פרשת השבוע – בראשית – פרשת חֻקַּת

החוויה האהובה על התודעה הרבנית-רדיקלית שלי היא למצוא תימוכין לרעיונות ניו-אייג’יים בכתבים עתיקים. יותר מכל, עושה לי נעים לגלות שורשים של פמיניזם רוחני במקורות שנחשבים למעוזי הפטריארכיה. כשזה קורה בחפיפה לפרשת השבוע של יום ההולדת העברי שלי, פרשת “בשלח”, זה משמח אותי במיוחד.

האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי.