האיש שהחליט לאתחל את העולם

כשיצאתי לחנייה לקראתו של ניב עמיר וכשהתקדמתי לעברו, היה לי ברור שזה יהיה שלום של חיבוק, למרות שלא נפגשנו מעולם, רק שיחת טלפון קצרה וכמה ווטסאפים. אפילו לא היה את הרגע המביך הזה כשלשני הצדדים לא ברור אם זו קרבה של לחיצת ידיים או של חיבוק או טפיחה על השכם.

הסיפור של עמיר והדרך שהובילה אותו לאיפה שהוא היום, מתחיל בגיל מוקדם מאוד. כילד רגיש מאוד וסקרן מאוד מקיבוץ עין חרוד מאוחד, הוא לא הבין איך יתכן שבקיבוץ הוא חי חיים כל כך שמחים ונטולי דאגות בעוד הדודים שלו בעיר מספרים שהם לא יודעים איך יתחילו את השנה ואם יהיה כסף לספרים ושהטלוויזיה מספרת סיפורי זוועות. כילד שחושב המון, הפער הזה לא נשמע לו הגיוני.

“אמא שלי מספרת שכבר בגיל ארבע התחלתי לשאול אותה שאלות שילד בן ארבע בדרך כלל לא עסוק בהן; שאלות על החלל ועל העולם. גם אמרתי לה שאני לא רוצה ללכת לצבא כדי שלא יחטפו אותי”.

היא כמובן אמרה לו את המשפט שכל אמא אומרת לילדה הצעיר – עד אז כבר לא יהיה צבא “הגעתי לגיל הגיוס ועדיין היה צבא”. הוא התגייס לפלח”ן צנחנים. את השנתיים הראשונות לשירות העביר בעיקר באימונים, ואז החלה תקופה של פיגועים קשים שהובילו למבצע חומת מגן.

“אני זוכר את עצמי יושב בליל הסדר בבית עם כל המשפחה ואז, כרגיל, מגיע השלב שמדליקים טלוויזיה, כי חייבים, ורואים שהיה פיגוע נוראי במלון ‘פארק” בנתניה’ (הידוע גם ‘כטבח ליל הסדר’, שבו נרצחו 30 ישראלים ונפצעו 160), “אני מרגיש התכווצות כזו בגוף ואני אומר להורים שלי עוד רגע מקפיצים אותנו”.

 לא עוברת שעה ומגיע הטלפון. למחרת בבוקר הם מתייצבים בבית-ליד, מתארגנים ויוצאים לשכם. הם מתחילים להיכנס אל מחנה הפליטים הצפוף, ומהרגע הראשון יורים עליהם. “אני אומר לחבר’ה שלי שזהו, אנחנו כבר בסצנה אחרת”. מתברר שהמקום היה כולו ממולכד, כל הדלתות. כדי לעבור בין בית לבית הם נדרשו לפוצץ חורים בקירות.

כעבור כמה שבועות של תופת הגיע הרגע ששינה את חייו. “מפקד היחידה שלנו לשעבר, רב סרן אסף אסולין ז”ל שפיקד על היחידה הרבה זמן, עזב חודשיים לפני המבצע, וכשהוא שמע על המבצע הוא החליט להצטרף אלינו כלוחם. יום אחד אני מוצא את עצמי עומד מאחורי קיר, אסף ועוד חבר שלי מתצפתים דרך החלון, ופתאום אני שומע פאףףף – ירייה – ואסף נופל על הרצפה. פעם ראשונה שראיתי מישהו שאני ככה מעריץ נופל על הרצפה ומת לי מול העיניים”. אבל אין להם זמן להתעכב, הם חייבים לאסוף את הדברים ולהתקדם.

חמש שעות מאוחר יותר עמיר והצוות שלו ממשיכים לפוצץ חורים בקירות ולעבור בין הבתים, ובשעה 22:00 בלילה הם מגיעים לבית שנאמר להם שזה יהיה הבית האחרון להיום. שם הם יעבירו את הלילה.

“אנחנו עושים חור בקיר ואני נכנס ראשון עם הרובה ומולי עומד האבא. אני מצמיד את הרובה לראש שלו כדי לוודא שהם לא חמושים. ואז, פתאום, מחדר אחר אנחנו שומעים בכי מטורף. האמא יוצאת, היא נותנת יד לילד בן חמש ומחזיקה על הידיים תינוקת בת שנתיים. כולם בדמעות ובבכי. היום אני כשחושב על זה, הילדים שלי בערך בגילים האלה, ואני נחרד רק מלחשוב על הסצנה הזאת, שאתה מתעורר לתוך פיצוץ בקיר ורואה מישהו עומד עם רובה מוצמד לראש של אבא שלך”. הם מתקרבים אליהם והמבט של התינוקת ננעץ היישר בעיניו של עמיר. “היו לה עיניים ענקיות. אני עומד ומסתכל עליה ופתאום משהו קורה לי, אני כאילו עף החוצה מהגוף שלי. אז לא ידעתי להסביר את זה. הרגשתי שאני מסתכל על כל הסיטואציה מלמעלה – רואה את עצמי שם, ילד קיבוצניק מלא אהבה עומד שם עם רובה וילדים סביבי בוכים”.

הוא מספר שבשנייה הזאת, שהרגיש שהיא נמשכת כמה דקות ארוכות, הוא עמד שם והתחיל לקבל מין הבזקים כאלה של ישראל ושל העולם; תמונות מהירות, אבל מאוד ברורות של איך עובד כל ‘ההפרד ומשול’ המטורף הזה. הוא הוריד את הרובה כי הבין שאין שם שום איום.

“פתאום האבא מסתכל עליי ואומר לי במין עברית שבורה כזו, ‘מה פוצצת את הקיר, היית דופק בדלת הייתי פותח”, ומתחיל להיקרע מצחוק. צחוק כזה מהבטן. ואני עומד שם, חייל בן 20, נבוך, בסיטואציה ההזויה הזו, ואני מתחיל להיקרע מצחוק יחד איתו. ואנחנו עומדים שם גבר לגבר. שני ‘אויבים’ בסיטואציה הכי מוזרה בעולם ונקרעים מצחוק.”

“אז למדתי את השיעור הכי גדול שאי פעם למדתי. בטח לילד בן ה-20 שהייתי, שלא יכול לבחור את הסיטואציה, אבל תמיד יכול לבחור איך להגיב לה. כאילו שאיזה מלאך ירד מלמעלה להראות לי גם את הצד השני וגם את יכולת הבחירה הזו”.

“פתאום האבא מסתכל עליי ואומר לי במין עברית שבורה כזו, ‘מה פוצצת את הקיר, היית דופק בדלת הייתי פותח’, ומתחיל להיקרע מצחוק. צחוק כזה מהבטן. ואני עומד שם, חייל בן 20, נבוך, בסיטואציה ההזויה הזו, ואני מתחיל להיקרע מצחוק יחד איתו. ואנחנו עומדים שם גבר לגבר. שני ‘אויבים’ בסיטואציה הכי מוזרה בעולם ונקרעים מצחוק”

באותו לילה הוא לא הלך לישון. הראש שלו לא הפסיק לעבוד. הוא נשבע לבורא עולם, שבועה של ילד תמים בן 20 באחת הסיטואציות הקשות בחייו – “נשבעתי לעצמי שיום אחד אני אקים צבא אחר. צבא שמחבר אנשים, צבא שמאחד ביניהם”.

חליפות עסקים באוסטרליה

אחרי שהשתחרר מצה”ל חזר עמיר לעבוד קצת בקיבוץ, אבל די מהר ברח לאוסטרליה. מסע שהתחיל בטיול עם חבר, שלאחריו הגיעה הצעת עבודה וההחלטה להישאר. שם הוא גם פגש את דנה, אשתו, והם הפכו משפחה. אבל הוא לא שכח את השבועה ההיא, היא רק המתינה לעיתוי שלה להתגשם.

“כמו ישראלי טוב אמרתי לעצמי אני אקים מלא עסקי סטארט-אפ. אני אעשה מיליונים ואז אני אוכל לעשות את מה שאני באמת אוהב, שזה גם כמובן השקר הכי גדול בעולם – שכשיהיה לי, אז…”

הוא עבד קשה, ואכן הקים כמה עסקים וסטארט-אפים שגייסו מיליוני דולרים. “עשינו דברים יפים, אבל אחרי כמה שנים הרגשתי שאני לא בכיוון. אני יושב עם חליפות בישיבות עסקים, אבל מתרחק מהחלום שלי. הבנתי את אותו שקר פנימי שחושב שכשיהיה לי אז…” ההבנה הזאת גרמה לו לחשב מסלול מחדש, ולצלול את תוך תהליך רוחני. במקביל לעסקים, הוא החל לטוס בכל העולם וללמוד אצל המורים המובילים והבולטים בתחום ההתפתחות האישית.

אחרי עשר שנים כאלה התהליך הבשיל. “הרגשתי שיש משהו ענקי שחייב לצאת ממני, ובפעם הראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לתת לזה מקום”. זה קרה בהדרגה. כמי שחי תמיד בזהות של ‘האפי מן’ הוא אף פעם לא ממש נתן לעצמו להתמסר לצד האחר, המוצל, אבל בהתפתחות רוחנית כמו בהתפתחות רוחנית, אין קיצורי דרך והוא נפגש גם עם החלקים האלה. “הסכמתי להרגיש, ולדעת שזה בסדר להיות גם לא בסדר”.

יום אחד עמיר קיבל הזמנה משני מורים גדולים ומוכרים שלמד אצלם, לבוא ולהחזיק מרחב לכנס של 300 נשים שעוסק בטרנספורמציה. בצוות התומך היו שלושה גברים, וכל שאר חברי הצוות היו נשים. משפט אחד שנאמר על הבמה תפס אותו במיוחד וסגר מבחינתו מעגל; זה היה קרש הקפיצה לשינוי השני הגדול בחייו.

אמרה אותו קייט, אחת ממארגנות הכנס: “כשאני מקבלת החלטה אני נועלת את הדלת ובולעת את המפתח”. – “זה נשמע כמו משפט קטן אבל בשבילי זה היה מטורף, כי הבנתי כמה פעמים בחיים שלי קיבלתי החלטה, נעלתי את הדלת, אבל החבאתי את המפתח במקום שאני אוכל למצוא אותו… למקרה שאתחרט. כאילו אמרתי לבריאה, אני ב-70% איתך, סבבה? תמיד השארתי לי פתח מילוט”.

“חזרתי הביתה אחוז טירוף לדנה אשתי, החברה הכי טובה שלי. אמרתי לה שאנחנו הולכים להקים את כנס הטרנספורמציה הכי גדול שהיה אי פעם בישראל “. דנה כמובן כבר מכירה את השיגעונות שלו ואת הרצון שלו לשנות את העולם, ולכן פשוט הסתכלה עליו ואמרה לו: “יאללה”!

“כשאני מקבלת החלטה אני נועלת את הדלת ובולעת את המפתח”. – “זה נשמע כמו משפט קטן אבל בשבילי זה היה מטורף, כי הבנתי כמה פעמים בחיים שלי קיבלתי החלטה, נעלתי את הדלת, אבל החבאתי את המפתח במקום שאני אוכל למצוא אותו… למקרה שאתחרט. כאילו אמרתי לבריאה, אני ב-70% איתך, סבבה? תמיד השארתי לי פתח מילוט”

וככה, בלי שום מושג איך מרימים כנס כזה, אבל עם הרבה אמונה בלב עמיר התקשר למלון “יערים” בירושלים, וסגר את המקום לשלושה ימים. “נעלתי את הדלת ובלעתי את המפתח. מה שנקרא ‘בלי חרטות'”. אחרי שהשליך את המפתח, הוא חווה ארבעה ימים של פחד וחרדה. מוצא את עצמו קם בלילה ומתקשה לנשום. “אני חושב שזה קשור לזה שכל מה שיצרתי עד אז בחיים היה עם הראש. הפעם זה היה שונה, זה לא עבר דרך הראש, אלא דרך הלב. אבל משהו בפנים כל הזמן אמר לי, תמשיך, הכול בסדר! אז הסכמתי לנשום לתוך זה, ואחרי כל לילה כזה הרגשתי שאני מתרחב. לא במידה של הג’ינס אלא בגוף האור שלי, הרגשתי שמשהו גדול קורה”.

אחרי ארבעה ימים כאלה הוא קם ומרגיש כמו נורה מלוע של תותח. הוא מתקשר לניסים אמון, לנאדר בוטו ולעוד עשרות אנשים שהוא עוקב אחר הפעילות שלהם מאוסטרליה. הוא מדבר עם כולם ומרגיש כאילו משהו מדבר מתוכו. הוא מספר להם על הכנס שבחר לקרוא לו ‘הרשות להאיר’– כנס של שלושה ימים שכולל הרצאות ועבודת עומק מעשית. “כולם אומרים לי, ‘אני לא יודע מי אתה, ומה זה המספר המוזר הזה, אבל אני בפנים’ לא רק שהם אומרים שהם בפנים הם מתחילים לחבר אותי לעוד ועוד אנשים”.

“אומרים שהקפיצה הכי גדולה בעולם היא 28 ס”מ – מהראש ללב. ואני קולט שאני מתחיל לפעול מהמקום הזה בדיוק. כי הראש שלי לא מעורב, אני מרגיש את הדברים ותוך שנייה מקבל החלטה, אין את כל הבלבלה ורעשי הרקע. הכול נורא ברור, וככה גם אנשים מגיבים, כי הם חווים ומרגישים את התדר הזה”.

האדם מתכנן ואלוהים צוחקת

שבועיים לפני הכנס עמיר הגיע לארץ עם דנה אשתו והילדים. הכנס היה מיועד ל-500 משתתפים, ועדיין נותרו 150 כרטיסים למכור. עלויות הכנס היו גבוהות מאוד, ודנה ואמא שלו כמעט חטפו התקף לב. אבל הוא המשיך בשלו.

ואז, שבוע לפני הכנס, מגיעה הקורונה והכנס מבוטל. “אני יושב ואומר לעצמי מה קורה פה?! אבל אני בסדר, אני צוחק ואומר לו – אני איתך, תראה לי מה אתה מתכנן… חבר שלי שארגן איתי את הכנס אמר לי עוד לפני כן: “נורא מוזר לי שזה כנס ל-500 איש. מה שאתה מדבר עליו פה, צריך להיות לעשרות אלפי אנשים”.

הכנס מבוטל. חצי מדינה מבוטלת, סגר ובידודים. אבל עמיר לא בודק את צבע האור ברמזור. “אני מתאושש ואומר או-קיי, כולם בבתים רואים יונית לוי, אני מתקשר לכל המנחים ואומר להם בואו נעשה כנס חינם, דיגיטלי, נקרא לו ‘ביחד'”.

עוד באוסטרליה, בעקבות האירוע בצבא, הוא החל בפרויקט שקרא לו ‘צבא של אהבה’ שמטרתו היתה לאחד בין אנשים ברחבי העולם. “החלטתי לוותר על המילה ‘צבא’ והשם הפך להיות ‘ביחד'”. הוא דיבר עם המנחים, ואמר להם שהקונספט החדש יהיה ללא מטרות רווח, כל התכנים יהיו בחינם. “אנחנו לא מוכרים שום דבר. אנחנו רק עולים אונליין ועושים טוב לאנשים בבית.”

תוך שלושה ימים 12,500 איש ואישה נכנסו לקבוצה, ועשרות אלפים צפו בשידורים החיים. “בגלל שכולם ישבו בבית, המון אנשים שאף פעם לא נחשפו לתכנים כאלה של עולם הרוח וההתפתחות פתאום נחשפו אליהם. קיבלנו אלפי הודעות מרגשות מאנשים שהיו שם”. אותו כנס דיגיטלי היה יריית הפתיחה של ארגון ‘ביחד’.

מאותו רגע החלו ליצור קשר עם עמיר אין-ספור יזמים ואנשים שרוצים ליצור שינוי. הוא שיתף איתם את החזון שלו, ולאט-לאט (או מהר-מהר) התגבשה קבוצת אנשים שמבינים שיש צורך בשינוי תודעתי קולקטיבי נרחב, ושהדרך ליצור אותו מחייבת הקמה מחדש של כל המערכות הקיימות. תוך חודשיים, הצטרפו לארגון יותר מ-170 איש שעובדים כולם בהתנדבות מלאה. יחד עם אנשים שתומכים כספית בארגון, הם פועלים לבנות מערכות חדשות בתחום הכלכלה, החינוך, הבריאות, התודעה, הקיימות והסביבה.

“אני יושב בקיבוץ וצובט את עצמי, לא מאמין לאן זה הגיע. התזוזה כל כך מהירה כי אנחנו עובדים ביחד, והיום יש כאן כבר ארגון גדול מאוד שיוצר מהפכה אמיתית”. הארגון מלקט מובילי דעת קהל, מנחים, מנטורים, אומנים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת, יזמים, ועוד רבים וטובים שמובילים את הקריאה שהגיעה לאחריות אישית. “לא מספיק לצאת החוצה ולצעוק על כל מיני מנהיגים שיעשו בשבילנו, התקופה הזו באה ואומרת – זה הזמן שלכם, והמבחן הכי גדול הוא אם תצליחו לעבוד ביחד”.

ביחד, כמובן, זו מילת המפתח כאן. ונראה שהיא מוכיחה את עצמה. כי בשקט-בשקט, מאחורי הקלעים, בעוד צמד המילים ‘מלחמת אחים’ נשמע ברקע, העם כולו על הרגליים והכול סוער, האנשים בארגון ‘ביחד’ פועלים יום ולילה להקמת פרויקטים ושיתופי פעולה במטרה ליצור בית מאחד לכל אותם ארגונים ואנשים שמנסים ליצור את השינוי הגדול. בקצב כמעט קוואנטי, חברו לארגון מאות קהילות וארגונים, הוקמו צוותים שעובדים בחופש ובאמון מלא ובונים את המערכות של המציאות החדשה, והיום כבר יש לא מעט פרויקטים גדולים שיוצאים לאור: כלכלה חדשה מבוססת מטבע וירטואלי קהילתי, ישוב חדש מוקם בדרום וכולו אקולוגי, תכנון של מערכות בריאות והקמת מרכזי ריפוי המשלבים גוף ונפש. ארגון ‘ביחד’ פיתח גם תוכניות חינוך חדישות, שכבר החלו לפעול במערכת החינוך ונועדו ‘לראות את הניצוץ שבכל ילד’.

“לא מספיק לצאת החוצה ולצעוק על כל מיני מנהיגים שיעשו בשבילנו, התקופה הזו באה ואומרת – זה הזמן שלכם, והמבחן הכי גדול הוא אם תצליחו לעבוד ביחד”

“רוב הזמן אנחנו די באופוריה, כי לכל האנשים שמצטרפים אלינו יש משהו בלב שהוא כל כך ברור, שכל השאר כמעט קורה מעצמו. אנשים מוכנים לוותר על האגו, להיות גמישים ולעשות התאמות, ללמוד זה מזה ולא רק להשמיע, כי אנחנו מבינים שיש כאן משהו גדול יותר”.

את כל זה הוא מספר בהתלהבות של ילד שחזר מהיום הראשון בגן. לא מניח לכל הדעות הסקפטיות שמסביב להשפיע על הדרייב החזק שמניע אותו. אז איך בכל זאת מורידים כזה רעיון אוטופי לקרקע?

“כבר שנתיים וחצי אנחנו עובדים על יצירת כלכלה חדשה בשותפות עם חברה אוסטרלית, מתוך הבנה שכסף הוא בעיקר מה ששולט בנו כרגע”. הארגון חבר לטובי המומחים בתחום, וביחד הם יוצרים את מודל הכלכלה החדש – מערכת שתעזור לנו להשתחרר מן הכבלים, לצאת ממעגל ההישרדות והפחד אל שקט כלכלי. כרגע הם בשלבים מתקדמים של יצירת מטבע או בנק קהילתי אמיתי; מטבע שקהילה גדולה ותומכת מגבה את הערך שלו. הוא מבוסס על טכנולוגיית הבלוקצ׳יין, מה שמאפשר שקיפות מלאה, והוא מוגדר בחוזים יחודיים שתוכננו כדי למנוע כל מצב של שליטת יחידים.

בתחום הבריאות הארגון נכנס לשותפות עם מרכז ‘מדיקל קר’, וביחד הם פתחו בתהליך הכשרת מטפלים ובניית תכנים המשלבים תהליכי ריפוי אינטגרטיביים. ארגונים, מטפלים ויזמים מהארץ והעולם חוברים יחד כדי להביא טכנולוגיות ריפוי חדישות, ופועלים כדי להחזיר למודעות את הרפואה הטבעית.

“אני פוגש המון אנשים שאומרים לי – מה שאתה עושה היה החלום שלי שנים. ואני תמיד שואל אותם – אז למה זה לא קרה. וברוב המקרים הם מספרים לי שזה נגמר בדיבורים סביב השולחן, סביב החלום. אנחנו הרשינו לעצמנו לצאת לדרך, לא לנסות להיות מושלמים, לעבור את שלב הדיבורים ולהתחיל ליצור”

“הכול מתחיל לנוע בזכות אנשים מדהימים שפורצים את הדרך, ומה שמדהים הוא שהרבה מהשותפים שלנו היו בדרגה מאוד בכירה במטריקס, ואחד המרכיבים שזיהיתי הוא שכשנולדו להם ילדים פתאום קרה איזה שינוי, פתאום הם אמרו, רגע, מה אני עושה כאן?”

וכך, אי שם הרחק מהמטריקס ומהפקקים באיילון מוקם ישוב חדש, “זה הולך להיות ישוב שיעבוד לגמרי אחרת ממה שאנחנו מכירים. יפעלו בו מכונות שמייצרות מים מהאוויר, אנרגייה סולרית, גידולים הידרופוניים מתקדמים, עלות המחיה תרד ב-60 אחוז ויותר. ישוב שעובד כמו אגודה שיתופית, שדואג לרווחת האנשים שחיים בו”. יצא לי כבר לשמוע על רעיונות דומים, רובם נקלעים לבירוקרטיה מתישה ומייאשת שנמשכת שנים על גבי שנים. אבל נראה שקשה מאוד לעצור את הבולדוזר של ארגון ‘ביחד’. “זו פעם ראשונה שנותנים אישור להקים כזה דבר כזה בארץ, וזה קורה. מעל 140 איש כבר נרשמו. אנשים יוכלו לחזור לחיות את החיים עצמם ולא במרדף המטורף הזה שהוא לא באמת חיים”.

אבל לא חייבים לנדוד הנגבה כדי ליהנות מהשינוי. יש צוותים בארגון שפועלים בתוך קהילות עירוניות, כדי לחבר אותן למערכות חדשות שידאגו להן לכלכלה פנימית, למבנים יפים שיוצרים שיתופיות אמיתית, להקמת חוות הידרופוניות שמספקות מזון בריא וטעים, ללא ריסוסים. בינתיים הם הספיקו להקים חממת מיזמים שעוזרת ליוזמות חברתיות לקום, ותומכת בהם במימון ובייעוץ. “בגדול, הבנו שכל המערכות של היום כבר לא עובדות בשבילנו, הן עובדות במקסום הרווחים של בעלי המניות. אנחנו יכולים להמשיך לצעוק ולהתלונן, אבל כבר המון שנים אני מאמין שיש את מי שמוביל ומנהל את הכול מלמעלה. אנחנו מבינים את זה, אבל השאלה עכשיו היא מה אנחנו עושים עם זה. יש את המשפט הזה – אנחנו הריבון, אנחנו 99% – ועכשיו יש לנו הזדמנות להראות את זה, לא רק להגיד את זה. להתחיל להשתתף במערכות חדשות. חשוב להמשיך בחשיפת האמת – זה חלק מהשינוי התודעתי ויש לו המון חשיבות וכבוד בעיניי. אבל מצד שני, חייבים גם להיות אקטיביים”.

אולי מה שמושך עוד ועוד אנשים להצטרף לקהילת ‘ביחד’ הוא התקווה שמחליפה את תסמיני החרדה, והאמונה החזקה שהשינוי הוא באמת בר-השגה. “זה גורם לאנשים לצאת קצת מהמחשבה של ‘ואי מה הולך לקרות לנו…’ ולהתרכז ביצירה של עולם חדש. אנחנו לא עוצמים עיניים, אנחנו מודעים מאוד למה שקורה, אבל אנחנו עסוקים ב’כן’. אנחנו גם לא יוצאים נגד הממסד, אני מאמין שנגד יוצר עוד נגד. מה שמאחד את כולנו הוא שכולם רוצים שיהיה כאן טוב יותר. בסופו של דבר, כולם רוצים עתיד טוב יותר לילדים שלהם”.

“יש במדינה הזאת אנשים מדהימים, אנשים שיש בהם עומק והמון נכונות לעזור ולעשות טוב. אני מאוד אופטימי בנוגע למה שהולך להיות כאן, ודווקא בישראל. כל הידע והכוחות טמונים כאן במדינה הזאת. ואני מרגיש את זה, אני ממש מאמין בזה”

 אפרופו ממסד – האם כדי ליצור עולם חדש אנחנו צריכים קודם להתנתק מכל המערכות הקיימות, כי הן מיושנות, אינטרסנטיות או שפשוט איבדנו בהן אמון?

“החלום שלי הוא שהדברים כן יעבדו ביחד. אני מאמין ששיטת הממשל הקיימת היום לא הולכת להחזיק עוד הרבה זמן. אנחנו די עדים לקריסה שלה. ומי שהיה ערני בתקופת הקורונה, הבין שזה אפילו לא עניין של שמאל וימין. יש פה מניעים גדולים יותר, של כסף ושל שליטה. אבל אני מקווה ומאמין שהכול יתחבר בדרך שאינה מונעת מאינטרסים כלכליים. זאת אומרת, אני מאמין שנחזור לחיות בקהילות. אנחנו בונים מערכות שיעבירו את הכוח מריכוזיות לביזוריות, בונים מערכות שהעם יוכל להחליט בשביל עצמו. אז יכול להיות שיהיו מובילים בתחומים שונים, אבל לא יהיה צורך במנהיגים”.

“אני פוגש המון אנשים שאומרים לי – מה שאתה עושה היה החלום שלי שנים. ואני תמיד שואל אותם – אז למה זה לא קרה. וברוב המקרים הם מספרים לי שזה נגמר בדיבורים סביב השולחן, סביב החלום. אנחנו הרשינו לעצמנו לצאת לדרך, לא לנסות להיות מושלמים, לעבור את שלב הדיבורים ולהתחיל ליצור. זה יומרני להגיד שאני יודע בדיוק לאן זה ילך. ואם הייתי מנסה, בחיים לא הייתי מצליח לעשות את מה שאני עושה. אחת המטלות הכי קשות שיש לנו, והבנו את זה כולנו, היא לצאת לדרך באורות גבוהים מאתיים מטר קדימה, ולדעת שכשמאתיים המטר הבאים יגיעו, יהיה בסדר. וזה מדהים, כי זה מתאפשר כשבאמת עובדים ביחד; הרבה אנשים באותה אנרגייה, אז אם אחד נופל רגע, האנרגייה הזו של כולם מרימה אותו”.

את החיים הנוחים באוסטרליה הוא ומשפחתו כרגע משאירים מאחור. הם באו לכאן לכנס, בכרטיס הלוך חזור, בלי לדעת שמשהו ענק יצמח, ועכשיו עמיר מרגיש שהוא חייב להישאר בשביל לראות לאן זה יגדל.

כמו רבים אחרים גם הוא מאמין שהשינוי הגדול יתחיל דווקא כאן, בישראל. “אני יודע שכאן קורה המהפך, והוא קורה עכשיו, יש כאן את המוכנות. אם אנחנו יודעים להתאחד כל כך יפה בשעת מלחמה, למה אנחנו לא יכולים להתאחד דרך טוב? אני מאמין שזה אפשרי. יש במדינה הזאת אנשים מדהימים, אנשים שיש בהם עומק והמון נכונות לעזור ולעשות טוב. אני מאוד אופטימי בנוגע למה שהולך להיות כאן, ודווקא בישראל. כל הידע והכוחות טמונים כאן במדינה הזאת. ואני מרגיש את זה, אני ממש מאמין בזה”.

ובכל זאת, האם הוא מרשה לעצמו להסתכל אל האופק, הכי רחוק שאפשר לדמיין? “אני תמיד מסתכל גם על התמונה הגדולה, למרות שאני חייב להגיד שהיא כל הזמן משתנה ומתעדכנת. אבל אם אני מסתכל הכי רחוק, אני רואה עולם שאנשים חיים רוב הזמן באושר ובשמחה, כמו שנולדנו לחיות, ויש בו מספיק מהכול לכולם. אני רואה אנשים שחיים בשפע; לא רק ברובד החומרי, הם מרגישים בטוחים ושייכים, וכל המערכות שסביבם תומכות בהם לשם כך. אני רואה את זה קורה דרך קהילות משגשגות, שמשתפות פעולה זו עם זו במעגלים נוספים, כמו איזה פרח חיים. לאן זה יתפתח משם? ואו זה יהיה מעניין לגלות… אבל קודם כול שנגיע למקום שלם בתוכנו, שהטוב יגבר על כל הקולות האחרים שיש לנו בראש. קצת כמו איזה פסטיבל גדול כזה. את מכירה את זה שחוזרים מפסטיבל של כמה ימים ואחריו אתה שואל את עצמך, למה זה נגמר? למה לא חיים ככה? אז זה קצת כזה. לא עולם שאנשים רק שורדים בו וצריכים לעבוד כל היום, אלא יכולים להיות פנויים להתעסק ביצירה האמיתית שלהם. אני מאמין שזה אפשרי בחלוקה נכונה כי השפע קיים”.