ככה בונים גיהנום

תריסר שנים לאחר היעלמותה מן התודעה הציבורית, שבה לפתע לוב אל מוקד העניינים. זה אירע בחסות הקטסטרופה התנכית שפקדה באמצע חודש ספטמבר את החוף הצפון-מזרחי של המדינה וגבתה מחיר נורא בחיי אדם ובתשתיות. הסופה “דניאל”, שהותירה שובל של הרס לרוחב חבל הבלקן ודרום אירופה, חצתה את הים התיכון והלמה במלוא העוצמה בעיר הנמל דרנה, שנבנתה בתקופה ההלניסטית ושימשה בעבר כמרכז דתי חשוב של האימפריה הביזנטית. שני סכרים ענקיים שנבנו בשנות השבעים בקרבת דרנה התמוטטו, ותוך זמן קצר העלימו המים הגועשים כרבע מרחובות העיר, סוחפים עימם אלפי תושבים אל הים מוכה הסערה. לפי הנתונים הרשמיים, נכון לכתיבת שורות אלה, כארבעת אלפים גופות אותרו ומניין הנעדרים עומד על כעשרת אלפים בני אדם. לפחות ארבעים אלף איש נותרו ללא קורת גג.

תמונות הזוועה שהציפו בשבועות האחרונים את התקשורת העולמית התבססו בעיקר על עדויות אישיות ברשת החברתית ועל דיווחי רשויות ההצלה הבינלאומיות, שהתלוננו על “קשיים באספקת סיוע בשל התמוטטות גשרים והצפות דרכים”. סוכנויות הידיעות ופרשנים במערב מתחו ביקורת על “התשתיות המוזנחות” המאפיינות את המדינה הצפון אפריקאית, “על אף מצבורי הנפט והגז העשירים שלה”. צרכני החדשות ניזונים מתפריט מצומצם ומבוקר היודע לתאר בפרטי פרטים את הפיצול הפוליטי, את השחיתות ואת קרבות הרחוב השכיחים, אך בו בזמן מתעלם בעיוורון מן התהליכים הנבזיים שהפכו את אחת הכלכלות המשגשגות בעולם הערבי ל”גיהינום עלי אדמות”.

ואכן, מאז “ההתערבות ההומנית” של נאט”ו בסתיו 2011 והפלתו של “הדיקטטור המטורף” מועמר קדאפי, הלך מצבה של לוב והחמיר. כיום הארץ מפוצלת בין שני משטרים יריבים. “ממשלת ההסכמה הלאומית” שמושבה בטריפולי הבירה, הנשענת על כוחם של האחים המוסלמים וזוכה להכרת האו”ם ולתמיכתן הרשמית של מדינות המערב. מנגד, ממשלת טוברוק המזרחית חולשת על רוב שטח המדינה ונמצאת תחת מרותו של הקולונל ח’ליפה חפתר, קצין בצבא קדאפי שזכה בעבר למקלט מדיני בארה”ב והתגורר שנים רבות בסמיכות למטה ה-CIA בווירג’יניה.

הפלתו של קדאפי לא רק שלא הביאה את “בשורת הדמוקרטיה” לאזרחי לוב, אלא אף החמירה דרסטית את תנאי חייהם. מליציות וכנופיות חמושות מטילות אימה ברחובות הערים. בחודש אוגוסט האחרון, לדוגמה, דיווח האו”ם על קרבות “על רקע פוליטי” בטריפולי, שבהם נהרגו 55 בני אדם. אינספור עדויות מתארות “תרבות של עינויים, חיסולים, שחיתות ובריונות”. שוק העבדים הוא אחד הענפים הכלכליים החזקים במשק המקומי. מאות אלפי פליטים המגיעים למדינה מעומק היבשת נופלים קורבן לתקיפות ולחטיפות וחווים שגרה של אלימות ושל אונס.

קדאפי היה דיקטטור לכל דבר ועניין, אולם חטאו האמיתי לא היה בהיותו “מטורף” אלא היה בכך שדחה את המודל הכלכלי שהחריב כל כך הרבה מדינות בעולם השלישי. הוא סירב “לפתוח את המשק”, לשעבד את משאביו ולקבל “סיוע פיננסי” מבנקים בינלאומיים – כפי שעשו לפניו אינספור “עריצים שימושיים” בעולם המוסלמי – והתעקש לנהל כלכלה לאומית ולהשתמש באוצרות הטבע למימון מערכת רווחה ענפה והשקעות אדירות בתשתיות. בין היתר, הוא בנה מתקנים מודרניים להובלת מים ושתל מיליוני עצים במדבר. תחת משטרו של קדאפי נהנו אזרחי לוב מתוחלת חיים גבוהה ומשיעור אוריינות (ידיעת קרוא וכתוב) דומה לשיעור במערב. נשים היו חופשיות ללמוד, לעבוד לפרנסתן ולהתלבש כפי חפצן.

כל זה השתנה באחת בסתיו 2011. הנפט, הגז והזהב עברו לידי תאגידים מערביים והמדינה המשגשגת הופקרה לגורל של מלחמות כרוניות, לכאוס פוליטי, לניוול כלכלי ולהתפוררות התשתיות. גם העניין הזמני שהתעורר בתקשורת המערבית בעקבות אסון דרנה יתפוגג במהרה. אורות הזרקורים ועדשות המצלמות יופנו לזירה הבאה של הקרקס החדשותי, אולם אזרחי לוב יישארו להתמודד עם הפירות הבאושים של ההתערבות הצבאית, שברק אובמה, ברגע נדיר של כנות, כינה לימים: “הטעות הגדולה ביותר של נשיאותי”. רוב אזרחי המערב, לעומת זאת, יישארו קורבנות נאיביים של תעמולה משומנת, וימשיכו להיזון מסיפורי האגדות שמספקת להם חדשים לבקרים תקשורת מאולפת ושבויה.