איך לפרק אומה בשלושה צעדים פשוטים

מזה שנים אני חי בעולם כאורח ארעי. בגרמניה, שבה התגוררתי יותר מעשור, הרגשתי כנוכרי שנקלע לארץ מוזרה, מאיימת ומסבירת פנים כאחד. ארץ שבה הכול מאורגן ומסובסד והנוחות מצופה בכפור צפוני מרדים. יוון, לעומת זאת, משרה עליי תחושה של ביתיות זמנית, מפלט משובב נפש – מעין מולדת משנית שבורכה בתושבים ידידותיים ובמרחבים עצומים של טבע פראי ובלתי מיושב. אמנם טרם רכשתי שליטה בסיסית ביוונית, אבל האנשים פה מתבטאים בשפה מוכרת, קרובה ללב, שמעוררת בי אדוות של נוסטלגיה ים–תיכונית.

מטבעם של תיירים ונוודים שהם מרוכזים בעצמם ובצרכיהם השוטפים. הסביבה מהווה עבורם תפאורה נוחה ושימושית שארוגה, בין היתר, ממגוון צבעוני של קיטשים וסטריאוטיפים. כך גם יוון היתה עבורי בתחילה: ארץ הסירטאקי והאוזו, הבוזוקי והטברנות, האקרופוליס והסופלקי – משובצת באינספור כנסיות יפהפיות ובשלל שרידי אבן של עבר מפואר ומסתורי. אבל מעבר לתפאורה הציורית פעמה טרגדיה אפלה, והיא הלכה ונחשפה עם הזמן. טביעות אצבעותיו של החורבן החברתי החלו להיראות לעיניי. ככול שחיי התייצבו על מסילת השגרה כך קלטתי את החווייה הטראומתית שהאומה הזו עוברת כבר יותר מתריסר שנים.

זה קרה אינספור פעמים בעבר באפריקה, באסיה ובדרום–אמריקה, ואפילו ברוסיה שלאחר נפילת הקומוניזם, כאשר המדינה הפכה למדמנה של דלות בעוד אוצרותיה נבזזים והופכים למרמס. זה נעשה באינדונזיה של סוהרטו וגם בצ’ילה הפשיסטית תחת הרובים השלופים של משטר פינושה, חביב המערב. מדינות עניות, אך עשירות במשאבים קרסו תחת עול של חובות נצחיים והפכו לשדה ניסויים של אוטופיית “השוק החופשי” שבה קודשי האיזון הפיסקלי והבעלות הפרטית נשמרים בקפדנות (כמו גם זרם התשלומים לבנקים) בשעה שמרבית האוכלוסייה סופגת מכות אנושות

אפשר לטעות בהם, ביוונים, שהם נושאים את עול המשבר בקלות. הפנים המחויכות והרוח הטובה אינן מסגירות בפני המבקר האקראי את קשיי הפרנסה, את עלות המחייה המופרעת ואת מרוץ ההישרדות שנכפה עליהם על ידי אדוניה הפיננסיים של אירופה. אך המציאות מתגלה לפרטיה מבעד למרבד עצום של סיפורים אישיים המעידים על הדרמה העצובה, זו שהתקשורת העולמית זנחה לאנחות לאחר שהטיפול הכירורגי במדינה הוכתר כ”סיפור הצלחה”.

קשה לשים את אצבע על ראשיתו של הסיפור. אפשר להתחיל באוקטובר 2009, בעת שראש הממשלה פפנדראו הכריז שארצו אינה מסוגלת לעמוד בתשלום חובותיה לבנקים הצרפתיים והגרמניים. אפשרות אחרת היא להתחיל בהצטרפות יוון לגוש היורו בשנת 2001 והכפפתה למטרייה הנוקשה של הבנק המרכזי האירופי. יש מי שאפילו ירחיק עד 1974, עם סיומה של הדיקטטורה הצבאית שמשלה במדינה במשך שבע שנים ונהנתה מתמיכה אדוקה של ארה”ב. “החונטה היוונית”, כפי שהיא נודעה בעולם, הותירה אחריה אדמה חרוכה של שחיתות ממוסדת ורעיעות פוליטית שהינן בעוכריה של האומה מאז ועד היום.

בשנים שעברו מאז נפילת החונטה הצליחה הדמוקרטיה להתייצב ולצקת תשתיות סבירות, בעוד שהכלכלה המשיכה להתבוסס בקשיים כרוניים. אולם במשך העשור הראשון של המילניום הגדילו הממשלות את ההוצאה הציבורית ויצרו גל של שגשוג שגרם לעלייה משמעותית בשכר וברמת החיים. היה זה ללא ספק תור הזהב של יוון המודרנית. הצמיחה אמנם היתה תלויה בחוב חיצוני גדול מאוד – אבל יותר משהעגל רצה לינוק, רצו פרות הבנקים להיניק ולהרוויח. בכל מקרה, יוון הצליחה לעמוד בתשלומי החוב הסדירים. אלא שאז אירעה התמוטטות המערכת הפיננסית וטרפה את כל הקלפים.

משבר הסאב–פריים, כפי שהוא מכונה, פרץ בארה”ב והגיע לשיאו בשנת 2008 בשל משכנתאות בעלות ריבית משתנה וסיכון גבוה, שהציפו את שוק הנדל”ן בעת שהיה מצוי בפריחה מלאכותית. על בסיס המשכנתאות יצרו הבנקים אג”חים וניירות ערך מתוחכמים, הנפיקו אותם בשוק ההון וגזרו מהם דיבידנדים מפליגים. הנכסים הספקולטיביים הללו התפשטו בעולם וזיהמו את המוסדות הפיננסיים הבכירים, אשר מנהליהם, כדברי כלכלן שחקר את הנושא, “התגלו כשוטים כושלים ונטולי הבנה. אדוני היקום היו חסרי אונים. המלך היה עירום לחלוטין.”

ההתמוטטות לא איחרה לבוא. שורה ארוכה של בנקים וחברות פיננסיות קרסו בזה אחר זה. מיליוני אנשים פונו מבתיהם והמונים איבדו את מקום עבודתם. תוכניות חירום בארה”ב ובאירופה כללו הזרמת כמויות דימיוניות של משאבים ציבוריים לצורך רכישת נכסים והקניית ערבויות למוסדות הפיננסיים הכושלים. המנהלים ובעלי המניות, שחמדנותם הממוסדת הביאה את העולם אל עברי פי פחת – “עבריינים סדרתיים,” כלשונו של התובע הפדרלי ניל ברופסקי – זכו לשמור את רווחי הספקולציות בכיסיהם ומעולם לא נאלצו לתת את הדין.

על רקע השיברון הזה צץ לו המשבר היווני. הנסיבות החדשות עשו את המדינה לברווז צולע במטווח רב משתתפים. “יוון היתה הכלי להצלת המערכת הפיננסית של אירופה,” יאמר לימים יאניס וארוּפאקיס, מי שכיהן כשר האוצר בממשלת אתונה לתקופה קצרה במהלך 2015. “הם החליטו לעשות מאיתנו דוגמה. המחיר לא היה חשוב. העיקר שהדויטשה–בנק יקבל את הכסף שלו.”

העובדה שהסיוע נועד לסבסד באופן עקיף את הבנקים היתה ברורה לעין, אבל הרשויות באירופה מכרו לציבור נראטיב של “מבצע הצלה נדיב”, והתקשורת אימצה אותו כמעט במלואו. אני זוכר היטב את כותרות העיתונים בגרמניה – את הלעג המתנשא לכלכלה הכושלת של יוון ולמוסר העבודה הנמוך של תושביה, אשר “חוגגים בטברנות” על חשבון משלמי המסים החרוצים של גרמניה. הסיקור הכלל עולמי, לצד ביקורת שולית ומינימלית, לקה בראייה עיוורת ונטולת הקשר

במאי 2010 התגבשה “חבילת החילוץ” הראשונה. יוון קיבלה 110 מיליארד יורו מהאיחוד האירופי ומקרן המטבע הבינלאומית, בתמורה היה עליה ליישם מדיניות צנע קשה שכללה הורדה חדה בהוצאות, פיטורים המוניים וקיצוץ מאסיבי בשכר, בפנסיות ובתשלומים הסוציאליים. נוסף על כך, היא התחייבה להפריט משאבים וחברות בבעלות ציבורית. התכלית היתה להגיע למאזן תקציבי חיובי בתוך שלוש שנים.

למעשה, המעצמות האירופיות החילו על יוון את הדגם הנאו–ליברלי המוכר לטיפול במדינות שפשטו רגל והופקרו לחסדיהם של מוסדות כגון הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. זה קרה אינספור פעמים בעבר באפריקה, באסיה ובדרום–אמריקה, ואפילו ברוסיה שלאחר נפילת הקומוניזם, כאשר המדינה הפכה למדמנה של דלות בעוד אוצרותיה נבזזים והופכים למרמס. זה נעשה באינדונזיה של סוהרטו וגם בצ’ילה הפשיסטית תחת הרובים השלופים של משטר פינושה, חביב המערב. מדינות עניות, אך עשירות במשאבים קרסו תחת עול של חובות נצחיים והפכו לשדה ניסויים של אוטופיית “השוק החופשי” שבה קודשי האיזון הפיסקלי והבעלות הפרטית נשמרים בקפדנות (כמו גם זרם התשלומים לבנקים) בשעה שמרבית האוכלוסייה סופגת מכות אנושות.

ביוון, מהר מאוד התברר שתוכנית החילוץ נכשלה. הגירעון התקציבי אמנם ירד מעט, אך עמו קרסה הכלכלה כולה. ההשקעות וההכנסות ממסים צללו, עסקים קטנים התמוטטו, העוני התפשט והאבטלה זינקה לשיא של יותר מ- 25%. שיעור מקרי ההתאבדות עלה. יוון היתה למרקחה תוססת של תסכול וזעם, שהחלו להנביט ניצנים של רגשות לאומניים ושנאת זרים.

אך הכישלון לא ריפה את ידיהם של ברוני אירופה, ואף לא גרם להם לסטות כהוא זה מהנתיב הנאו–ליברלי. בפברואר 2012, כאשר היה ברור שיוון לא תוכל לעמוד בנטל התשלומים, הוחלט על “חבילת חילוץ” חדשה. הסכום הכספי היה אף גדול מקודמו, והיה מלווה באשכול גזירות חריף יותר ובדרישות הפרטה ספציפיות. הנמלים של פיראוס וסלוניקי, בנק הדואר וענק התקשורת הממשלתי נמכרו במחירי מציאה. ההתנגדות העממית הלכה וגברה, והמושג “אומה למכירה” נעשה רווח בקרב הציבור. אך בה בעת זכתה המדיניות לתמיכת חלק ניכר של האליטה הפיננסית והתעשייתית של יוון, כמו גם של החלק הארי של המערכת הפוליטית.

החבילה השנייה השלימה את תהליך המעבר “ממשבר לקטסטרופה”. ממדינה עצמאית ומפותחת למדי הפכה יוון “לפרובינציה ענייה ותלותית.” התוצר הלאומי הצטמק בהתמדה וכוח הקנייה ירד בשיעור של יותר משליש. לעומת זאת, הגירעון התקציבי חוסל והמדינה היתה מסוגלת לעמוד בתשלומים הסדירים. מיתוס “סיפור ההצלחה” קיבל תוקף בינלאומי. “יוון שילמה מחיר גבוה על מנת לשמר את המערכת הבנקאית של המדינות החזקות,” כתב ג’וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל, לשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי. “למעשה, כל כספי ההלוואות הגיעו לנושים מהמגזר הפרטי. יוון קיבלה פרוטות ושילמה מחיר גבוה, וכל זאת תחת לוח זמנים נוקשה ואמצעי ענישה רגרסיביים.”

בינתיים, החלו הדיונים לקראת “חבילת חילוץ” שלישית, ובהם לקח חלק שר האוצר החדש, יאניס וארופקיס, דוקטור לכלכלה שרכש את השכלתו בבריטניה. “הרגשתי כמו עכבר שנמחץ תחת רגליהם של פילים שרבים ביניהם,” הוא סיפר בראיון ל- BBC

העובדה שהסיוע נועד לסבסד באופן עקיף את הבנקים היתה ברורה לעין, אבל הרשויות באירופה מכרו לציבור נראטיב של “מבצע הצלה נדיב”, והתקשורת אימצה אותו כמעט במלואו. אני זוכר היטב את כותרות העיתונים בגרמניה – את הלעג המתנשא לכלכלה הכושלת של יוון ולמוסר העבודה הנמוך של תושביה, אשר “חוגגים בטברנות” על חשבון משלמי המסים החרוצים של גרמניה. הסיקור הכלל עולמי, לצד ביקורת שולית ומינימלית, לקה בראייה עיוורת ונטולת הקשר. הבנקים גרפו בלי הפרעה את כספי הציבור בעוד “פרוייקט הסולידריות עם יוון” נכנס לשלביו הדרמטיים.

בבחירות שנערכו בינואר 2015 קיבלה מפלגת השמאל “סיריזה”, בראשות אלכסיס ציפראס, את מירב הקולות והצליחה להרכיב את הממשלה החדשה. הרקע לעלייתה המטאורית של “סיריזה” היתה דרישתה לפתוח במו”מ חדש עם האיחוד האירופי, לשנות את תנאי ההחזר הדרקוניים ולבטל את משטר הצנע. בינתיים, החלו הדיונים לקראת “חבילת חילוץ” שלישית, ובהם לקח חלק שר האוצר החדש,יאניס וארופקיס – דוקטור לכלכלה שרכש את השכלתו בבריטניה. “הרגשתי כמו עכבר שנמחץ תחת רגליהם של פילים שרבים ביניהם,” הוא סיפר בראיון ל- BBC.

הפוליטיקאי הגרמני מיכאל פוקס, מקורבה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, תיאר במילה “חוצפה” את התנהגותו של וארופקיס במהלך הדיונים, והוסיף: “בתור מי שזקוק לכסף, היה יחסו אל שר האוצר שלנו ואל הקנצלרית מעליב.” וארופקיס, מצידו, הדגיש שהוא לא דרש אף אגורה נוספת. “רק ביקשנו להפסיק לחנוק את הכלכלה היוונית, כדי שנוכל לייצר הכנסות ולשלם את החובות שלנו. אבל זה לא היה משא ומתן, זה היה תכתיב.”

ביוני של אותה שנה סירבה ממשלת “סיריזה” להעביר את התשלום התקופתי לקרן המטבע הבינלאומית. כחודש לאחר מכן נערך במדינה משאל–עם שבו נדחתה ההצעה החדשה של האיחוד ברוב של 60%. לפתע, התסריט לפיו יוון תפרוש מגוש היורו ותשוב לימי הדראכמה נראה מציאותי, אף על פי שאף חברה לא עשתה זאת לפניה. ההשלכות הפוליטיות והכלכליות על האיחוד היו עלולות להיות בלתי רצויות לקברניטיו. “אם זה יקרה,” הסביר וארופאקיס, “מערכת המטבע באירופה תתמוטט תוך שבועות בודדים.”

לחץ כבד הופעל על ציפראס. לאחר כמה שבועות הוא נכנע, ובניגוד לעמדת מפלגתו ולדעת הקהל הוא הביא את החבילה החדשה בפני הפרלמנט באתונה. עם אישורה, התפטר וארופאקיס מתפקידו. בבחירות החדשות שנערכו זמן קצר לאחר מכן סולקו כל חברי המפלגה שהצביעו נגד עמדת ציפראס, והממשלה החדשה שקמה בראשותו שבה להיענות לכל הדרישות של האיחוד.

ממשלת גרמניה היוותה, כאמור, את חוד החנית בהתקפה הנאו–ליברלית על יוון. וולפגנג שויבלה, שר האוצר של מרקל, היה הרוח החיה בעיצוב הגזרות, ועמד על כך שכל התשלומים יועברו בהתאם לתנאי ההסדר. “חובות צריך לשלם,” הוא הכריז. האפשרות לוויתור על חלק מסויים מן החוב נדחתה על הסף. “לא נוותר על אף סנט,” התעקש מיכאל פוקס בראיון לתחנת רדיו הגרמנית.

צחוק הגורל הוא שבמסגרת ההסכמים הבינלאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה, הסכימה יוון לוותר לגרמניה על חלק ניכר מהתשלומים שיועדו לה כפיצוי על נזקי הכיבוש הנאצי. לא רק זאת, אלא שהשלטון הנאצי אף כפה על הבנק הלאומי היווני להעניק לו הלוואה נדיבה, ללא ריבית, שמעולם לא שולמה. על פי התאמה להווה, שווי החוב עומד על יותר מעשרה מיליארד יורו. העניין עלה במהלך המשא ומתן ואף זכה להתייחסות חיובית בתקשורת הגרמנית, אך הממשלה בברלין דחתה בבוז את הרעיון וטענה שגרמניה עמדה בכל דרישות החוב והפיצויים מתקופת מהמלחמה.

יהיה זה שגוי להציג את יוון של היום כזירה של ייאוש ושבר. להפך, על פניו נדמה שהחיים התוססים ממשיכים כסדרם: המסעדות שוקקות, האוזו נשפך כמים ומיתרי הבוזוקי עדיין מרעידים את הנשמה. נראה שגם נעימות הסבר הכללית והאופטימיות המפליאה של תושביה לא ספגו מכה ניצחת. אולם רבים אומרים במפורש שזה “לא כמו שהיה פעם.” גם תקופת הקורונה, שבמהלכה סבלה האוכלוסייה מסגרים קשים ומקריסה של ענף התיירות, הותירה את פגעיה הניכרים. אני מכיר אנשים שאיבדו את עסקיהם ואת נכסיהם, אמהות שעובדות בשתי משרות תמורת שכר מביש (12–15 ש”ח לשעה), צעירים שמשוועים להגר, קשישים שנאנקים תחת הפנסיה המקוצצת ומורים שמביאים סנדוויץ’ נוסף לבית הספר כדי להאכיל ילדים רעבים. שלא כמו במחזות העתיקים, הטרגדיה היוונית הזו אינה גזרת האלים. היא פועל יוצא בלתי נמנע של מערכת חמדנית ואנטי אנושית שכולנו לכודים בין גלגליה המשומנים. יוון, לפיכך, היא לא רק עוד קורבן של הקפיטליזם החזירי, אלא גם מקרה מבחן שמלמד אותנו על טבעה האמיתי של המערכת הפיננסית–פוליטית. זהו, לפיכך, אות אזהרה מהבהב.