כדור תועה הרג את השפה העברית

שירין אבו עאקלה, העיתונאית הפלסטינית (צירוף מילים מעצבן במקצת, חייבים להודות, כי מה פתאום הפלסטינים משחקים אותה כאילו מידע חשוב להם וכאילו לא כולם עסוקים בחבלה במפעל הציוני), נורתה למוות, כזכור, במאי השנה. היא כיסתה פעילות של צה”ל במחנה הפליטים ג’נין, וכדור מצא, בשקדנות ודיוק ראויים לציון, את צווארה, סנטימטרים מעל אפוד המגן שלבשה ועליו תג “עיתונאי” בוהק וברור. 

מהרגע הראשון היה (לי) ברור למדי שחיילי צה”ל הם אלה שירו בעיתונאית אל ג’זירה האהובה, שפניה וקולה הפכו מוכרים כמעט בכל בית ברחבי העולם הערבי ב-25 שנות עבודתה ברשת. סביב המקום שבו עמדה לא היו חמושים פלסטינים, וקו הירי היחיד שנראה היה זה שבינה לבין כלי רכב צבאי לא רחוק משם. גם הפגיעה המדויקת היוותה אינדיקציה לירי של צלף, ולא ירי מקרי.

מדוע נורתה שירין אבו עאקלה? אנחנו לא יודעים. אנחנו כן יודעים שצה”ל כבר ירה למוות ביותר מ-70 פלסטינים בגדה השנה, רבע מהם ילדים ונערים צעירים ממש. כמה נפצעו? אפשר להניח בזהירות שמדובר במאות.

אז מה זה היה? התערבות בין חיילים על יכולת צליפה? שעמום? כוונה אמיתית לחסל קול פלסטיני בולט? אי אפשר לדעת מה גרם ליד שלחצה על ההדק ושלחה את הכדור שסיים את חייה של אבו עאקלה. ארבעה חודשים לאחר מותה הטראגי, צה”ל מודה, בשפה המיוחדת לו, שחייל שלו הוא זה שהרג את שירין. 

יש כל מיני דרכים שבהן כוח חמוש יכול להודיע שהוא אחראי למות אדם שלא היווה סכנה לנפש חיה: אפשר להתרברב, אפשר לדווח בטון ענייני ולקחת אחריות, אפשר להתנצל. אלה רק כמה מהאופציות הבולטות. אבל צה”ל לא בחר באף אחת מהדרכים האלה. המילים שהוצאו החוצה, לציבור, וללא ספק נבחרו בקפידה רבה, אומרות כך: “לאחר סדרת התחקירים שבוצעו על-ידי צוות ייעודי, עולה כי לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי על-ידי מי נורתה שירין אבו עאקלה, אולם סבירות גבוהה יותר כי שירין נפגעה בשוגג מירי צה”ל שבוצע לעבר מי שזוהו כחמושים פלסטינים וזאת תוך כדי קרב במהלכו נורה לעבר חיילי צה”ל ירי מסיבי, חסר הבחנה ומסכן חיים”.

אני מחזיק מעצמי שהעברית שלי לא רעה וגם הלוגיקה שלי ברמה סבירה לגמרי. בכל זאת אבל אני לא מצליח להבין מה הטקסט הזה אומר. מצד אחד לא ניתן לקבוע. מצד שני, סבירות גבוהה. מצד שלישי, הצבא יודע בוודאות שהירי נעשה “בשוגג”. אבל ישנה סבירות גבוהה לכך, על פי ההודעה. על מה מתבססת הסבירות הזו? והסבירות הזו היא “גבוהה יותר” ביחס למה? ההודעה לא מתייחסת לכך. אם נורה לעבר חיילי צה”ל (שעל פי הסבירות הגבוהה ירו בשוגג בשירין אבו עאקלה) “ירי מסיבי, חסר אבחנה ומסכן חיים” (כנראה בניגוד לירי מסיבי וחסר אבחנה שאינו מסכן חיים), איך זה שאף חייל לא נפגע? ובכלל, איפה התיעוד הצה”לי של האירוע הזה?

דבר נוסף שצריך לשים לב אליו בלשון הרעה הזו של הדובר הצה”לי, היא הפסיביות המפורסמת: “לא ניתן לקבוע” (ולא “אנחנו לא יכולים לקבוע”); “על ידי מי נורתה שירין אבו עאקלה” (ולא “מי ירה בשירין אבו עאקלה”). “שירין נפגעה” (ולא “פגעו בשירין”); הירי “בוצע” (ולא “ביצענו ירי”); חמושים “זוהו” (ולא “זיהינו חמושים”); לעבר חיליי צה”ל “נורה ירי מסיבי”, אבל לא מצוין בידי מי, וכמובן לא למה ובאילו נסיבות.

השפה הפסיבית היא אחד הקווים המובהקים ביותר של שפת האפרטהייד הישראלי, והיא ללא ספק מכוונת, מוקפדת, ומיועדת ליצור רושם שדברים קורים מעצמם, ללא יד מכוונת, ללא יוזמה. אף אחד לא עושה כלום: הדברים פשוט נעשים. רושם כוזב נוסף שהשפה הזו מנסה לייצר היא אשליה של נייטרליות. צה”ל מתאר את הדברים כאילו היה משקיף חיצוני, בשעה שהוא הזרוע העיקרית שעליה נשען משטר הכיבוש הישראלי. לצד הפסיביות הידועה לשמצה, שעוברת כחוט השני בכל ההודעות של צה”ל על פעולותיו בשטחים, מככבות עמימות ודו משמעות: אנחנו כאילו אומרים שירינו בה, אבל לא באמת. כי אפשר להגיד. ואנחנו המוציאים לפועל של דיקטטורה צבאית, אבל אנחנו גם גוף נייטרלי שבודק וחוקר, יענו. הודעות כאלה של צה”ל, כמעט מיותר להגיד, לא מיועדות לקחת אחריות או לבטא אמת כלשהי, אלא להשיג מטרות תעמולתיות בלבד: לישראלים הצבא משקר שהוא בודק ושאכפת לו מפלסטינים מתים; לפלסטינים הוא אומר: אני הורג אתכם וצוחק על זה, ואין שום דבר שאתם יכולים לעשות בקשר לזה.

צה”ל, אגב, צודק: יש מעט מאוד שהפלסטינים יכולים לעשות בקשר לזה, כשהעולם כולו, פחות או יותר, עומד איתן מאחורי שלטון האפרטהייד הישראלי.

זה לא טור של התנגדות לכיבוש: ההתנגדות לכיבוש מתה כבר מזמן, ואת מסע הלוויה שלה ערכו מפלגות השמאל הישראליות, בליווי התקשורת והאינטליגנציה הישראלית הבורגנית והשבעה, שנהנית מהכיבוש ומכוח צה”ל. זו שמבקשת לעורר את הרושם השקרי שאכפת לה, ושהיא בודקת, ופועלת.

ההתנגדות לכיבוש מתה, אבל השפה עדיין לא. המוטיבציה של ממסדים שלטוניים להזנות את השפה ואת המחשבה לטובתם ממש לא פסה מהעולם. אנחנו בוגרי שנתיים אינטנסיביות כאלה, שבהן הוטחו בנו “מאומתים” ו”מאומתים א-סימפטומטיים”, לצד אחוזי יעילות וסטטיסטיקות של בטיחות שהופלצו לאוויר העולם –  ואפשר לשער בוודאות די גבוהה שאם לא ממש באותו משרד שבו נוסחה ההודעה הצה”לית על הרג שירין אבו עאקלה, אז במשרד השכן, בהנחיית אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים ומומחי דעת קהל ותעמולה.

בשלב העצוב הזה בחייו של האקספרימנט הציוני, למעט מאוד דברים עדיין יש משמעות, ולאנשים בתפקידי כוח כבר אין צורך להפגין כנות ויושרה אפילו מן השפה ולחוץ. אף אחד לא מקשיב, לאף אחד לא אכפת, וממילא כולם מסוממים ומטומטמים על ידי הפצצות התקשורת, דוברי הממסדים והרשתות החברתיות, שלכולם מטרה זהה: ערעור ומיטוט יכולתו של האדם היחיד להבין את המציאות סביבו ולשפוט בצורה שמכבדת יצור תבוני מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר. השפה הרמאית של צה”ל, שחודרת ומחלחלת לכל שדרות החיים והשלטון בישראל, היא מהנדבכים המרכזיים בתודעתה של מדינה שאף אחד לא אחראי בה על כלום אף פעם, ולעולם לא יודעים מה באמת קרה בה בהקשר כלשהו. התודעה האזרחית בה חסרת צורה ונידפת כמו פסטה שמישהו השאיר במים מבעבעים שלוש או ארבע שעות: כבר לא נשאר מזה כמעט כלום, חוץ מקצת פירורים ואבקה.

שירין אבו עאקלה הייתה עיתונאית פלסטינית. בעבודה שלה היא ניסתה להביא את המציאות הפלסטינית לתודעת הקהל הערבי והבינלאומי. אבל היא כבר לא תשדר יותר, או כמו שצה”ל היה אומר את זה: לא ניתן לשלול בסבירות גבוהה שקולה כבר לא יישמע בתקשורת הערבית, ובכלל. ואף אחד לא טורח להעמיד פנים שאכפת לו – אפילו את הפיזור האלים של הלוויה שלה כבר שכחנו. וגם את צלם האדם שלנו עצמנו, כי ככה קורה כשכבר אין מציאות ברורה, ואין אחריות, והשפה היא כלי למניפולציה, ואפשר פשוט להרוג אנשים ולהמשיך הלאה עם כמה שורות שאולי אפילו לא כתב אותן בנאדם אלא מחשב צה”לי.

טועים מרה מי שחושבים, בקוצר דעת עצום, שההפקרות והצחוק על הקברים נשארים רק שם, בג’נין, ולא מתפשטים לכל מקום. הם כן. הם מתגנבים לכל חלון ולכל הרגל חשיבה של כל בעל כוח פוליטי בארץ הזו. החיים של שירין אבו עאקלה לא שווים שום דבר בעיניי מדינת ישראל, וגם החיים של האזרחים שלה לא. והכל בשפה.