פרשת השבוע – בראשית – פרשת חֻקַּת

פרשת חֻקַּת היא קו פרשת המים במסעם של בני ישראל.
בנקודה זו מסתיימת תקופת הנדודים במדבר ומתחיל המסע אל הארץ המובטחת. ההנהגה מתחלפת והמציאות מחליפה צורה: מנדודים בשטח הפקר אל מעבר בטריטוריות של עמים אחרים. אותם עמים שיהפכו תוך שני דורות של התנחלות וכיבוש לממלכות השכנות. עד אז היו בני ישראל עם של נוודים. בשלב ההוא התחיל לצמוח המוניטין של ישראל כמעצמה צבאית אזורית. והנקודה הזו היא פרשת המים, אותה פרשה ידועה, עם משה ואלהים, המטה והסלע, הסיפור שמתחיל במדבר צין:

“וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם׃ וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן׃” (במדבר כ’ א–ב). חז”ל דרשו את הקשר בין שני הפסוקים בהסבר: “כשמתה מרים נסתלקה הבאר”. לפי מדרשי האגדה, היתה למרים באר פלאית שנדדה איתה במדבר. נערת בת מצווה מארה”ב שלמדה איתי את הפרשה לפני חודשיים, העריכה שמרים היתה כנראה חכמת השבט הזקנה שידעה לאתר מים במדבר. בין אם היה זה קסם, בין אם ידע – למרים לא היתה איזו יהושע–אישה, מנהיגה מחליפה. היא מתה ולא היו עוד מים.

ושוב העם מתלוננים ומתגעגעים למצרים, ושוב מורה אלוהים למשה המותש להרים את מטה הרועים החבוט שנשא איתו מאז התגלות הסנה הבוער, ושוב שולח אלוהים אותו אל הסלע – “וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו” (כ’:ח). ומשה אולי כבר עייף מכדי לשים לב, או עצוב מדי על מות אחותו, או מכל סיבה אחרת: “וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים” (כ’:יא). כלומר, במקום לדבר אל הסלע, משה מכה את הסלע. חשוב לשים לב לאותיות הקטנות. משה לא מכה “על סלע” כלשון שיר הילדים הידוע. הוא גם לא מכה ” בַּצּוּר” כמו בפעם הראשונה שלא היו לעם מים, אחרי חציית ים סוף. הפעם משה מכה את הסלע. מה ההבדל?

את מה מכים? כשמופיע צמד המילים “מכה אֶת –” מה עולה במחשבה? מכה את מישהו, לא? ולי עלה מיד: “מכה את אשתו”. התודעה הנשית הפצועה שלי הזדעקה, ובתגובה, חלקים אחרים באישיות אותתו לי: תרגעי, זו רק את וחברותייך הפמיניסטיות שנדמה להן שכל העולם עסוק כל הזמן בלהכות נשים. אז פניתי לחוכמת ההמונים והקלדתי בגוגל: “מכה את”. אפשרויות החיפושים הראשונות שעלו היו: מכה את אשתו במסעדה, מכה את אשתו בתחנת דלק, מכה את אשתו…

אולי זו לא בהכרח היתה המשמעות הנפוצה לצמד המילים הללו בימי המקרא. בהמשך הפרשה פוגשים ישראל בסיחון מלך האמורי (האזור שמצפון מזרח לים המלח), וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי־חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת־אַרְצוֹ (כ”א:כד); ובסוֹפָהּ מֻכֵּה גם עוג מלך הבשן (רמת הגולן של היום): “וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת־אַרְצוֹ׃ (כ”א:לה). כפי שמשה היכה את הסלע פעמיים, כך גם שני סוגי המכות האלה – המכה הצבאית והמכה המגדרית – שלובות זה בזו.

וכך כתבה הָרַבָּה תמר דֻּבְדְּבָנִי: “עם מותה של מרים נפגעה יכולת התקשורת, הדיבור הוא שנעלם, לא המים. לכן היכה משה את הסלע במקום לדבר אליו, כפי שהורה לו אלוהים. […] בהיעלמן של המילים, מופעלות הידיים. אִילְּמוּת מטאפורית טומנת בחובה את זרעי האַלִּימוּת הפיזית.”

הדרך אליה יוצאים בני ישראל מאותו סלע מוכה מזמנת מיד מקרים של אילמות ואלימות. עם מלך אדום הם מנסים לדבר, להזכיר שהם בני דודים רחוקים, אך הוא מקדם אל מולם צבא והם נסוגים. אחריו, מלך ערד לוקח שבויים, והם כבר נלחמים. אל מלך האמורי שולח משה משלחת דיפלומטית, אבל ישראל כבר הפנימו ש”אין עם מי לדבר” וכשהמלך דוחה את הדיפלומטיה ויוצא למלחמה הם מביסים, כלומר מַכִּים אותו. “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי׃”.

האלימות המגדרית שלובה באלימות הצבאית לא רק משום שהמלחמות משמשות איצטלה לאלימות נגד נשים כמו במקרה של בת יפתח. גם לא רק משום שמלחמות תופסות את הכותרות הגדולות ומסיחות את תשומת הלב הציבורית מהאלימות הפושה במרחב הביתי והקהילתי. אלימות צבאית היא בעצמה אלימות מגדרית, משום שרוב קורבנות האלימות הצבאית הם גברים, המוסללים להרוג להיהרג להיפצע ולפצוע

כך מתחילה סדרת הניצחונות והכיבושים של הארץ המובטחת. ומתי היא נגמרת? ההפטרה לפרשת השבוע, מִסֵּפֶר שופטים י”א, מזכירה לנו את מה שכבר ידוע ומוכר עד כאב: שאלימות מולידה עוד אלימות, ושחשבונות היסטוריים, במיוחד באזורנו, נשארים פתוחים. כמה דורות אחרי אותו כיבוש היסטורי, השבטים כבר יושבים על נחלותיהם ושוב יוצאת משלחת דיפלומטית ישראלית אל עבר הירדן המזרחי, הפעם אל מלך בני עמון שהכריז מלחמה על היישוב הישראלי בגלעד. מה אתה רוצה? שואלים הישראלים. “כִּי־לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת־אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם”, עונה המלך הירדני, החזירו לי את השטחים שכבשתם ונעשה שלום.

את הישראלים מנהיג יפתח הגלעדי, שהמקרא כבר בתחילת הסיפור טורח לציין כי הוא “הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן־אִשָּׁה זוֹנָה” (י”א:א). שוב החוט הדק הזה של האלימות המגדרית לא מרפה. יפתח לא בדיוק מדבר, אלא נוקט “מדיניות הסברה” וטוען: השטח שכבשנו בכלל לא היה של בני עמון, היינו אז עם קטן מוקף אויבים שרק מנסה להגיע לנחלה שלו, הצענו לעבור בשלום והם פתחו במלחמה, זה לא אשמתנו שה’ היה בעדנו. “וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל־דִּבְרֵי יִפְתָּח” (י”א:כח). וכולם מתארגנים למלחמה.

כמו משה שבאמונתו הנחלשת היכה את הסלע במקום לדבר, כך גם יפתח, בחולשת אמונתו, נודר שאם ישוב בשלום יעלה לעולה את “הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי”. ומי שיוצאת אליו זו כמובן בתו, כי מי כבר נמצאת בבית כשכל הגברים יצאו למלחמה?

נסגר המעגל שהחל במוֹתָהּ של המנהיגה הנשית זקנת השבט שידעה לדבר ולהוציא מים מסלע, עד למותה של נערה צעירה הנרצחת תחת כובד מילותיו של אביה, שבחוצפתו עוד מאשים אותה: “וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל־ה’ וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב׃” (י”א:לה). והוא מקריב את בתו. אכן, בן זונה.

לפי חז”ל, בהחלט ייתכן שזה בגלל הייחוס של יפתח, שאימו הזונה לא לימדה אותו תורה. במדרש תנחומא מסופר איך בתו של יפתח מנסה להסביר לו, כי אפשר להתיר נדרים, כי ה’ אוסר על קורבנות אדם, וכי יש בתורה דרכים אחרות להקדיש אנשים לאלוהים. אבל הוא לא שומע. “ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפניי?” (מדרש תנחומא, בחקותיי) אבל יפתח לא שומע.

כמה קורבנות כאלה יש היום בקרבנו? בממוצע נרצחות בישראל 20 נשים בשנה בידי בני משפחותיהן. על כל מקרה שמסתיים ברצח יש מאות, אולי אלפים שחוות את האלימות האילמת על בשרן ונפשן כל יום ואף אחד לא שומע. האלימות המגדרית שלובה באלימות הצבאית לא רק משום שהמלחמות משמשות איצטלה לאלימות נגד נשים כמו במקרה של בת יפתח. גם לא רק משום שמלחמות תופסות את הכותרות הגדולות ומסיחות את תשומת הלב הציבורית מהאלימות הפושה במרחב הביתי והקהילתי. אלימות צבאית היא בעצמה אלימות מגדרית, משום שרוב קורבנות האלימות הצבאית הם גברים, המוסללים להרוג להיהרג להיפצע ולפצוע.

בספר הזוהר נאמר: “כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּלְּקָה מִרְיָם, הִסְתַּלְּקָה אוֹתָהּ בְּאֵר שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְהִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר בַּכֹּל.” הבאר מסמלת במקורותינו את מקום המפגש המיטיב בין הגברי לנשי. הבארות של ספר בראשית מספרות גם סיפורים על הבטחות והסכמים לחיים משותפים בין עמי הארץ. איך נשיב את הבאר הזו, את התודעה הזו לחיינו המשותפים כאן, נשים וגברים, ישראלים וערבים, על חלקת האלוהים הזו?

בני ישראל עוד נעים במעגלים. באמצע הפרשה הם מגיעים אל הנקודה שבה מתה מרים ונעלמה הבאר. בשלב הזה במסע, גם אהרון כבר מת, ובני ישראל עושים משהו שלא עשו קודם: הם לוקחים אחריות. “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ־לָהּ׃” (במדבר כ”א:יז). בלי לחכות למנהיג או מנהיגה שרים יחד ישראל את השירה, קוראים לבאר לעלות ומקשיבים למענה. יהי רצון שנמצא יחד את בארות התקווה והשלום להחלים יחד מפצעי הנדודים והמלחמות.