פרח לב הזהב

ניסים קריספיל ישב שנה בכלא בגלל שגידל על גג ביתו קנביס, לטובת מחקר על התכונות המרפאות של הצמח. הרווחים של חברת הקנביס של אהוד ברק זינקו בשנה שעברה ב-528 אחוז, ואהוד ברק התעשר בעשרות מיליוני שקלים.

בעיניי שני המשפטים האלה הם שירה קוסמית, הכל גלום בהם (או שאולי זה רק אני ותמצית הקנביס ששאפתי לפני חצי שעה). קיראו אותם שוב. שוו בעיני רוחכם את שני הדיוקנים – זה של ניסים שמופיע בעמודים הקודמים, וזה של אהוד ברק. שוו בעיני רוחכן את דרכו של הראשון (חוקר צמחי המרפא של ארץ ישראל שחינך את עצמו והקדיש את חייו לשימור וחידוש הרפואה הטבעית שכל אחד יכול למצוא בשדה) ואת דרכו של השני (חתירה מתמדת לכוח, כסף וכבוד). עכשיו שימו מולי בצד אחד את מוצר הדגל היקר ביותר של אינטרקיור (ככה קוראים לחברה של אהוד ברק, שהיא הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ארה”ב) ובצד השני תפרחת צנועה מהגג של ניסים (לפני שהמשטרה שדדה אותו) ואני אפילו לא ממצמץ. כי קנביס הוא לא צמח, הוא מערכת יחסים.

עד לפני שניה, קנביס היה אחד הצמחים המסוכנים בעולם: כי יש לו יותר תכונות מרפא מלכל צמח ידוע על פני האדמה, כי הגבעולים והעלים שלו הם חומר גלם שיכול להחליף בזול אינסוף חומרים יקרים שייצורם מזיק לסביבה, כי הצריכה שלו גורמת לאנשים להיות יותר שמחים, רגועים ויצירתיים, והכי גרוע – כי כל אחד יכול לגדל אותו בגינה באותה קלות שמגדלים נענע. לכן ניסים קריספיל נשלח לכלא, ואהוד ברק מצחקק כל הדרך מהבנק.

קנביס הוא לא צמח, הוא מערכת יחסים. כשהתחלתי לעשן לא ידעתי את זה, אף אחד לא אמר לי. לכן זה התחיל כירח דבש מופלא (עם נסיכה שגדלה בגינה שלי ושאהוד בנאי אמר על הפרחים שלה שהם מהטובים שעישן בחייו) והפך אותי בהדרגה לעצלן-סטלן שתלוי בג’וינטים כדי לראות צבע בעולם.

ואז עברתי לגור בצפון קליפורניה, נחשפתי לתרבות הילידית ולמדתי שכל מעשה ותנועה בעולם הם טקס, בטח ובטח צריכה של מריחואנה. אם תנסה להשתמש בה, היא תשתמש בך. אם תבוא פתוח וסקרן, צנוע ובעיקר מכבד לדיאלוג עם העולם הקנבואידי, הוא ילמד אותך לראות את העולם בעיניים רעננות וישמור אותך בריא ומלא חיות.

התגוררתי באותה תקופה ביער באזור שכונה “משולש הזהב”, שם גידלו את המריחואנה הכי טובה באמריקה. חיי המגדלים נעו בין פחד מכוח השיטור נגד מריחואנה (שנקרא CAMP והיה מיליצה אלימה וברוטלית) לבין מסיבות קציר קסומות שאליהן כל אחד הביא בגאווה צנצנות של ביכורים מהטובות שבתפרחות. המריחואנה הזו ליוותה אותי בכתיבה של הרומן הראשון שלי “פרא”, ואחיותיה היו חלק בלתי נפרד מכל יצירה שלי, קו-פרודוקציה. ולאורך כל השנים האלה הייתי צריך להתנהג כמו פושע, לחשוש משוטרים, לקנות בסתר מאנשים שהשתייכו לארגוני פשע, כי רק להם היה האומץ לסחור. פה ושם הצלחתי לגדל צמחים משלי, והעישון שלהם תמיד היה עילאי יותר מכל מקור אחר.

עכשיו אם ארצה אני יכול לקבל מרשם רפואי בקלות ולקנות שקיות בבית המרקחת הקרוב לביתי ולנפנף בהן מול שוטרים ללא דאגה. אבל האמת שלא בא לי. לא בא לי לתרום אפילו שקל אחד לתעשייה הצינית שבגללה הקנביס פתאום חוקי. במשך שנים תעשיות התרופות והסיגריות מימנו בכבדות את הרדיפה נגד מגדלי הצמח וצרכניו בגלל האיום הברור על רווחיהן. וכשראו קברניטיהן ששום קמפיין וענישה לא מונעים את התרחבות מעגל המעשנים, החליטו על שינוי כיוון. פתאום המריחואנה היא חומר פארמקולוגי, ומשום כך יכולים לגדל ולסחור בה רק תאגידים גדולים שיעמדו בתקנות דרקוניות, שנועדו לחנוק למוות את המגדלים הקטנים ואת החוות המשפחתיות. במקביל הגידול הופך לתעשייה קרה שכל שיקוליה רווח מול הפסד, אלגוריתמים סבוכים יוצרים זנים בעלי גנטיקה משתלמת, הצמחים יחיו בחממות ולא יזכו לחוש במשך כל חייהם את הדגדוג כשנמלה מטפסת עליך או כשקיפוד בוחר לעבור אצלך כל לילה ולנשנש כמה מהעלים התחתונים שלך. זה לא קנביס, זה מוצר תעשייתי כמו שמן קנולה (הידעתן שאין שום צמח כזה קנולה, והשם נובע מצירופי האותיות של CANada OiL)?

לא נגעתי בגאנג’ה (כמה שמות נהדרים יש לה) כבר למעלה מחודשיים בגלל איזה מטרד בריאותי קטן שהיה כרוך בניתוח לב פתוח. לאחרונה התייעצתי עם הקוסם החביב שניתח אותי, והוא אמר שאין שום התנגשות בין התרופות והמצב שלי לבין קנביס (תודה על הלגיטימציה, אהוד!). אז התקשרתי לחבר שמחובר לרשת טלגראס (מה שמעלה בזיכרון עוד מישהו שנרדף ונאסר בגלל שתיווך בין מגדלים, סוחרים וצרכנים – עמוס דב סילבר), ותוך 40 דקות הגיע לסף דלתי שליח על קטנוע עם השמן שרציתי, מהזן שרציתי. לא מרשמים והמתנות בתור, לא שעות עבודה מוגבלות, אפס תקלות. “לפחות משהו אחד עובד כמו שצריך במדינה הזאת”, אמר חברי, ובראשי עלתה המחשבה – אתה יודע שסוף העולם קרב כשהמגזר הכי יעיל במדינה הוא הסטלנים.

לקחתי שאיפה, ונזכרתי מיד כמה אני אוהב ומעריך את הצמח הזה. פתאום עמדת המחשב הזמנית לתקופת ההחלמה שלי, שהרגישה עד עכשיו כמו פינה חשוכה ולא מזמינה, נראתה כמו ציור קלאסי, עם אור אחר הצהרים שחדר דרך הווילון. ופתאום, למרות שכבר הודעתי למערכת העיתון שבחודש הזה אכריז על חופשת החלמה ולא אכתוב כלום – עלה בי חשק להתיישב בתוך הציור הזה לכתוב כמה מילים על הצמח שניסים חקר במלוא הכבוד ואהוד ברק הפך לשורת רווח.

הגיליון הזה עוסק ברובו בחירות, וחירות, בסופו של יום, היא לא משהו שמקבלים אלא משהו שמממשים. לכן אני מכריז כאן שחור על גבי עיתון, שבעוד זמן קצר כשאשוב לביתי במושב אחגוג על ידי הטמנת כמה זרעי אינדיקה בגינה שלי, כי העיקר הבריאות.