ועכשיו בואו נשמע את כולם

היתה פה פעם מגיפה? האם התפחדנו עד תנוכי אוזנינו מווירוס מסתורי מהמזרח שבא לכלות אותנו ואת כל שהכרנו? רגע רגע, זו שאלה מכשילה. האם האמנו פעם שהיתה מגיפה? באמת ישבנו סגורים בבית שבועות וחודשים ארוכים? הושטנו את מצחנו לשומרים בכניסה לחנויות כדי שימדוד לנו חום ויאשר את חברותנו במשפחת האזרחים המותרים בתנועה ומסחר?

הזיכרון האנושי מתפקד גרוע בתקופות של לחץ ודחק, ובמיוחד כאלה שנלווה אליהן אלמנט משמעותי של היסוד הקיומי שאין לקרוא לו אלא בשם “פדיחה”. כי זה באמת מפדח להיזכר איך התמסכנו ונבדקנו ונמדדנו והקשבנו למסיבות העיתונאים האינסופיות (כלומר אלה שעברו פאזה מסוימת של אמון מסויים בממסדים). אני מתבייש לומר שאני אחד מהם. כלומר אני כן מתבייש, אבל אני לא מתבייש להודות בבושה שלי. אולי זה הזמן שבו אנשים כמוני יכולים לצאת מהארון ולהגיד: כן, היה פרק זמן שבו האמנו, ובמבט לאחור מדובר בפדיחה גדולה.

כי באמת, למה שמישהו יאמין לממסדים שהוכחו פעם אחר פעם אחר פעם כשקרנים סדרתיים ויסודיים, כמחפים על מחדלים ומעלימי זוועות, שקרנים על מלא, בפרצוף מיתמם ומזועזע ודואג? למה שמישהו יאמין לטיפוסים ולמוסדות כאלה? או למוסדות בכלל?
ובכל אופן, חלקנו האמינו, ולו לזמן מה, ודי בזה.

אני לא רוצה לומר שהקורונה – או ניהול הקורונה וניהול התודעה אגב ניהול הפייק–מאבק בפייק–מגיפה, שמשהו מזה נגמר: ברור לכולנו שבכל מהדורת חדשות אקראית סגר חדש, חיסון חדש ווריאנט חדש יכולים להיות מוכרזים, ואיתם יחזרו באחת כל ה”צעדים” המוכרים והשנואים. אבל בלי קשר, ברגע הזה שבו עוד מעט יהיו בחירות מטופשות לגמרי וחרב צעדי הקורונה לא מונחת על צווארנו בעוצמה דומה לעבר, נדמה לי שאנחנו יכולים וצריכים לשאול את עצמנו: מה למדנו מהתקופה הזו? במה הועשרנו? מה הפקנו מהשנתיים וחצי המחורבנות האלה, שאנחנו יכולים לעבד ולהחזיר לעולם כתשורה?

הדבר החיובי הראשון שאני יכול לחשוב עליו, בהקשר של הפסיאודו, או יענו מגיפה הזאת, הוא לגיטימציה גוברת לאי אמון גורף בממסדים. כשוחר חופש מושבע אני לא יכול שלא לראות את הברכה בחוסר האמון ההולך ומתגבר הזה, שהתבטא למשל בהיענות זעומה עד לא קיימת לחיסוני הפוליו האדיוטיים שמשום מקום הגיחו לחיינו, בהבזק סטטוס של משרד הבריאות והצהרה של הגברת דוקטור שרון אלרועי פרייס.

אבל, בפרפראזה על מימרה עממית ידועה, עם אי אמון לבדו לא הולכים למהפיכה. אנחנו צריכים עוד משהו בסלנו האזרחי. עוד הרבה דברים, האמת, אבל עוד משהו ספציפי. משהו שיגשר ויחבר בינינו ובין התודעה צרובת המאבקים של האנשים במרחב הפוליטי המתיש והתקוע הזה.

ואם יש משהו כזה שהקורונה לימדה אותנו, הוא שפתיחות היא חיונית לחברה עם מערכת פוליטית מתפקדת, כלומר כזו שמאפשרת התמודדות יעילה עם האתגרים שלה. אצלנו, בישראל הצפופה והמיוזעת, פתיחות נשמעת כמו משהו חלומי, זר, משהו לא מכאן. אצלנו אין זמן ואין כוח לפתיחות, ואין סבלנות: או שתבהיר מיד, במשפט או שניים, שאתה איתנו, או שתלך לעזאזל כי אתה עם האויבים שלנו.

ככותב שמדלג בנוחות ובקלות בין פרספקטיבה מזרחית לזו של המחנה האנטי–ממסדי בקורונה, ובין שתיהן לזו של שוחר חופש עולמי בואכה אנרכיסט, והלאה משם להשקפות של אדם שסולד מלאומיות כמעט בכל גילוייה, אני לא יכול שלא להסתכל בתימהון בהרגלי החשיבה והדיון הדיכוטומיים והאלימים אצלנו.
כשמסתכלים על המפה הפוליטית בישראל, ברור כמהירות האור אילו עמדות באילו סוגיות מחזיקים אנשים שמשתייכים ל”מחנה”. אם יש משהו שגילינו בקורונה זה שהדבר ההוא שאנשים קוראים לו “עמדות” ניתן לסיכום, בתמצית, כ”אנשים שאני לא מוכן לשמוע, והלב שלי סגור לגמרי לחוויות ולניסיון שלהם”.

אנחנו יודעים כי ככה עשו לנו. ככה עשו לנו כשצעקנו על הסגרים, ובמיוחד על סגירת בתי הספר. אנחנו יודעים כי ככה הגיבו לנו כשצעקנו נגד תו ירוק. אנחנו יודעים, כי ככה סימנו אותנו כשאמרנו: הלו, משהו בסיפור החיסונים הזה לא מסתדר. במאמר מוסגר: בזמן הווה קשה לי אפילו לכתוב את המילה “חיסון” על הזריקות של פייזר. איך כל מה שידענו וחשבנו על חיסונים לפני הקורונה הולך לפח, ומעכשיו אנחנו צריכים מומחה שיסביר לנו מה זה חיסון, ולפיכך מה זה ומי הוא מתנגד חיסון?

מי שהשתייכו ומשתייכים למחנה הפקפקני בקורונה, או הלגלגני, מכירים היטב את התחושה של מחנה וחברה נסגרים מולם כמו חומה, ומשאירים אותם בחוץ. לא צריך לחזור על כל השמות שבהם קראו לנו וכל ההאשמות שהאשימו אותנו בהן. הם חקוקים בנו, וילוו אותנו עוד שנים ארוכות. לא נשכח אותם בגלל שזה היה מוזר, ממש מוזר ותלוש: להעלות טיעון ענייני, או שאלה עניינית (על צעדים עצומים, מורכבים וסופר–פוליטיים), ולקבל בתגובה שנאה, שטנה ואצבע מסמנת ומזהירה מהשלכות.

דווקא בגלל שאנחנו יודעים איך זה מרגיש כשאפילו בני ובנות משפחה מסתכלים עליך כתמהוני, אנחנו צריכים לקחת את האומץ הזה, את הלקח הזה, ולאפשר לו לחלחל הלאה, לשאר החברה. במקום להיסגר ולהחליט שאנחנו לא מדברים יותר עם אף אחד – שזה, אגב, דבר שונה מאוד מלא מאמינים לאף ממסד – דווקא המתנגדים בקורונה יכולים לצקת את הבסיס לסוג חדש ובוגר יותר של דיון פוליטי. לפתיחות חדשה.
בחברה נורמלית, אני מזכיר, כל עמדה כמעט היא לגיטימית. רק כשאנשים קוראים במפורש לפגיעה באנשים מסוימים או קבוצה מסוימת, נכון וצריך להגיד להם די. אבל באשר לביטוי של דעות לא מקובלות? לא אהובות? מפתיעות? לא קונצנזואליות? למה שזה יהיה אסור? למה שזו תהיה בעיה? למה שמראש נגיד שאנחנו לא מקשיבים לכל העולם שלא חושב בערך בדיוק כמונו?

למה שלא תהיה לנו חברה, ויהיו לנו נורמות, שבהן לכל אדם ולכל קבוצה מותר ולגיטימי להשמיע את הדעה שלהם? מה הבעיה בזה שנשמע על הנכבה ועל חטיפת ילדי תימן ועל הכאב של יהודי ארצות ערב ועל תלאות העלייה וההשתלבות של כולם? מה הבעיה עם זה? למה שלא נשמע נשים מכל מגזר וצבע? למה שלא ניתן מקום לדוברים ודוברות מהכפרים הלא מוכרים והכן מוכרים, ומיישובי הבדואים בנגב? לאנשים משכבות סוציו–אקונומיות נמוכות ובינוניות וגבוהות, סרבני שירות וחיילים?

למה החברה הישראלית כל כך מפוחדת מקולות שונים מאלה של מקהלת המיינסטרים הקבועה? האם תחושת הערעור הקיומי שלנו כאן היא גדולה עד כדי כך שאנחנו לא יכולים לשאת סיפור אחר, אולי חס וחלילה כזה שלא מתרכז בנו או לא מוציא אותנו טוב?

כי תראו, זה שמתעלמים ממך ומגרשים את הקול שלך מהקהילה לא מעלים אותך מהעולם. אנחנו, שהיינו הקול המושתק והמודר בקורונה, משמשים עדות חיה לזה, וצריכים לזכור את זה. כשרוצים ליצור מצג שווא כאילו בישראל יש רק קול אחד, של המרכז השבע והקונפורמיסטי (עם קצת התנגדות ביביסטית, אוקיי), הציוני והבלתי מתעניין בבני אדם וסיפורים אחרים, התפקיד שלנו בעולם החדש הוא להגיד: תנו להם לדבר. בואו נשמע את כולם. אחרי הכל, הקונספט הכי חזק של המאבק הנפסד בנגיף היה סגר, הדחף לסגור ולהסתגר. התרופה הכי טובה למחלה הזו חייבת להיות פתיחות. ניסו לסגור אותנו. לא הצליחו. עכשיו נפתח הכל.