נוהרים בהמוניהם

שבועיים חלפו מאז שריקת הסיום של מונדיאל 2022 בקטאר, ומן הרגע שבו זכתה נבחרת ארגנטינה הנפלאה בהנהגת הפרעוש האמיץ לאו מסי בגביע הנכסף, לראשונה מאז 1986. לאחר שהאבק מסביב לאצטדיונים בדוחא ובסביבתה שקע, ניתן סוף סוף לראות את התמונה השלמה במלואה ולקבוע באופן חד משמעי: המונדיאל הזה הולך להיזכר לדורות. מה לא היה לנו פה? אקשן ודרמה, הפתעות מרגשות, הדחות כואבות וסגירת מעגל אחת היסטורית שהתעלתה מעל לכל. על המגרש זכינו לצפות בכדורגל מהפנט שלעתים התעלה, לדעת מומחים, לרמות הכי גבוהות שנראו בטורנירים מסוג זה אי פעם. משחק הגמר בין צרפת לארגנטינה היה, לדעת פרשנים רבים ביותר, הגמר הטוב בהיסטוריה. 

אבל התמונה הגדולה של מונדיאל 2022 כוללת בתוכה הרבה יותר ממה שהתרחש על כר הדשא. ולשם כך נצא במסע קצר אחורה בזמן: מן הרגע שבו הוכרזה קטאר כמארחת של הטורניר, אי שם ב–2010, החלו להישמע קולות ביקורתיים, והם ממשיכים להישמע גם במועד כתיבת שורות אלה. חלק מהביקורות היו מוצדקות מהרגע הראשון, אבל לא כל ביקורת שהוטחה לעבר הקטארים היא צודקת. חלק נכבד מהביקורת היה צריך להיות מכוון אל הגוף המארגן של הטורניר, הלא היא התאחדות הכדורגל העולמית, “פיפ”א”. למגינת לבם של מאות מיליונים מרחבי העולם שהתאהבו בספורט הזה שנקרא “כדורגל”, פיפ”א היא לא בדיוק גוף שאפשר לסמוך עליו שיתנהל ללא שיקולים זרים ובשקיפות מלאה. 

נתחיל בביקורות על כך שקטאר קנתה את אירוח המונדיאל בשל עושרה המופלג. הן מוצדקות ברמה מסוימת, אבל קשה להאשים ברצינות את הקטארים בכך. בסופו של דבר, כל חטאם של הקטארים בהקשר הזה הוא בכך שהם שיחקו וניצחו במשחק של פיפ”א (ולא, לא מדובר בכדורגל). לאורך רוב שנות הקיום של פיפ”א, עסקיה היו נגועים בארומה של שחיתות וחיבה מסוימת למשטרים אוטוריטריים כוחניים. בכל זאת, מדובר בארגון שקיים את המונדיאל השני אי פעם באיטליה הפאשיסטית של מוסולוני ב–1934. ב–1964, בזמן שהמונדיאלים שאירגנה פיפ”א נהנו מפופולאריות והצלחה מסחרית הולכות וגוברות, התקבלה ההחלטה להעביר את ההצבעה על המדינות שיארחו את הטורנירים הבאים מידי הקונגרס, המורכב מנציגי כל המדינות החברות בפיפ”א, לידי ועדה מצומצמת של נציגי המדינות הבכירות ובעלי תפקיד בכירים בפיפ”א. במצב דברים זה, על מנת שמדינה תזכה באירוח של הטורניר, היה עליה לזכות ברוב של 13 אנשים בסך הכל בוועדה המצומצמת, ולא ברוב בקרב כל הקונגרס, שמנה מעל 150 נציגים. כך, השחיתות, השוחד והעלמת הכספים שכבר הספיקו להפוך לדבר שבשגרה בקרב בכירי פיפ”א, הפכו לחלק מהמשחק שנאלצה לשחק כל מועמדת לאירוח טורניר גדול.

לקראת מונדיאל 2006, הדרישה לאירוח הטורניר היתה בשיאה. חמש מדינות הגישו את הצעתן לארח את הטורניר, מסיבות טובות מאוד. היוקרה שבאירוח טורניר בסדר גודל שכזה היא משהו שאף מנהיג לא יכול להתעלם ממנו. בסוף הליך ההצבעה, גרמניה נבחרה. ב–2015, פרסם עיתון ה”דר שפיגל” הגרמני כי לפחות ארבעה מחברי הוועדה קיבלו מגרמניה שוחד על מנת שיצביעו לטובתה או יימנעו, וכך אמנם היה. הפרסום ההוא שפך אור לראשונה על הצד האפל של הליך בחירת המארחת אצל אותה ועדה מצומצמת. בהקשר זה נטען כי מספר לא קטן מהמועמדות הציעו עסקאות מפתות לחברי הוועדה בתמורה לתמיכה בהצעתן לאירוח הטורניר, וכי הצעות אלה נענו לעיתים רבות בחיוב. גם זכייתה של דרום אפריקה לארח את הטורניר ב–2010 לוותה בהאשמות דומות מאוד על מתן שוחד ל(לפחות) שניים מחברי הוועדה. ולמרות זאת, אותה ועדה גם היתה אחראית על הבחירה בקטאר וברוסיה כמארחות ב–2018 וב–2022. לפיכך, יש האומרים – מה לנו כי נלין דווקא על קטאר?

בעשור האחרון המצב בפיפ”א, לפחות על פניו, השתפר משמעותית. ב–2015 התבצע גל מעצרים מתוקשרים, במסגרתם נעצרו, ולאחר מכן הורשעו 12 מהבכירים שבבכירים באופ”א, ביניהם חברי ועדה ותיקים, בשחיתות מהמעלה הראשונה. נשיא פיפ”א הידוע לשמצה, סף בלאטר, נאלץ לעזוב את תפקידו זמן קצר לאחר מכן, ובחירת המארחות הבאות נדחתה וחזרה לידי הקונגרס. עדיין לא ברור אם האורוות באמת נוקו, אבל מאז ישנה תקווה שבכך תמו ימי קניית המונדיאלים. 

פרט לביקורות הרבות על שחיתות, הקטארים חטפו, ובצדק גמור, מטח ביקורת על יחסם המחפיר לזכויות אדם במדינה בכלל ובמסגרת ההכנה לטורניר בפרט. מירב הביקורת על הקטארים התרכזה בתנאים הקשים שניתנו לעובדי המלונות ולפועלים שבנו את התשתיות הקטאריות לאירוח הטורניר. 6,500 מהם שילמו על מעורבותם בפרויקט המפוקפק בחייהם. בקטאר חיים 2.3 מיליון תושבים, אך רק 313 אלף מהם הם אזרחים קטארים. השאר עובדים זרים, תושבים סוג ב’ או ג’. חלקם עבדים של ממש. לקראת המונדיאל גויסו עשרות או מאות אלפי עובדים. רבים מהם שילמו סכומי כסף לא קטנים רק בשביל האפשרות להגיע לעבוד שם. רובם עובדים חסרי כל זכויות שנוצלו על ידי קבלנים שזכו במכרזים של הוועדה המארגנת של המונדיאל, או של פיפ”א בעצמה. מרביתם הגיעו ממדינות שכנות כמו נפאל, הודו, ובנגלדש, ונאלצו להפקיד את דרכונם אצל המעסיק שלהם כבר ביומם הראשון בנסיכות הנפט. לפי נוהגי העבודה המקומיים, הם לא היו זכאים להחליף את העבודה או לעזוב את המדינה בלי אישור של המעסיק. היחס כלפי עובדי המלונות היה איום. לפי ארגון זכויות האדם Equidem, שראיין עשרות עובדים בכל המלונות שאירחו את הנבחרות המשתתפות בטורניר, נמסר כי נרשמו עבירות משמעותיות שנעשהו כנגד עובדות ועובדים זרים, כולל אפלייה, הלנת שכר, הצבתם בסיכון גבוה לפגיעה ופיזית ונפשית ופיטורים מיידיים ולא הוגנים. מצבם היה עדיף רק על זה של עובדי הבנייה במדינה. אלה שבנו את האצטדיונים והתשתיות בקטאר. מאז ההכרזה על האירוח ב–2010, יותר מ–6,500 אנשים, בעיקרם עובדים מהמדינות השכנות של קטאר, נהרגו בעבודות ההכנה לקראת המונדיאל. מדובר במספר בלתי נתפס. ולשם השוואה, פי 650 יותר מאשר ההכנות למונדיאל בברזיל 2014. המחיר הנורא הזה מעיד יותר מכל על המיקום של ערך חיי אדם בקרב המדינה המארחת. הפער בין הקלות הבלתי נסבלת שבה איבדו אותם אנשים אומללים את חייהם לבין האופן הציני שבו קטאר ביקשה לשפר את יחסי הציבור הבינלאומיים שלה הודות לקיום המונדיאל אצלה, הוא תהום פעורה, בלתי אפשרית לגישור.

 ואכן, אחת הביקורות הנפוצות ביותר בהקשר למונדיאל 2022 בקטאר נסובה סביב המונח “Sportswashing”. “ספורטס וושינג” שבו משתמשים כדי לתאר אנשים, קבוצות, תאגידים וממשלות שמשתמשות בספורט כדי לשפר את המוניטין שלהם. ותמיד כדאי לשאול: למה המוניטין הללו זקוקים לשיקום או שיפור? ברוב המקרים, לפחות בהקשר של מדינות ותאגידים, הפגיעה הגדולה במוניטין שאותה הם מנסים להסתיר באמצעות אירוח טורנירים ראוותניים כמו המונדיאל, נגרמת מתמיכה, עידוד ופגיעה ישירה בזכויות אדם באופן חמור.

המבקרים טוענים כי הקטארים ניסו להסית את תשומת הלב מהשחיתות ומהפגיעה בזכויות האדם שמתרחשים בחסותה ועל ידיה. העובדה שהעבודות להכנת התשתית לטורניר עירבו פגיעה אדירה בזכויות אדם (ובחיי אדם), מכתימות את המונדיאל כולו בגוונים של מפגן ענק שכולו צביעות אחת גדולה. בראיונות שונים שנערכים מפעם לפעם עם בכירי פיפ”א מוזכרים לעיתים הערכים של קהילת הכדורגל הבינלאומית: שוויון, אחווה הדדית, סובלנות וצדק חברתי. לכאורה, בחירת מדינה מארחת ממדינות העולם השני והשלישי אמורה לקדם ערכים אלה, ולקרב ביניהן לבין מדינות העולם הראשון המערביות. בפועל, קרה וקורה בדיוק ההפך הגמור. 

אלא שבניגוד לפיפ”א, העולם דווקא לא עצם את עיניו לנוכח הזוועות. לאורך העשור האחרון דלף עוד ועוד מידע שהרשויות הקטאריות ניסו להסתיר, והביקורות בנושא רק הלכו וגברו. במובן זה, ובהקשר הזה, ניתן לומר שהניסיון הקטארי לשפר את תדמיתם באמצעות אירוח המונדיאל נחל כישלון צורב.

תופעת הכספים העצומים שזורמים לכדורגל האירופי מכיוון ארצות המפרץ אינה חדשה. יותר מ–14 שנים חלפו מאז ששייח מנסור ממשפחת המלוכה באבו דאבי רכש את מנצ’סטר סיטי אי שם ב–2008. הכסף הרב שהשקיע במועדון – באיצטדיון, במתקנים, בצוות המקצועי וכמובן גם בשחקנים – אפשר לסיטיזנס לעשות את המעבר מעוד קבוצה בינונית בפריימרליג האנגלית לאחת הקבוצות הטובות באנגליה ובאירופה, שזוכה בתארים בכל שנה. אחריו היה גם אמיר קטאר, תמים בן חמד אאל ת’אני, שרכש את פריז סן ז’רמן ומשלם מאז סכומי עתק לשחקניה, אוסף של כוכבי העל הגדולים בעולם. ולאחרונה גם ערב הסעודית הצטרפה לחגיגה. בשנים האחרונות קבוצות סעודיות הוציאו סכומים נכבדים על שחקני רכש וכיום שחקני הליגה שווים כ–309 מיליון יורו. רק 6 ליגות בעולם הוציאו סכום נטו גבוה יותר מהליגה הסעודית על רכש. חוץ מכל זה, קרן ההשקעות הציבורית הסעודית רכשה לאחרונה את ניוקאסל האנגלית וצפויה להשקיע סכומי עתק בדומה לפריז ולמנצ’סטר. 

מובן שכל הכסף החדש העצום הזה מטריד מאוד את מנוחתם של בעלי הכסף הישן. אליטות ההון הוותיקות הקימו קול זעקה. מדובר, כמובן, בצביעות מהמעלה הראשונה. כל הזדעזעות שהיא מהעברה ש”שוברת את השוק” לא ראויה להתייחסות, מכיוון שגם כאן, כמו בבחירת קטאר כמארחת המונדיאל, בעלי “הכסף החדש” מהמזרח התיכון בסך הכל משחקים את אותו משחק, לפי חוקים שלא הם קבעו. ומה לעשות, להם יש אפילו עוד יותר כסף. ועל כך כבר היה מי שאמר: “Don’t hate the player, hate the game”.

כעת, כשמונדיאל 2022 נמצא מאחורינו, אפשר להתחיל להציץ קדימה; ב–2026 יארחו את המונדיאל מקסיקו, ארה”ב וקנדה, ולאחר מכן ניצב סימן שאלה גדול. זהות מארחת הטורניר ב–2030 תיקבע רק בעוד שנתיים על ידי הקונגרס של פיפ”א. בין הצעות האירוח, בולטת במיוחד מועמדותה של ערב הסעודית. ביחד עם יוון ומצרים, שלושת המדינות צפויות להגיש הצעה רשמית לאירוח הטורניר. לאור חזונו של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן לשינוי תדמיתה של סעודיה במסגרת “חזון 2030” שלו, לא קשה להבין למה אירוח הטורניר כל כך מהותי וחשוב לו. פרט לחזון, שהמונדיאל לא כלול בו באופן רשמי, ערב הסעודית נקטה במספר צעדים בולטים שמצביעים על רצונם להשתמש במפת הדרכים הקטארית בכדורגל האירופי כדי לשפר את תדמיתם בפני העולם:

לפני כמה ימים בלבד, כריסטיאנו רונאלדו חתם בקבוצה הסעודית “אל נאסר”. הוא יקבל, לפי הדיווחים, כ–200 מיליון יורו בשנה. זו המשכורת הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל. בפער. כמו כן, לאחרונה סעודיה חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם ליאו מסי בסכומי עתק. במסגרת ההסכם מסי “יקדם את התיירות” לסעודיה. כך, הסעודים מבטיחים ששני הכדורגלנים המפורסמים ביותר בכל הזמנים יתפקדו כ”שגרירים” מטעמה של סעודיה. לצד השגרירים רונאלדו ומסי, ניתן למנות גם את קבוצת הפאר האנגלית ניוקאסל, שנרכשה על ידי הקרן הכלכלית של ערב הסעודית. האם בן סלמאן אכן יצליח להגשים את חזונו ולהביא את מונדיאל 2030 לסעודיה? עדיין מוקדם להעריך. ניתן רק לקוות שהוא, וכל שאר העולם, הפיקו את הלקחים החשובים שמקרה המבחן הקטארי הטרגי מלמד אותנו. 

מצדה של פיפ”א, טוב יהיה אם תקשיח את עמדותיה בנוגע לשמירה על זכויות האדם, ותייחס לנושא הזה משקל אמיתי בבחירת המדינה המארחת. מצד הנסיך הסעודי, כדאי שיבין שניסיון ציני וקר לשיפור תדמית מדינתו נידון לכישלון, ויבחר לפעול אחרת. הרפורמות האחרונות שביצע במדינה, ביניהן קידום זכויות הנשים (באופן יחסי) מעידות במידה רבה על נכונות לשנות את פני החברה הסעודית, מחברה אולטרה שמרנית לחברה ליברלית יותר. אירוח מונדיאל 2030 יכול לטמון בחובו הזדמנות להמשיך בקו הליברלי של הרפורמות האחרונות ולשפר את יחסה של ערב הסעודית לעובדות ועובדים זרים, שכיום דומה להחריד למתרחש בקטאר. אם התרחיש האופטימי חסר התקנה הזה יתממש בסופו של דבר, מונדיאל 2030 יוכל להיות פי כמה וכמה יותר משמעותי מהמונדיאל האחרון, גם בלי זכייה אגדית של אייקון הכדורגל הכי גדול בהיסטוריה. הוא יוכל להיות המונדיאל האחד שיירשם בהיסטוריה כמונדיאל שבו ניצחו הערכים הישנים והטוביםשל “קהילת הכדורגל העולמית”. הוא יוכל להיות המונדיאל שקיומו יקרב באמת בין מדינות העולם המתפתח למדינות העולם המפותח, ונאמר דיינו, אלחמדולילה.

העשיריה העולמית הפותחת

המרוויחים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי (לא כולל חסויות):

1. כריסטיאנו רונאלדו; 213 מיליון דולר בעונה. אל נאסר. הבעלים סעודי, מקורב ליורש העצר.
2. קיליאן אמבאפה; 110 מיליון דולר בעונה, פריז סן ז’רמן. בעלים – קטאר דרך קרן השקעות הספורט הקטארית.
3. ליונל מסי; 65 מיליון דולר בעונה – פריז סן ז’רמן. בבעלות קטארית, אמיר קטאר דרך קרן השקעות הספורט הקטארית).
4. ניימאר; 55 מיליון דולר בעונה. פריז סן ז’רמן (בבעלות קטארית, אמיר קטאר דרך קרן השקעות הספורט הקטארית).
5. מוחמד סלאח; 35 מיליון דולר בעונה. ליברפול (בבעלות קונצרן אמריקאי, Fenway Sports Group).
6. ארלינג האלאנד; 35 מיליון דולר בעונה. מנצ’סטר סיטי. בעלות – שייח מנסור ממשפחת המלוכה באבו דאבי. 
7. רוברט לבנדובסקי; 27 מיליון דולר בעונה. ברצלונה. בבעלות המנויים של הקבוצה, כ–143,000 מאוהדיה. 
8. אדן הזארד; 27 מיליון דולר בעונה. ריאל מדריד. בבעלות המנויים של הקבוצה, כ–100,000 מאוהדיה. 
9. אנדרס אינייסטה; 25 מיליון דולר בעונה. ויסל קובה היפנית. בבעלות קונגלומרט יפני, Rakuten).
10. קווין דה ברוינה; 25 מיליון דולר בעונה. מנצ’סטר סיטי. בעלות שייח מנסור ממשפחת המלוכה באבו דאבי.