בריאת העולם של פניקס

רואים עליהן את ההריון ממש טוב רק בחודש החמישי, האחרון להריונן. הראשונה שהבחנו בה היתה ספידי, וכרסה של מוסק הופיעה כשבועיים אחריה. עבור הצוות שלנו זו היתה התרגשות גדולה, בשורה ששני תינוקות צפויים בקרוב להצטרף ללהקת קופי הסנאי שלנו.

קופי סנאי הם מין שבט של אמזונות; הנקבות הן המנהיגות ויש להן מערך תמיכה נפלא זו בזו, בעיקר בעת גידול תינוקות. לאחר היריון של חמישה חודשים נולד להן קופיף במשקל 100 גר’ שנישא על גב אמו כל היום וכל הלילה במשך חודש, ולכל אמא מתלווה תמיד דודה שבאה לעזרתה כשהיא רוצה לנוח ולהתרענן, ונושאת את התינוק במקומה. כמו כן מתלווה אליה קופה צעירה כבת שלוש המתקרבת לבגרות מינית, כדי לתמוך וללמוד את רזי התנועה הזריזה עם תינוק על הגב. התינוקות יונקים בין שלושה לחמישה חודשים. כאשר יש ריבוי תינוקות בלהקה הן פותחות משפחתון שבו מרוכזים כל הילודים, בהשגחת הדודות וקופות צעירות מתלמדות.

והנה יש לנו שני תינוקות – אחד לאמא ספידי המנוסה והשניה למוסק שזו לה הפעם הראשונה. מוסק מקפידה להיות כל הזמן בקרבת ספידי וניכר עליה שהקירבה הזו נוסכת בה ביטחון. מסביבן מתרוצצות כל הזמן הדודות והצעירות המתלמדות, והן זזות כולן ביחד בין צמרות העצים, בזמן שהזכרים מלווים אותן במרחק מה מהן.

בשלושת הימים הראשונים לאחר הלידה מוסק זזה לאט ובזהירות, ביום הרביעי היא כבר היתה בטוחה בעצמה, קצת יותר מדי בטוחה. הטעות הראשונה שעשתה נגמרה בשלום; היא עברה דרך רשת עם פתח צר לחלקת קופי הלמור, כי חמדה בננות שנשארו להם מארוחת הבוקר. היא אמנם הצליחה לעבור את הרשת כפי שעשתה פעמים רבות, אבל הפעם היא לא היתה לבד. מוסק שכחה לגמרי שעל גבה נמצאת התינוקת שלה. הקטנה התנתקה בבת אחת מגב אמה, אחזה באינסטינקט הישרדותי בדבר הראשון שהצליחה לתפוס – ברשת – והחלה לצקצק בקולה התינוקי בשפת קופי הסנאי, “אמא, אמא”.

מוסק התבלבלה מהעניין ונעצרה, לא מבינה איך קרה שהיא במקום אחד והתינוקת שלה שם מעבר לרשת. גם קופי הקפוצ’ין הרימו ראש וגילו עניין רב ביצור הקטן, התלוי בוכה על הרשת של הלמורים. אבל היא התעשתה וחזרה לתינוקת שעלתה מיד על גבה, ינקה קצת ונרגעה מהאירוע המסעיר.

היא וגם אני קיווינו שזהו, מספיק הרפתקאות להיום. אבל לא. מוסק היתה עכשיו בעניין האוכל של הקופים הגדולים, הקפוצ’ינים. בנחישות רבה וללא פחד היא עלתה על הגשר שלהם, כפי שעשתה פעמים רבות ולא קרה כלום, רק שהפעם שוב שכחה שיש לה תינוקת על הגב. היא פסעה על הגשר ונדיה, קופת קפוצ’ין, קפצה עליה בבת אחת וחטפה לה את התינוקת. היא אחזה בה חזק והתכוונה לנשוך אותה, אבל ג’וליה המטפלת שהיתה בקרבת מקום שמעה את ההמולה ובאה לבדוק מה קרה. היא ראתה את התינוקת בידי נדיה וצעקה עליה, ונדיה נבהלה ושמטה את התינוקת הקטנה והמתוקה שנפלה מגובה של כארבעה מטרים. מוסק מיהרה אל התינוקת שלה וגם ג’וליה עזרה לה להניח את הקטנה על גבה, אבל ניכר שקרה לה משהו ברגליים האחוריות, או מהנפילה או מהאחיזה של נדיה.

“אני עוד כאן”

כאשר נפגעת היכולת של תינוק קוף סנאי לאחוז בחוזקה באם בידיו וברגליו – אין לו כמעט סיכוי לשרוד. אני יודעת את זה אבל מסרבת לקבל זאת. “ניתן להן להירגע, אולי רק כואב להן”, אני אומרת, אבל לא. התינוקת לא מצליחה לאחוז באמה ונופלת שוב ושוב. אין לי ברירה, אני זו שצריכה לקבל החלטה ומתחילה לחלחל בי ההכרה המטלטלת שזהו, בן-רגע החיים שלה ושל מוסק יתהפכו באל-חזור. מוסק בצדק נלחצת מהמצב, הדודות מודאגות וספידי זזה סביבה ומנסה לתת לה עצות. כלום לא עוזר. התינוקת לא מצליחה להחזיק, היא נפגעה.

אני מתקשרת לווטרינר שלנו, ד”ר רועי לפיד, הוא שומע את הקול שלי חנוק מצער ואומר, “אני מסיים משהו ומיד בא אלייך”. בינתיים אנחנו מכניסות את מוסק והתינוקת לכלוב נשיאה ולוקחות אותן לקליניקה הווטרינרית שלנו. ג’וליה ואני מפנקות אותה בדברים טעימים עד שרועי יגיע. התינוקת בצדי הכלוב שוכבת חסרת אונים, אני כבר מזילה דמעות וגם ג’וליה. מוסק לחוצה ולא ניגשת לתינוקת. נראה שהיא כבר לא מעוניינת בה יותר. כשרועי מגיע אנחנו מחליטים לטשטש את מוסק ולבדוק את חומרת הפגיעה של התינוקת שנחלשת מרגע לרגע. בשבריר שניה מוסק מצליחה לברוח מהכלוב, מהקליניקה ומן התינוקת שלה, משאירה אותה איתנו כשהיא סובלת אך עדיין שלמה – 100 גר’ של מתיקות אין-סופית.

אנחנו נותנים לתינוקת לינוק קצת מי סוכר והיא מתאוששת קלות. אנחנו מנסים שוב ושוב לגרום למוסק לחזור אליה, אחת הדודות אפילו מרימה את התינוקת, אבל הקטנה לא מצליחה להשתמש יותר ברגליה ונשמטת. מוסק מתרחקת ממנה, כלל לא מסתכלת לכיוון שלה ואני מבינה שהיא בסוג של פאניקה. אני חוזרת עם התינוקת לקליניקה. נראה שלא תהיה לנו ברירה וניאלץ לתת לה המתת חסד.

הדמעות זורמות ממני כנהרות. היא כל כך קטנה, יפה ותמימה. אני בוכה עליה ועל המצב שלנו עם המלחמה הזאת, על החטופים, על כל הפצועים וההלומים, על השריפות ועל המפונים. אני מלטפת את ידה הקטנה ומבקשת ממנה סליחה. “זה הטבע”, אני אומרת לה.

והיא? פתאום תופסת חזק את האצבע שלי כאילו אומרת לי, “אני עוד כאן”. אני מיד משנה את התוכנית, בברכתו של רועי, ומחליטה להציל את חייה עם הסיכון שאולי תישאר נכה כל חייה.

חיים שלמים בשבוע

אני נוסעת במהירות לסחנין לקנות מטרנה צמחית, ובקבוק לגורי חתולים בחנות לחיות בכרמיאל. כעבור שעה וחצי אני חוזרת ליער. התינוקת ואני הולכות יחד אליי הביתה ואני זוכה להיות אמא שלה ל-24 שעות. אני נושאת אותה על היד שלי כל הזמן כדי שתהיה בתנועה יחד איתי, מאכילה אותה, כל שעה וחצי היא עושה פיפי וקקי ואני מתמלאת תקווה. אני אוהבת אותה כל רגע יותר ויותר – היא באמת יצור מופלא, אני חושבת לעצמי, ואולי כמו עוף החול היא תקום לתחייה. אם זה כך אקרא לה פניקס.

בבוקר, אחרי לילה ללא שינה שבו היא אכלה כל שעה, שתינו חוזרות ליום עבודה ביער. פניקס עליי כל הזמן. בערך בעשר בבוקר היא מצקצקת מרעב ואני מביאה את הבקבוק שלה. מעליי אני מבחינה בספידי ובתינוק שלה מסתכלות עלינו. ספידי נעלמת בזריזות וכעבור דקות ספורות חוזרת עם מוסק והדודות וכל הלהקה. מוסק כבר לא מבולבלת, היא יודעת מה היא רוצה, נעמדת מולי ודוחפת לי את היד מהתינוקת שלה. היא מסתכלת עליי ועיניה אומרות, “זו התינוקת שלי, תני לי אותה”.

אני מביטה בה ולשבריר שניה לא בטוחה מה הכי נכון לעשות; ברור שהכי טוב שתהיה עם אמא שלה ועם הלהקה, אבל היא לא אוחזת ברגלים וזה עבורה גזר דין מוות. מצד שני, איתי היא אולי תחיה אבל תהיה דחויה מהלהקה וייתכן שתישאר נכה כל חייה. אני רוצה שהיא תחיה, אבל האם בכל מחיר? עליי להתגבר על ההאנשה שאני עושה לה ולתת לטבע לעשות את שלו. עשיתי את המיטב וכנראה שתפקידי הסתיים.

אני מניחה את הבקבוק ומגישה למוסק את התינוקת שלה. עכשיו היא מתנהגת כמו אמא, חופנת אותה בעדינות ומיד מניקה אותה. סלפי הדודה תומכת שהיא לא תיפול וככה כל הלהקה מתרחקת איתה דרך צמרות העצים. אני עוקבת אחריהם מרחוק, נושאת תפילה ומקווה שאני טועה, ויתרחש נס. נפשי כבר נקשרה בנפשה. אבל לא, התינוקת לא מצליחה לאחוז היטב באמה. היא מחזיקה אותה רק עם הידיים, זה לא מקנה לה יציבות והיא שוב ושוב כמעט נשמטת. מוסק עדינה איתה, זזה לאט ומדי פעם נעצרת, נושאת אותה על הזרוע בתנוחה בלתי אפשרית. ספידי והנקבות האחרות מלוות אותן כל הזמן.

אני מתבוננת בהן מהצד עצובה ושמחה בו בזמן ומקווה לטוב, אבל עמוק בלב יודעת שהיא לא תשרוד. אני שמחה בשביל מוסק שזכתה להתעשת ולראות שוב את התינוקת שלה, להניק אותה ולחבק אותה. עבור התינוקת שחזרה אל אמה אין ספק שהמעטפת שלה זה המקום הכי טוב ומנחם בעולם, צמודה לשד שלה, עטופה בלהקה שלה ובתחושות הזורמות בדי.אן.איי. שלה. ואני שמחה עבורה ועבורי, שידעתי לתת וגם לשחרר.

פניקס חיה שבוע ימים, כימי בריאת העולם. היא באמת עברה בשבוע הזה חיים שלמים, שמתוכם זכיתי לטפל בה והלב שלי התרחב. כשהיא מתה בכיתי הרבה, מצער ומשמחה, כי היא חזרה בסוף הגלגול הזה לחיקה של אמה, גם אם רק לכמה שעות. אני בטוחה שהיא עצמה את עיניה בשקט ובאהבה.