינת ישראל היהודית. כפי שמבהיר הרב אליעזר מלמד מישיבת הר ברכה בחיבורו “פניני הלכה”: “החזון הגדול של עם ישראל בארצו, שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, ובהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, וכל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה, ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם.” את דבריו אלה תומך הרב מלמד, כמו שנאמר, בחזון הנביא ישעיהו.

אלא שלא כך אמר ישעיהו, אלא להיפך: “אֲנִי ה’ קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם.” (ישעיהו מ”ב:ו). לא פעם אחת אלא פעמיים: “וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד־קְצֵה הָאָרֶץ׃” (ישעיהו מ”ט:ו).

מבחינה לשונית בלבד הביטויים האלו הופכיים. בביטוי “אור לגויים”, האור יוצא ממקור מסוים וניתן לגויים. בביטוי הסמיכות ל”אור לגויים” האור בא מהגויים ומה שניתן אינו האור, אלא העם. אני מבינה את חזונו של ישעיהו כמדבר על התפתחותו של עם ישראל לאורך שנות דור, שאינה נעשית באופן נפרד, עצמאי. זהו חזון שמדבר על עם שנועד לבוא במגע, לשהות בסמיכות לעמים אחרים. זהו עם שמהותו נחשפת ככל שהוא בא במגע עם עמים אחרים

טבעו של אור להשתקף, לחדור וגם לחזור. באותה מידה שהאור בו ראו הגויים את היהודים בחסות שלטון המוסלמי בספרד של ימי הביניים הצמיח מורשת אדירה של תרבות יצירה וממשל שהעשירה את הממלכה הספרדית כולה בעידן ההוא, כך האור שבו ראו את היהודים בגרמניה הנאצית הולידה מנגנון אימה אנושי שהותיר חותם בל יימחה על הלאום הגרמני ועל אירופה כולה.

אנחנו עם שניתן “לאור גוים”, כולם לוטשים עיניים ומתעניינים, אפילו שיש מקומות אחרים שבהם קורים דברים איומים ונפלאים יותר. דווקא הביטוי “לאור גוים” מסביר את האובססיה העולמית כלפי העם היהודי.

זה אולי נשמע קטנוני. מה זה משנה, לאור גוים – אור לגוים, טומייטו-טומאטו. אבל אם זה לא היה משנה – מדוע טרחו בכלל לשנות את הטקסט המקורי? אולי כי הטקסט המקורי לא משווק מספיק טוב את הסיפור ההגמוני, וחושף איזו אמת תת-קרקעית מורכבת יותר. “לאור-גוים” אולי שימושי יותר בהסברים היסטוריים, אבל עם “אור לגוים” אפשר לנפנף בגאווה אל עבר המחר. כמו שאמר ראש הממשלה נתניהו בהודעה לעיתונות בינואר 2021 על הסכם החיסונים פורץ הדרך עם פייזר: “אנחנו יכולים לעשות זאת כי מערכת הבריאות שלנו היא מהמתקדמות בעולם, ממש אור לגויים.”

התפיסות המקובלות, אולי נראות כרגע הכרחיות ונצחיות, אך עוד נתעורר מהן הלומים ומופתעים. כמו באותו בוקר תשרי לפני 50 שנה, כמו באותו בוקר תשרי השנה. ומתוך ההריסות ננער את האיפכא מסתברא החבוטה, ונאמץ אותה שוב אל חיקנו ונמשיך לצעוד לאורה.