עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

בגיל 24 חזרתי מהודו הפוכה עד מאוד, עוררתי דאגה רבה בקרב אוהביי, והם פנו לבקש את עזרת המומחים. הביאו אותי לבדיקת פסיכיאטר במיון, משם כבר לא יצאתי: אשפוז בכפייה במקום, אחרי חצי שעה במחלקה כבר הייתי קשורה בארבע גפיים ומסוממת היטב. הקשר שלי לבריאות הנפש התחיל בקשירה.

אמא שלי נאלצה לשחרר אותי באמצעות עורך דין. למדנו כולנו שמחלקה פסיכיאטרית היא המחלקה היחידה בבית החולים שבה בני משפחה אינם יכולים לשהות ליד מיטת החולה. הסיפור ארוך ומורכב אך אקצר – יצאתי לבסוף מהמשבר היישר אל חוג לעבודה סוציאלית במכללת תל-חי, משוחררת מהמערכת הפסיכיאטרית אך כבולה אליה מכוח הטראומה, ומכוח השאלה: איך זה קרה לי?

בנובמבר 21 פרסמתי את הסיפור האישי שלי במסגרת ספרו של איתי זיו “יוצאים לאור” שיצא אז לאור. בספר סדרת מונולוגים של מתמודדים שחשפו את סיפוריהם האישייים – 11 נשים וגברים שבחרו לצאת מהארון הנפשי. כולנו תיעדנו את המשברים ונתיבי הצמיחה והריפוי ששזורים בהם, מבלי להסתיר או ליפות דבר: טראומות, דיכאונות, חרדות, התקפים פסיכוטיים ואשפוזים פסיכיאטריים. הכל בלב פתוח חשוף ואמיץ. הסיפור שלי מובא כאן בפניכם במלואו:

שמי לילה, בת 45, אמא לילדה בת אחת עשרה, בזוגיות פרק ב’. יש לי תואר שני בעבודה סוציאלית. בשלוש השנים האחרונות אני לוקחת חלק בארגון בשם “דיאלוג פתוח ישראל” – חברה העוסקת בהוראה ובהטמעה של שיטת טיפול מערכתית משפחתית במשברים נפשיים, שמגיעה מפינלנד.

תוך שלושה שבועות עברתי מלשכב כל היום במיטה בחושך למצב שיש לי רעיון לפתוח עסק בתל אביב ואני עוזבת את הבית. זה מעניין כי אמא שלי אחות, וכמו כל אחות היא עברה סבב במחלקה הפסיכיאטרית ועבדה במחלקת נשים, אז היא בטוח ראתה לא מעט הפרעות מצב רוח, אבל היא לא הצליחה לזהות את זה אצלי. ייתכן שהיא ראתה אבל העדיפה להדחיק

גדלתי בבאר שבע, ילדות שכמעט אפשר לכנות בנאלית. לאחר הצבא יצאתי לטיול ארוך, כמה גיחות למזרח – יפן, תאילנד ומספר פעמים להודו. נסיעה של מספר חודשים בכל פעם. לא כל כך מצאתי את עצמי באותה תקופה, וכשחזרתי מהגיחה האחרונה נפרדתי מהחבר שהיה לי מאז התיכון. חזרתי לבית של אמא שלי בבאר שבע והתחיל אצלי מה שבדיעבד אני מבינה שהיה דיכאון. כיוון שהיו הרבה סיבות הגיוניות למלנכוליה הזאת, הסביבה שלי תפסה את זה כאיזה “דיכי” מוקצן. אומנם נשלחתי לטיפול אצל פסיכולוג, אבל חציתי את הדיכאון הזה ללא אבחנה רפואית.

וזה עבר. אבל כשזה עבר, זה קרה ממש ממש מהר. תוך שלושה שבועות עברתי מלשכב כל היום במיטה בחושך למצב שיש לי רעיון לפתוח עסק בתל אביב ואני עוזבת את הבית. זה מעניין כי אמא שלי אחות, וכמו כל אחות היא עברה סבב במחלקה הפסיכיאטרית ועבדה במחלקת נשים, אז היא בטוח ראתה לא מעט הפרעות מצב רוח, אבל היא לא הצליחה לזהות את זה אצלי. ייתכן שהיא ראתה אבל העדיפה להדחיק.

עברתי לתל אביב, שכרתי מקום לעסק ברחוב בלפור. הייתי מזוהה אז כסניאסית (תלמידה) של אושו, לכן גם הוספתי את השם לילה. הרעיון היה להקים מקום בתל אביב שיהיה מרכז אושו, כמו אשראם בעיר. רק שזה היה בשנת 2003 והכל עוד היה בחיתוליו. זה יכול היה להיות רעיון מצוין בידיים של מישהו יציב, מסודר, בעל תוכנית עסקית. זה יכול היה להיות וואו, חבל על הזמן. אבל אני לא הצלחתי להתרומם כי לא באמת הייתי האדם הזה.

התחלתי לצרוח, לדפוק על הדלתות, עד שהגיע אח ואמר, “אם לא תירגעי, אנחנו נצטרך להרגיע אותך”. עניתי, “באמת? כשאני אתבע לכם את הצורה, אז אני ארגיע אתכם”. ואז קשרו אותי. התחלתי לירוק עליהם. כשאני משחזרת את הסיטואציה היום, אני אומרת, “אני לא אדם שיורק על אנשים”. זה הגיע ממקום של חוסר אונים. אין שום היגיון בלקשור אדם שמפוצץ באנרגיה

חשוב לי להגיד שלא כל הרעיונות שעולים במאניה הם רעים. השלב ההתחלתי של המאניה, מה שנקרא “היפומאניה”, כשאת עוד כביכול מחוברת לקו ההיגיון הכללי, הוא שלב מדהים. אין בעולם חומר חזק יותר מלהיות היפומאנית. זו למעשה הרחבת התודעה ללא הסמים. אנרגיות מטורפות, חדות, כל הערוצים פתוחים. כל הידע שלמדת אי־פעם זמין לך. יצירתיות משוגעת. זו גם הסיבה שקשה לטפל באנשים עם מאניה דיפרסיה לאורך זמן. היפומאניה היא מצב מופלא שקשה להיפרד ממנו. לא סתם מאניה דיפרסיה היא מחלה עם הילה שמחוברת להרבה מאוד אמנים ויוצרים.

אבל אותה אנרגיה מביאה גם לפגיעות רבות ביחסים בשלב מאוחר יותר של המאניה. את רואה הכל, באמת, הכל שקוף ובהיר לך. יש לזה עוצמות חזקות. אבל האנרגיה הזאת גם מסבכת אותך כי מאוד קשה להגיד לך לא. אני למשל בתקופה הזאת של בלפור, קיבלתי מהבנק הלוואות חסרות הצדקה. ילדה בת עשרים וארבע בלי שום גיבוי כלכלי אבל עם כוח שאי־אפשר לסרב לו. אחר כך מגיעה התסבוכת כשהמציאות מתנפצת לך בפרצוף. את נכנסת למצבים שאין לך שום יכולת להתמודד איתם, חובות למשל.

הייתי כחודש, חודש וחצי, בתוך ההיפומאניה. ואז מה קורה? מגיעה המאניה. לכל מי שחווה את הגלים האלה יש תקווה שהפעם אפשר יהיה להישאר רק בהיפומאניה ולא לעבור למאניה עצמה. אבל זה בלתי־אפשרי. זה חוק טבע. אי־אפשר להישאר שם.

המעבר למאניה הוא לא כפתור שלוחצים עליו. יש איזושהי הסלמה: כריזמה הופכת לתוקפנות, חל ניתוק מוחלט מהגוף, אנשים מפסיקים לאכול, מפסיקים לישון. למעשה רבות מהתוצאות ההרסניות שרואים במאניה נובעות מחוסר שינה. בארצות הברית התקיים ניסוי לטיפול במאניה באמצעות כדורי שינה, רק כדורי שינה, ללא שום חומר אנטי־פסיכוטי. התוצאה היתה שלרוב האנשים נקטע המחזור המאני.

אחד הדברים המסוכנים במאניה הוא איבוד פחד. הפחד בא להזהיר אותך מדברים שבאמת צריך להיזהר מהם הרבה פעמים. התחושה שאת כל־יכולה ולא יקרה לך דבר, ואין בעיה למשל שתלכי בדרום תל אביב בשתיים בלילה ותתחילי לדבר עם חבורת גברים שיכורים כשאת לבושה חשוף… זה באמת מסוכן. באותו זמן אנשים סביבי התחילו לדאוג שאני לא בסדר. הם חשבו שאני צורכת קוק כי ההתנהגות שלי נראתה להם תואמת. הם ניסו לפנות לאמא שלי אבל היא לא הייתה מסוגלת לראות את זה. היום כאמא אני מאוד יכולה להבין את חוסר הרצון לשמוע. מנגנוני ההכחשה מאוד חזקים. “יהיה בסדר, היא עוברת תקופה קשה, היא בלחץ מהעסק”.

חברים ניסו לפנות אליי, להגיד לי, “תשמעי, משהו לא בסדר איתך”, אבל הדפתי את כולם. ולא רק הדפתי, אלא בצורה מאוד פוגעת. בסוף אחד מהם התקשר לקרוב משפחה שלו שהוא רופא, והוא אמר להם, “יכול להיות שזה מאניה, אתם חייבים להביא אותה לפסיכיאטר”.

אמא שלי הגיעה. היא כבר הכירה בכך שיש בעיה אבל לחלוטין לא הסכימה איתם שזה הפתרון. זה דבר שחסר להרבה אנשים. צריך עוצמה רבה בשביל לעמוד מול המערכת, שמסבירה לך שהילדה שלך בסכנה ופה שומרים עליה ואין ברירה ועוד כמה שעות התרופות ישפיעו והכול יהיה בסדר, ולומר, “לא, אני לוקחת את הילדה שלי מפה”. אמא שלי התחילה לחפש לי מקום. היא הבינה שאני צריכה טיפול אבל היא לא רצתה את הטיפול הזה בשבילי. כך היא הגיעה לכפר איזון

הם לקחו אותי לבית חולים תל השומר באמתלה שאמא של חבר עברה התקף לב והוא מבקש שאני אבוא איתו לבקר אותה. באתי. הוא נכנס לתוך חדר המיון ואני ישבתי בחוץ בהמתנה. נסו לדמיין את התמונה: אני בת עשרים וארבע, אחרי תקופה שאני לא אוכלת, שוקלת פחות מחמישים קילו, בשמלת מארון שקופה של הסניאסים, לצווארי המאלה של אושו, חולצת נעליים, קוראת את “הכיסא הריק” של רבי נחמן בחדר ההמתנה של תל השומר.

מישהי התיישבה לידי, לא זכור לי שהציגה את עצמה. היא התחילה לדבר איתי ואני דיברתי איתה והסברתי לה על אושו. היא אמרה, “בואי נלך, נדבר במשרד שלי”, ואני אמרתי, “סבבה”. הייתי באי־הבנה מוחלטת של הסיטואציה, מי זו האישה הזאת? למה היא רוצה לדבר איתי? הלכתי איתה ואז היא אמרה לי, “את צריכה לקבל עזרה ואני רוצה שתבואי איתי למחלקה הפסיכיאטרית”, ואני אמרתי לה, “לא, את צריכה עזרה. את בחיים המקובעים והמשעממים שלך, אז זה נראה לך שאני לא בסדר”, ויצאתי. לא מצאתי את החבר שבאתי איתו ונמאס לי לחכות אז החלטתי לעלות על מונית. כשהגענו לשער החיצוני של תל השומר, הסדרן עצר את המונית ולא נתן לנו לעבור. עמדנו רגע בצד ואז הגיעו שני אחים ואמרו לי, “את צריכה לבוא איתנו למחלקה, יש לך צו אשפוז”. אמרתי, “נראה לכם? אני במדינה דמוקרטית, איזה צו אתם יכולים להוציא לי? תיקחו אותי לבית משפט”. אחרי כמה דקות של שיחה נגמרה להם הסבלנות והם פשוט שלפו אותי בכוח מהמונית וגררו אותי על האספלט של תל השומר.

הגעתי למחלקה. משם זה הסלים מהר מאוד, דבר שמאפיין אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות. הביאו אותי לאחות. אמרו לי, “טוב, את צריכה ללכת, לשים את הדברים שלך בחדר הזה ולהמתין שיבוא לדבר איתך רופא”, ואני אמרתי להם, “אני לא רוצה רופא, אני רוצה עכשיו לדבר עם אמא שלי”. אמרו לי, “לא, את תלכי ותחכי שיבוא רופא”, ואני אמרתי להם, “לא, אני עכשיו מתקשרת לעורך דין ואני אתבע אתכם”. האחות בתגובה התחילה לצחוק ואני התחלתי לפנות לאנשים אחרים במחלקה ולהגיד להם, “לקחו אותי, לקחו אותי בכוח. כאילו אתם פה מבחירה? או שלקחו אתכם בכוח?”

היום אני מסוגלת לראות את התמונה הזאת גם מהצד של הצוות: פתאום מגיעה בחורה חצי עירומה למחלקה עמוסה וצפופה, ותוך כמה דקות כל המחלקה בבלאגן שלם. אבל במקום להרגיע אותי, הם לקחו וסגרו אותי בחדר מבודד. אז התחלתי לצרוח, כי מה יש לי לעשות? אני תקועה בחדר מבודד, אני לא יודעת מה הם רוצים. הם סוגרים אותי, הם לא נותנים לי לדבר עם אף אחד שאני מכירה. אף אחד מהם לא בא לדבר איתי. התחלתי לצרוח, לדפוק על הדלתות, עד שהגיע אח ואמר, “אם לא תירגעי, אנחנו נצטרך להרגיע אותך”. עניתי, “באמת? כשאני אתבע לכם את הצורה, אז אני ארגיע אתכם”. ואז קשרו אותי. התחלתי לירוק עליהם. כשאני משחזרת את הסיטואציה היום, אני אומרת, “אני לא אדם שיורק על אנשים”. זה הגיע ממקום של חוסר אונים. אין שום היגיון בלקשור אדם שמפוצץ באנרגיה.

החוויה של חוסר הצדק שחוויתי הביאה אותי להחלטה שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. שלושה שבועות לאחר שיצאתי מכפר איזון כבר הלכתי ללמוד. למעשה
את המיונים עשיתי מתוך הכפר. עלתה התלבטות עם המטפלת שלי מה להגיד, אם להגיד, בנוגע למשבר שעברתי. היא אמרה לי, “אף אחד לא חייב לדעת”. היום כשאני חוזרת לזה, מפתיע אותי שזו לא הייתה אופציה מבחינתי. חשבתי, “מה עשיתי שאני צריכה לשאת את הסוד הזה?” הבנתי שאם יש סוד אז אני אצטרך להגן עליו כל הזמן

היום כאשת מקצוע אני מבקרת בהרבה מחלקות, שומעת את הצוותים. רוב האנשים שעובדים שם אינם רעים, ובכל זאת הסיפורים האכזריים האלה קורים שוב ושוב. מדוע? אולי בגלל שגם אנשים טובים, כשהם עובדים בצורה שבה אין להם שום יכולת ותנאים לתקשר – הופכים לרעים. כל מה שהייתי צריכה אז זה מישהו שידבר איתי. מה זו ההתנגדות המיותרת הזאת? למה לא להתקשר לאמא שלי? למה לא להשתמש במערכת המשפחתית שתרגיע אותי? בכל אותן שעות אמא שלי הייתה על סף התקף לב כי היא לא ידעה איפה אני.

הזריקו לי כמויות אדירות של חומר הרגעה, זו פשוט תרופת “תסתמי את הפה”. כימיקלים במצב מאני מרגיש כמו שנשים מתארות חוויות של סם אונס – משהו פולש אלייך בכוח מבלי שהזמנת אותו. יש אנשים שנרדמים בשלב הזה, לשמחתם. אצלי זה לא עבד ככה. התודעה שלי היתה במאבק. זה זיכרון שהולך איתי מאז, חי מאוד, שהגוף שלי רוצה להתעורר ואני מרגישה שאני לא יכולה. שיתוק שינה, אבל ממש ארוך. המיינד שלי רץ על מאה ועשרים קמ”ש אבל הגוף שלי מורדם. זו חוויה מפחידה בצורה שקשה לתאר במילים.

האירוע הזה מדגים היטב כיצד מערכת בריאות הנפש יכולה לקחת אדם נורמטיבי, בחורה בת עשרים וארבע, שלא ישנה, לא אכלה (הייתי באמת עלה נידף), לא מסוכנת בשום צורה, ובתוך ארבעים דקות להפוך אותה לארכיטיפ של משוגעת: קשורה, צועקת, יורקת, פולטת מילים חסרות היגיון. וכמה עמוק העלבון שנשאר צרוב בפנים. בכל פעם שאני נזכרת בזה, יש נוכחות מאוד חזקה בגוף. אני זוכרת את הריחות ואני זוכרת את התחושה של הרצועות העשויות מחומר סינתטי ולא נעים. החוויה היא מצד אחד של חוסר אונים ומצד שני של זעם ברמות שממש אפשר להבין איך מישהו רוצה להרוג במצב הזה. הייתי קשורה שלושים ושש שעות ברצף עד שאמא שלי שחררה אותי עם עורך דין.

אני זוכרת את עצמי נאבקת בלהשתגע, בלהשתגע באמת. לאבד כל קשר למי שאני. אמרתי לעצמי שוב ושוב ושוב, “אני לא אתן לכם לשגע אותי, אני לא אתן לכם לשגע אותי”. בדיעבד יש בי הכרת תודה למאניה. המאניה שמרה עליי באותם רגעים מלאבד את השפיות שלי. היא אפשרה לי להתעמת עם אותה סיטואציה בעזרת ההגנות המאניות, שמעניקות תחושה ששום דבר לא יכול עליי. אתם לא יכולים עליי, אתם לא תיגעו בי, וגם אם אתם קושרים אותי, אתם לא תצליחו. כן, זה שמר עליי.

אמא שלי הגיעה. היא כבר הכירה בכך שיש בעיה אבל לחלוטין לא הסכימה איתם שזה הפתרון. זה דבר שחסר להרבה אנשים. צריך עוצמה רבה בשביל לעמוד מול המערכת, שמסבירה לך שהילדה שלך בסכנה ופה שומרים עליה ואין ברירה ועוד כמה שעות התרופות ישפיעו והכול יהיה בסדר, ולומר, “לא, אני לוקחת את הילדה שלי מפה”. אמא שלי התחילה לחפש לי מקום. היא הבינה שאני צריכה טיפול אבל היא לא רצתה את הטיפול הזה בשבילי. כך היא הגיעה לכפר איזון.

בכפר איזון היה משהו מאוד מנחם כי כולם היו כמוני. כשהגעתי הייתי באנרגיה גבוהה אבל גם כועסת, ממורמרת וחשדנית. הרגשתי שאני שונאת בני־אדם, שזו חברה מזעזעת ושאני לא רוצה שיתקרבו אליי. ישבתי שם ולא הסכמתי להיכנס לפגישת האבחון. ואז התיישב לידי פסיכולוג והתחיל לדבר איתי על הודו. “שמעתי שהיית בדרמסלה, שהיית שם במנזר ועשית ריטריט. גם אני עשיתי את הריטריט הזה. הקריאו לכם מהסוטרה הזאת?” ואז תוך כדי השיחה הוא אמר לי, “את יודעת, יש תופעה די ידועה שכשמתרגלים הרבה, נפתחים ערוצים ברוחניות ויש התעוררות של הקונדליני. יש התפתחות מואצת וזה גורם לשבר בכלי בגלל הפער הזה. הדברים שקורים מאוד דומים לתופעות של שיגעון. יש לי ספר במשרד, את רוצה לראות?” הסכמתי. הלכנו למשרד והוא הביא לי את הספר.

היום אני יודעת שזו טכניקה בטיפול שנקראת reframing – התערבות בגישה הנרטיבית. לוקחים סיפור ומעצבים אותו מחדש, מציעים אלטרנטיבה לפרשנות שלו. אלטרנטיבה שיכולה להיות קרובה יותר לעולמו של אותו אדם כדי שיוכל להתחבר אליה. המשבר הרוחני שהוא הציע לי היה משהו שיכולתי להתייחס אליו. להגיד, “אה, נכון. באמת קורה לי משהו והמשהו הזה לא בהכרח אומר שאני משוגעת וחולת נפש. זה חלק בתוך התהליך שלי”.

החוויה של חוסר הצדק שחוויתי הביאה אותי להחלטה שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית. שלושה שבועות לאחר שיצאתי מכפר איזון כבר הלכתי ללמוד. למעשה את המיונים עשיתי מתוך הכפר. עלתה התלבטות עם המטפלת שלי מה להגיד, אם להגיד, בנוגע למשבר שעברתי. היא אמרה לי, “אף אחד לא חייב לדעת”. היום כשאני חוזרת לזה, מפתיע אותי שזו לא הייתה אופציה מבחינתי. חשבתי, “מה עשיתי שאני צריכה לשאת את הסוד הזה?” הבנתי שאם יש סוד אז אני אצטרך להגן עליו כל הזמן. במיונים ביקשתי לדבר עם ראשת החוג. בריאיון איתה אמרתי, “תשמעי, כך וכך קרה, לפני ארבעה חודשים הייתי קשורה בבית חולים פסיכיאטרי”. ובאמת, הם היו מדהימים שם בתל חי ומאוד חיזקו אותי.

בלימודים לצערי, כמו שקורה הרבה פעמים בסביבת מטפלים, התייחסו לידע שנצבר מניסיון רק מהצד של הזהירות. ברור ממה צריך להיזהר, אך במקביל לזה, לא דיברו כלל על היתרונות שיש לידע מניסיון ועל היותו מקור כוח למשאבים רבים עבור המטופל שלך. זה מתחיל מכך שעצם קיומך מנכיח את התקווה והאנושיות. נוכחותו של איש צוות עם ידע מניסיון גם עוזרת לאנשי צוות אחרים לשמור על עקרונות של הומניות ושקיפות. בנוסף יש לך אפשרות לתרגם חוויה שאין בה מילים אל תוך שפה שגם הצוות הלא־מנוסה יכול להבין. את העבודה המעשית שלי במסגרת הלימודים רציתי לעשות בבית חולים פסיכיאטרי אבל הצוות של המכללה ממש התנגד. בסופו של דבר הם אפשרו את זה בתנאי שאסתיר את העובדה שהייתי מאושפזת בעברי, וזה חבל. כל כך הרבה יותר יכול היה לקרות שם בהכשרה.

אחרי השהות בכפר איזון הפסקתי לקחת תרופות בגמילה איטית והדרגתית. חשבתי, אני חייבת לנסות. אני לא אקח תרופות כל החיים שלי בגלל אפיזודה אחת. הלכתי לפסיכיאטר שהוא גם הומאופת, והוא עזר לי עם הומאופתיה. הייתי הולכת לביקורות אצל הפסיכיאטר של הכפר. אחרי ארבע שנים הוא אמר לי, “את יודעת? כנראה טעינו באבחנה, אין לך מאניה דיפרסיה. הייתה לך התפרצות פסיכוטית סביב שימוש בסמים”, על אף שהשתמשתי מעט מאוד בסמים בתקופה שלפני ההתפרצות.

הפסיכיאטר עשה בעצם רדוקציה מדעית – הוא הבין שלא לקחתי תרופות במשך שנים ושלא היו לי עוד משברים בשלב הזה, אז הוא מחק את האבחנה של מאניה דיפרסיה. ביטול האבחנה בידי הפסיכיאטר הביא לי הקלה עצומה. מאישה שמתויגת כסובלת ממחלה חשוכת מרפא, הפכתי למישהי שעברה משבר שהוא חלק מתהליך גדול יותר.

אחת עשרה שנים חלפו מאז אותה אפיזודה. בינתיים התחתנתי וילדתי את בתי המתוקה. ואז, כשהייתה בת שנתיים, פתאום התחיל לי עוד פעם דיכאון. זה היה מבעית. ראשית, זה היה דיכאון מאוד קשה שלא הגיב לאף אחד מהדברים שהכרתי והאמנתי שיכולים לעזור לי להחלים. זה התחיל סביב משבר חיים: אמא שלי עברה אירוע מאוד קשה ואושפזה בבית לוינשטיין. חודשיים קודם לכן חזרתי לעבודה לאחר חופשת לידה ארוכה עם בתי. עבדתי אז במקלט לנשים מוכות, אחד המקומות הכי קשים להכלה, ונחשפתי לסיפורים מאוד קשים. במקביל, אמא שלי כאמור מאושפזת בבית לוינשטיין.

החיים הפכו קשים עליי. הייתי עושה משמרת במעון ואז עולה על אוטובוס לבית לוינשטיין וחוזרת בחמש אחר הצהריים לאסוף את הילדה שלי. התחלתי לעשות כל מה שאני יודעת כדי לעזור לעצמי – למדוט יותר, לשנות את התזונה, ללכת לדיקור, ללכת לטיפול, ללכת להילינג. זה לא עבר. היו אולי שישה שבועות כאלה. קלטתי שזה מידרדר למקום שאני לא יכולה לתפקד יותר, ואז אמרתי לבן הזוג שלי, “אני רוצה לקחת תרופות”. הלכתי לפסיכיאטר מומחה בהפרעות מצב רוח והתחלתי לקחת טיפול נוגד דיכאון יחד עם מאזן מצב רוח ותוך שבועיים הייתי במאניה.

נותנים לאנשים במאניה תרופות נגד דיכאון עם מאזן מצב רוח כדי שהמעבר הזה לא יקרה. אצלי זה לא עבד. בדיעבד מסתבר שאני סוּפּר־רגישה לתרופות נוגדות דיכאון. הפעם זה כבר היה משהו אחר. לא הייתי בת עשרים וארבע, לא הייתי לבד בעולם. הייתי אמא, הייתי בזוגיות (את העבודה כבר עזבתי). בן הזוג שלי היה מדהים. הייתה לו מין תובנה פנימית שמה שלא יהיה, אסור לשים אותי עוד פעם בבית חולים פסיכיאטרי. למעשה, עברתי אפיזודה מאנית בקהילה ללא צוות של דיאלוג פתוח, אבל בטיפול מאוד דיאלוגי עם רשת גדולה של חברים.

אחד הדברים הכי קשים במאניה דיפרסיה זה שאת מתחילה לפחד מהרגשות שלך. רוב האנשים שאני מכירה עם מאניה דיפרסיה הם אנשים רגישים גם ככה ועם איזושהי מידה של סערה פנימית. מאניה דיפרסיה מתבטאת אצל כל אחד אחרת, היא לא משהו כללי. למשל אם את אדם שלא מתעניין בנעליים, את לא תתחילי פתאום לקנות נעליים. במאניה שלי יוצאים הצדדים היזמיים. במקרה השני של המאניה רציתי לפתוח מקום כמו בית מאזן שמדברים עליו עכשיו. כתבתי תוכנית, שלחתי אותה לכל מיני מרצים וקולגות שלי. כמה אנשים מאוד בכירים בתחומם החזירו לי תשובות, “אנחנו רוצים להצטרף אלייך כשתעבדי על זה”, וכשהמציאות משתפת פעולה עם המאניה זה בכלל מהתל בך.

היה מאוד קשה אבל בסופו של דבר עשיתי את זה, עשינו את זה יחד. עברתי אפיזודה מאנית בקהילה ולא קרה מה שהיה מבחינתי הנורא מכל, שזה אשפוז נוסף. התקופה הזאת נתנה לי עוד סוג של ידע מניסיון – לא רק איך לעבור את זה בעצמי, אלא גם איך ללוות תהליך כזה בתוך המשפחה והקהילה. זו חוויה מאוד מורכבת לעבור מאניה בסביבה הרגילה שלך ויש לזה לא מעט השלכות על כל מי שנמצא איתך.

אחד הדברים שנמנעים ממך באשפוז זה הבושות שאת עושה לעצמך ולאחרים. אבל כשמדברים על משבר במובנים של משמעות רחבה, לחצות את האזורים האלה יחד מעניק משמעות מאוד גדולה לא רק בשבילך. המעגל שחצה איתי, שזה מעגל חברים שעושה עבודה פנימית עמוקה, קיבל הרבה תובנות. לא רק ממה שהם ראו עליי, אלא גם ממה שהם ראו על עצמם במפגש הזה.

השיגעון הוא מראה מאוד חזקה לא רק לדברים שאת לא רוצה לפגוש בחוץ. הכוח הזה מוציא ממך דברים שלפעמים קשה לך לפגוש בפנים, בעצמך. שאלות של סובלנות או באיזו מידה של שיח אישי את יכולה להיות, איפה את טועה בדרך, עולות ומבקשות תשובות. אני חושבת שהסיבה לכך שיש הרבה חיכוכים סביב מאניה, היא שלא מדובר בשיגעון חסר היגיון. הרבה פעמים מדובר בהתרה של הרסן התרבותי, אבל הדברים שנאמרים הם קשים. המאניה היא לפעמים כמו הילד המעצבן שצועק, “המלך הוא עירום”. בשיגעון יש קול שיוצא דרך גרון אחד, אבל הוא בעצם הרבה קולות שנמצאים במרחב ואף אחד לא אומר אותם. אם המעגל מסביב מוכן לזה, זה יכול לייצר אינטימיות והתפתחות ברמות מאוד גבוהות ועמוקות. פעמים רבות השיגעון של אחד קורע את המסכות מעל כולם. אחרי זה את נשארת להסתכל וחושבת, “מי הייתי שם?” כולם נשארים אחרי זה ומסתכלים על זה. בני־המזל שמצליחים לעבור את העיבוד ואת האינטגרציה נשארים עם פרק משמעותי בחיים שיש בו גם צמיחה.

המשבר השלישי (והאחרון, אני מקווה) התרחש שנתיים אחר כך. החברים סביבי כבר ידעו שמשהו מתפתח ושצריך למנוע את ההחרפה. לאחר המשבר השני נפרדתי מבן הזוג והאבא של הבת שלי. לשמחתי הוא נותר חבר מאוד טוב שלי. המשבר השלישי התחיל דווקא מהיפומאניה ורק לאחריה הגיע דיכאון. הייתי אז בתוך זוגיות חדשה, ולמרות שלבן הזוג החדש (והנוכחי) לא היה ניסיון טיפולי, צלחנו את המשבר הזה יחד. הדיכאון הזה היה הקשה והארוך מכולם אבל היציאה ממנו הביאה תקופה שבה התרחשה טרנספורמציה חיובית גדולה. הצלחתי לראות מה עושה לי טוב ומה לא, ועשיתי שינויים די רציניים בחיים שלי. עזבתי את העבודה כעובדת סוציאלית והתחלתי לעסוק קצת בעבודות בתחום הווידאו. הצלחתי סוף־סוף להוציא מעצמי איזה חופש יצירתי והוצאתי לאור את הספר “רצוא ושוב”. את החזרה לעולם הטיפול עשיתי כשגיליתי את שיטת “דיאלוג פתוח” והבנתי שהניסיון האישי שלי והרעיונות שהיו לי בעקבותיו סוף־סוף ימצאו מקום בתוך עולם הטיפול החדש.

קיים בי תמיד איזשהו חשש שיהיה לי עוד משבר. אומרים, “מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין”. כל מצב רוח שיש לי ונמשך יותר מכמה שעות, מיד גורם לי להתבונן בו ביסודיות. לפעמים זה מאוד מצער כי אני חושבת שהתנועה הזאת של מצב רוח היא דבר טבעי כמו רוח נושבת. יש לי תוכנית לשעת משבר. יש לי רשימת הוראות מפורטת אצל כל מיני אנשים “מה צריך לעשות במקרה ש…” אני כל הזמן חוקרת את זה, לומדת מה מצטלב עם זה ומה בתזונה יכול לעזור. אבל אני לא אובססיבית בנוגע לזה. אני לא מנהלת את החיים שלי סביב זה. יש לי ידיעה פנימית עמוקה שאומנם אני לא מייחלת לעוד אחד, אבל אם זה יקרה ברור לי שאני אצא מהצד השני.