המבוגרים לא יבואו להציל אותנו

אחת מתופעות הלוואי הקשוחות של פוסט-טראומה מורכבת היא ניתוק. כנער הייתי חייב לנתק את עצמי מהמציאות, כיוון שזו היתה בלתי נסבלת ובלתי ניתנת להכלה. הבית שבו גדלתי היה בלתי אפשרי ויותר בלתי אפשרי היה לעזוב – אז עזבתי אותו בתוך הראש שלי.

התנתקות היא מנגנון הגנה של הנפש, שכדי לשרוד היא לוחצת בכל כוחה על מקש אסקייפ דמיוני, וכך היא קונה לעצמה עוד יום בעולם הזה. הניתוק הרגיש לי לפעמים כמו צלילה לתוך מי אקווריום פרטי שהלך איתי ממקום למקום, וברגעים של התעלות – כמו מעוף מעל המציאות. בשורה התחתונה – אתה לא נמצא במציאות, אתה חי מהצד. אנשים רבים שהכרתי במהלך חיי הסתכלו עליי נבוכים ולא הבינו מה עובר לי בראש, על מה אני חושב כשאני בוהה, איפה אני נמצא. ולך תסביר שאתה לא נמצא.

הניתוק גרם לי סבל גדול רוב חיי; כנער הרגשתי שאף אחד לא יכול להבין אותי. כולם סביבי חיו חיים נורמטיביים ורגועים, הדרמות היו סביב מה ההיא אמרה להוא, איזה ציונים כל אחד קיבל ומה הולך להיות בטיול השנתי לאילת. בסתר לבי קיוויתי שיבוא איזה מבול שיעיף כאפה מצלצלת לכולם, יעיר אותם מתנומתם התודעתית ויראה להם שהחיים ממש לא תותים. רציתי שיראו את מה שאני רואה, כדי שלא אהיה המשוגע היחיד שרואה. רציתי שיבינו שהכל כאן בלוף, העמדת פנים גורפת, שביום שיקרה לנו אסון – המבוגרים לא באמת ידעו מה לעשות כמו שהם מתיימרים.

חייתי באסון מתמשך, בלי אור בקצה המנהרה השחורה הזאת שנקראת “בית”, והמבוגרים שהבטיחו להציל – עובדים סוציאלים, שוטרים, שלל אנשי מקצוע, חברים, קרובי משפחה, שכנים – ברגע האמת הרימו ידיים. כולם נאלמו דום כשהייתי צריך אותם, וההבנה הזאת שאף אחד לא יציל אותי שרפה לי את הלב.

לא רציתי בזה. לא רציתי להיות מנותק. לא רציתי להיות הילד שרואה את האמת. רציתי להישאר תמים כמו כולם. אבל המציאות כפתה עליי את זה. זה לא היה לי כיף. הייתי עומד בחצר בית הספר בהפסקות ונואם נאומי זעם קומיים נגד המורים, ההנהלה והמבוגרים בכלל. תמיד הסתכלו עליי במבט של “איך יש לו אומץ להגיד את כל הדברים האלה”, אבל האמת שהאומץ נבע ממצוקה כל כך קשה, שכבר לא היה לי מה להפסיד. אז אמרתי את כל מה שהיה לי בראש.

ב”בגדי המלך החדשים” כולם עפו על הילד ההוא שצעק – “המלך הוא עירום”. אף אחד לא עצר רגע כדי להבין, שאולי הילד הזה עובר משהו בבית? אני אומר לכם שהילד ההוא התמודד עם פוסט-טראומה מורכבת, אבל לקהל לא היה אכפת. הוא קיבל את לטרת האמת והצחוק (זה הולך יופי ביחד) שלו.

שלא יהיה לכם ספק – בשבת השחורה הלב שלי נשרף (למרות שכבר היה שרוף מזמן). הטבח וההפקרה דרסו לי את הנפש, שקעתי בלופ של חרדה יחד עם כל העם. אבל משהו בתוכי גם אמר: “זה נורא, אבל אולי עכשיו תהיה פה התעוררות. אולי עכשיו כולם יבינו שהמבוגרים לא יבואו להציל אותנו, שזה הכל בלוף”. כל מיני אגו-מניאקים תאווי שלטון ושררה משרים עלינו עאלק-תחושת-ביטחון ובתכלס, ברגע האמת, כולם משתינים במכנסיים.

חג חירות בשבילי זה קודם כל ההבנה של כולנו, שהמבוגרים לא יבואו להציל אותנו. חג חירות זה שחרור תודעתי מהתפיסה, שהמדינה תדאג לנו, תשמור עלינו, תושיע אותנו. כל כך הרבה דובר בחצי השנה האחרונה על התפוררות הקונספציה הצבאית, אבל הקונספציה האמיתית שהתפוררה היא זאת, שלפיה אזרחי ישראל מוגנים בארצם. אנחנו לא מוגנים. נקודה. וכל שלטי ה”יחד ננצח” שפזורים בכל פינה לא ישנו את העובדה הזאת.

יכול להיות שצה”ל יכסח עכשיו ללא הפסקה וללא רחם – זה לא ישנה את העובדה שאנחנו ברשות עצמנו. זאת אולי עובדה שקשה לשאת אותה, אבל זאת משמעותה של חירות – השלמה עם האמת הכואבת שנמצאת שם בחוץ, והחלפת שלטי ה”יחד ננצח” בשלטי “אנחנו ברשות עצמנו”.