בנות ישראל פותחות שולחן

בעתי עם חברתי חוה כהן בתשע בכיכר השבת. התמימות שלי שאמצא חניה בכחול לבן במאה שערים, שאבה כנראה את השראתה מתמימותו של דני סנדרסון שכתב בשלהי שנות השבעים את המילים ל”תשע בכיכר” ללהקת גזוז (“גיל שש–עשרה, הכל כזה מין קצפת ודובדבנים”). כיכר השבת היא אחת הכניסות לשכונת מאה שערים, השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה בשנת 1874, בידי אנשי הישוב הישן.

כהן, חברה טובה, חרדית, אמא לשישה ואישה שאוהבת לעשות חיבורים בין העולם החרדי לחופשי, כבר שנים מסבירה לי “החרדים במאה שערים, אינם מייצגים את רוב הציבור החרדי, אבל גם הם, עוברים שינויים מרחיקי לכת.” היא מבטיחה לי סיור בשכונה שגולת הכותרת שלו יהיה בית קפה שאותו מנהלות נשים! אירוע שחולל מהפכה לא קטנה בשכונה. ויש לי גם פנטזיה משלי – למצוא חמין טעים במיוחד, וחלה מופלאה. אם לא כאן, אז היכן? 

אחרי הסיבוב השלישי עם הרכב בסמטאות הצרות אני מרימה ידיים או ליתר דיוק את ההנד ברקס. מחנה את הרכב מחוץ לשכונה ולוקחת את הרכבת הקלה שזה חידוש ירושלמי מרתק. כשעוצמים את העיניים ושומעים את צלילי החשמלית אפשר לדמיין שנמצאים באירופה. כשהרכבת עוצרת ופוקחים עיניים, יורדים לתוך התפר הירושלמי הרגיש עד נפיץ של שכונות ערביות, חילוניות. כמה צעדים מהרכבת ואני נכנסת לשכונה. שערי הגטו. אני מפלסת דרכי אל עבר כיכר השבת הממוקמת בצד השני של השכונה. שלטי ענק מקדמים את פניי ומבקשים ממני, בת ישראל, להקפיד על לבוש צנוע. אני מביטה במכנסיי השחורים ובחולצה הארוכה שלבשתי הבוקר לרגל הגשם הראשון וחושבת שאני צנועה למדי. אבל לשלט יש הגדרות צניעות משלו. הוא דורש חצאית וכיסוי ראש. השלטים הבאים מזהירים משימוש בסמארטפון בשכונה. אני ממשיכה פנימה. מכל עבר שלטים המכריזים על ישיבות שכולן קרויות על שם עיירות נידחות בפולין. אני חוששת שאולי לא אוכל להוציא את הפלאפון שלי לצורך צילומים לכתבה. החשש מתפוגג כשאני רואה שכל בחורי הישיבות שממלאים את הרחובות מחזיקים את המכשיר הטמא בידיים ואם הם עוזבים אותו לרגע, זה רק כי הם רוצים לדבר גם עם הידיים. יידיש זו שפה שלא ניתנת להבנה בלי תנועות יד. 

השעה כבר כמעט תשע וחצי, אבל אני לא מודאגת. כשחוה ואני הכרנו הבנתי שיש שעון ישראל ויש שעון חרדי ושני אלה מתקיימים ביקומים מקבילים. אצלה, שעה היא בגדר המלצה. ככה זה כשיש שישה עד שישה–עשר ילדים בבית, תמיד יש עוד משהו בלתי צפוי שאת פתאום מוכרחה לעשות לפני היציאה. אבל כשאני מגיעה לכיכר השבת חוה מצלצלת ומתנצלת. היא בכלל לא תצליח להגיע. היא חייבת לעשות מצוות ביקור חולים דחופה היום. ומה יהיה על גולת הכותרת שלנו, בית קפה שמנוהל בידי נשים? “תחפשי בית קפה ברליץ או גרליץ, זה ממש ליד הכיכר”, היא אומרת בבטחה. אני מנתקת את הטלפון, מאוכזבת, ומביטה סביבי. מגלה שכיכר השבת היא בכלל לא כיכר. רק צומת רחובות דחוס עם פיצול של מזלג. ממש בסמוך אני רואה מעדנייה קטנה בשם “בריזל”, על חלון הראווה יש מדבקות ושלט עם תפריט קיץ מפנק הכולל סלטים וטוסטים. 

הבחירות חלפו ויש ממשלה חדשה. בשיחת נשים ליד עמדת העגבניות של הירקן המקומי מדברות נשים מכוסות ראש על ענייני היום הבוערים כמו נועה, הבת של ביבי, תושבת השכונה, השייכת לזרם הברסלבי; ההפגנות האלימות נגד חנות סמארטפונים בשכונת גאולה (בה נפצעה אשה קשה ממכולת אשפה) שככו כבר; האישה משתקמת וברחוב כולם מסתובבים עם טלפונים צמודי אוזן, כאילו אין שלטים האוסרים זאת. אני חולפת על פני בוטיק לחלוקים “חד וחלוק” ושמה פעמי לקפה בריזל, המוגן במדבקה גדולה המטשטשת היטב את מה שקורה בפנים. את פניי מקבל תפריט חורף מהודר הכולל טוסטים ומרק. מודעה נוספת מכריזה “דרושה עובדת”.

מאחורי הדלפק, אכן, כפי שהבטיחה חברתי: שלוש נשים בכיסויי ראש ניצבות ועובדות! ציבור של אנשים נכנס, אוסף סנדוויץ, מזמין קפה או מאפה. התנועה במקום ערה. שעטנז אנושי מכל גווני ואופנות כיסויי הראש. אני מתיישבת ליד שולחן אחד. בית הקפה בריזל מחולק לשניים: משמאל מדפים עמוסי עוגיות של בית המאפה הוותיק ומימין שולחן עמוס כריכים שמעליו מדף ממנו משתרכים שרכי פלסטיק. “מה בשבילך?” פונה אליי נעמי, 43, מנהלת המקום, ממקומה מאחורי הדלפק. אני מבינה שאין כאן מלצריות, ניגשת אליה, מזמינה הפוך ומהמרת על טוסט גבינות (22 ש”ח בלבד!).

אט אט מתמלאים גם שאר שולחנות בית הקפה. גברת בכיסוי ראש מתיישבת עם צלחת חד פעמית בצבע בורדו עליה בורקס פינוקים, הפלאפון שלה מצלצל בתרועות רמות “משיח! משיח!” והיא שוקעת לתוך שיחה ערה. גבר במגבעת שותה קפה ליד שולחן הבר הצמוד לקיר, עיניו מביטות אל נעליו, באוזנו תחובה אוזניית פלאפון מעודכנת, וברקע מוזיקה חסידית קופצנית. גבר עב זקן נכנס ומתקרב אל נעמי שמסדרת כריכים על המדף. “את רוצה את העיתון החדש?” הוא שואל. “כמו תמיד” היא עונה. הוא לוקח כריך מהשולחן ומתיישב ליד השולחן הפנוי האחרון, משחרר מכבלי גומייה גיליון של “ביטאון עולם התורה” שכבר קראו בו, פורש אותו על השולחן וקם. בדרכו החוצה הוא לוקח כמה רוגעלך. דרך מעניינת לתת צדקה. נעמי מספרת לי שהיא עובדת כאן מגיל 18. “לא יודעת איך חלפו 25 שנים, היום אני מנהלת את המקום.”

ובעל הבית? היא אומרת שחיים בריזל הוא איש מבוגר. מגיע לקחת את הכסף בסוף היום, מאוחר, בערב. בריזל, דור רביעי לאופי מאפיית בריזל. “את המאפיה הקים סבא רבא שלי, זלמן בריזל שעלה לארץ לפני 70 שנה. אשתו הכינה והוא מכר את המאפים שלה במה שהיה בתחילת הדרך, עסק להחזרה בתשובה. הניהול היה כושל כי הוא התאים יותר ללימוד תורה מאשר לעסק. הבן שלו, סבא שלי, פתח מפעל רציני עם סניפים.” 

בריזל עצמו גדל בשכונה, כל המשפחה חסידית במאה אחוז, והעובדות המנהלות את המקום הן חרדיות. הוא כמובן מודע לענין יוצא הדופן הזה ומוכן לנדב על כך משפט או שניים. “נעמי עבדה עם אבא שלי יותר מעשרים שנה והיא לקחה את הפיקוד. היא תותחית. והיא משרתת את כל המגזרים. באים לקוחות מכל הארץ, גם תל אביביות חילוניות של היום שההורים שלהן גרו כאן פעם לפני הרבה שנים, והן עדיין מדברות יידיש.”

הוא מספר שבתחילת הדרך, הם היו מביאים לבית הקפה מאפים מהמאפיה ואיש לא דרש מהם הכשר. לאחר מכן היו מי שראו כמובן בעין לא יפה את העובדה שנשים חרדיות מועסקות במקום, והם קיבלו הנחייה מהבד”צ שצריך הכשר מיוחד לבית הקפה הזה. “מי שעשה את הבלגן זה שני הזויים. לא הקוקוריקו הרגילים של מאה שערים.” הוא מספר שהיתה מהומה, אך הם נאבקו. לבסוף הושגה פשרה שלפיה תודבק מדבקה גדולה על חלון הראווה של בית הקפה. “היה פעם משגיח מהבד”צ שהשתגע מזה שבחורה רווקה עבדה אצלנו. הוא אמר שבחורים יבואו להתחיל איתה. שמנו לה על הראש מטפחת ונהיה שקט. אנשים מבינים את זה”. 

על הברזלים , ממש בסמוך לכביש, נשענות שלוש ילדות הלבושות בשמלות כחולות זהות במידות שונות. מסתבר שצו האופנה החרדי עכשיו הוא להלביש את כל ילדי המשפחה באותו בגד (מבצע שניים פלוס אחד או ניצול כל שאריות הבד), צמות קלועות מעטרות את ראשיהן והן בוהות ברכבים החולפים. רכב הסעה חוסם את הכביש. מגרם מדרגות רץ אב צעיר לכיוון הרכב, בידו האחת פעוט כבן שנתיים, בידו השניה הוא אוחז בילד כבן שש ואחריו רץ עוד ילד, בוכה וצועק “טאטא”. האב מצליח איכשהו במהירות הבזק ממש להטמין את שלושת ילדיו ברכב ההסעה ומיד נפנה אל עיסוקיו. 

ההפתעות במאה שערים לא נגמרות: לפתע הגעתי אל חנות פרחים שהיא גם גלריה לאמנות (!) שמציגה ציורים של רבנים שכנראה לא שמעו שאסור לעשות פסל ותמונה. ולחנות הפרחים יש הכשר של הרב אפרתי. אני ממשיכה במעלה הרחוב ולומדת על הדרך שאפשר לצום בקלות עם כדורים טבעיים (בדוק ומנוסה), רק 5 ש”ח לכדור אצל משפחת בלום. מודעה שדהתה בגשם הראשון מבטיחה משקה פלאי שיעזור בסייעתא דשמעיה לנשים להיות אמהות טובות חזקות שיצליחו להמשיך במילוי תפקידן: לקנות, לבשל, ולתת מחמאות לבני הבית. עם המידע הזה אני נכנסת לחנות הקרפיונים הוותיקה, ומתעניינת היכן אוכל להשיג בשכונה חמין טוב? סלאח שעובד כאן מעווה את פניו. “אני לא אוהב חמין, אני אוהב בשר בלאדי, אבל יש בגאולה. האמת? אין היום בשר כמו של פעם כשסבתא שלי היתה שוחטת את העיזים בעצמה”. אוקיי, למדתי עוד שיעור במאה שערים. 

במאפייה הצמודה לקרפיונים בחור חסידי מוכר חלות וספר תורה מונח על קופתו הרושמת. תורתו אומנותו. מדי פעם הוא מרים את העיניים כדי לקבל כסף וחוזר אל הספר. באחת הפעמים הוא נתקל במבטי ושואל אם אני צריכה עזרה. לגבי חמין הוא שולח אותי לחנות דוייטש הסמוכה, שם מחפשים עובד דובר יידיש. אבל החמין הוא חמין של פעם, והוא נמכר… בקופסאות. אולי גם בישלו אותו פעם, מזמן. איזו אכזבה. 

אני חוזרת לכיכר. נזהרת לא להידרס בדרך על ידי אינספור עגלות תינוק המובלות על ידי נערות ממהרות. כמו שהסבירה לי כהן: “הילדים שלנו לא מגדלים זה את זה, כמו שאתם חושבים, אבל הם כן עוזרים להביא את הקטנים לגן”. בדרך מפתיעה אותי חנות חולצות “בייסיק”, צמודות, בצבעים. אבל מהר מאוד אני למדה שנשים חרדיות שרוצות להתלבש “כמו כל אחת”, פשוט לובשות אותן מתחת לבגדים שלהן. וככה הן נהנות משני העולמות: קונות מותגים נחשבים, מלמטה, חולצת בייסיק, וכהרף עין הופכות להיות צנועות. אני מוצאת עוד ועוד רוגעלך ועוד חלות. חלות מכל הגדלים ומכל הסוגים. 

בסופו של יום חזרתי לבריזל. חמין כמובן אין להם, אבל הספיישל שלהם הוא הלייקח הטוב בארץ – מאפה מסורתי שאנשים מכל רחבי המדינה באים לקנות כאן. זאת מין עוגה/עוגייה שהומצאה בזמן המצור על ירושלים, ועשויה מקמח, מים וסוכר. עד היום לא בא בחשבון לערוך ברית מילה בלי הכיבוד הזה. אז קניתי לייקח. טעים, אין מה להגיד.