זו תקופה של סופים וסיומים, ברמה הקולקטיבית וגם האישית. טור פרידה זמני

היום, כשהעולם חרד מפני מלחמת עולם שלישית, קשה להאמין שעד 2016 הרעים היו אל–קעידה, והדוב הרוסי היה פריט נוסטלגי מהאייטיז. אבל כשדליפה מקמפיין הבחירות של הילארי קלינטון חשפה חומר מביך, נרקם ספין שהאשים את הרוסים בפריצה לשרתי המפלגה ובהתערבות מסיבית בבחירות בארה"ב, ומכאן והלאה הכל כבר היסטריה

מגוון התחפושות המקובל הוא סוג של בופה שטעים בהתחלה ויבש מיד אחרי הביס הראשון. זה לא קרנבל, זה קרנדל, עשיר ושמח, דל וצחיח

כשמדינה מצליחה לשכלל את השליטה על תנועה רגשית חופשית בקרב נתיניה פירוש הדבר אינו מוות להם, אלא למדינה עצמה

גבי ניצן בשיחת יחסינו לאן עם השפה העברית

האיש שלחץ על הכפתור ששלח פצצת אטום היה פחות בחרדה ממני אחרי ששלחתי וואטסאפ שמרכל…

הזדהות קולקטיבית, כמעט מיסטית, עם מנגנון ביורוקרטי שאדיש לצרכינו היא מעשה שמטיל עלינו שיתוק כיצורים פוליטיים

כל העולם "קהילות", אין מקום לסולו, רק למקהלות. והשאלה היא מי פה המנצח?

הסודות שציידי היתושים לא רוצים שתדעו, הסיבה ששפים ותיקים עדיין יכולים לנגן בפסנתר והפעולה הקטנה שתהפוך את נהגי ישראל לג'נטלמנים בריטים

הן מצפות לך בכל תחנת דלק, נאמנות כמו כלב לברדור, צפויות כמו טוקבקים, מפנקות כמו נעל בית ישנה

למה עיתון הארץ ממשיך ללבות מלחמת אחים?

אנחנו לא מצטלמים כדי לתעד את החיים, אלא כדי לביים אותם מחדש