בא לברך, יצא לקלל

מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל׃ (במדבר כ”ד:ה) – בפסוק זה נפתחת התפילה הנאמרת בכניסה לבית הכנסת. הוא מופיע כבר בסידור התפילה שערך הרב עמרם גאון במאה ה–9, ובעקבותיו פסוקי תהלים המבקשים לבוא תחת החסד האלוהי, למצוא משכן במילות התפילה, עת רצון בכוונת הלב.

אך מקור הפסוק, בפרשת שבוע זה, שונה מאוד. לא מפיו של יהודי מתפלל הוא נאמר, אלא מפיו של אשף תקשורת נוכרי בשירות מלך זר. בלעם מגיע מאי שם בארם נהריים אל פאתי ארץ כנען, בהזמנתו של בלק, מלך מואב. בלק ואנשיו צופים בבהלה בהתקדמות צבא מחנה ישראל, המוקף מקנה ועם רב, אל עבר אדמותיהם. התודעה הכלכלית, אז כמו היום, היא של משאבים מוגבלים ומואב ממש לא מעוניינת לחלוק עם העבדים המשוחררים העולים מן המדבר את ירק השדה ואת מי הבאר.

בלק קורא לבלעם, שלעוצמת דבריו יצאו מוניטין, ומזמין ממנו קמפיין הכפשה: “אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה … קָבָה־לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה׃”. מלך מואב מוכן להשקיע משאבים רבים בקללה הזו, להעמיד שבעה מזבחות ועל כל אחד מהם פר ואיל, ואת כל זה לעשות בשלושה מקומות שונים, בתקווה שלעשן ולריח הבשר החרוך יהיה אפקט משכנע.

אך בלעם יכול לומר רק מה שהאל שם בפיו, והמילים שהוא מוציא לא מספקות את הסחורה. משפטי המפתח בנאומיו של בלעם הפכו לאבני יסוד בתודעה היהודית לאורך שנות המסורת, וכמו בלק מלך מואב, גם חכמי ופרשני התורה הבינו אותן כברכות. אבל בפרספקטיבה של היום, אני חושבת שבלק דווקא קיבל את מה שביקש.

“הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב׃” (כ”ג:ט), אומר בלעם בנאום הראשון. לאורך דורות נחשב הביטוי הזה כהבטחה לשמירה על הייחוד של העם היהודי שאינו נטמע בגויים, ועל ההמשכיות הנצחית שלו, שאינו כפוף לחוקי ההיסטוריה החלים על שאר העמים. אבל בימינו אפשר גם לתהות אם שמירה על ייחודיות באמת מחייבת בידוד. בימינו כבר ברור למדי כי אנו שלובים ברקמה האנושית הגלובלית ומושפעים ממנה. ההשתקפויות העגומות ביותר של עמנו הן אלה שבהן, מתוך חוסר התחשבות בגויים, אנחנו מכלים משאבי טבע, מגרשים פליטים ומוכרים כלי נשק למשטרים רודנים.

אפרופו נשק – את הנאום השני של בלעם חותם הפסוק: “הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה׃” (כ”ג:כד). גם פסוק זה הובן כברכה. החל מהפשט, כהבטחה לעוצמה צבאית; דרך הרמז, בהבנה של טרף ודם כמטאפורה לרכוש וכסף, כהבטחה לעוצמה כלכלית; ועד הדרש המתייחס לנחישות הרוחנית המאפיינת את עם לומדי התורה ונושאי התפילה. אך כל הפלפולים אינם מכסים את הסוד הגלוי שיודעת היום כל אם עבריה: שאנחנו חברה אלימה שמקדשת תוקפנות, ושגם תעוזה של לביאה לא תצליח לגונן על ילדינו מפני תודעת המלחמה הממכרת.

ובנאום השלישי – מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל׃ (כ”ד:ה),שוב, לכאורה ברכה, טוב ללא רע. אבל כבר במדרשים הקדומים הראו חכמינו שדי במשחק מילים קטן כדי לשנות גורלות. במדרש תנחומא, מדרש ארצישראלי מהמאה ה–9 נאמר: “אַל תְּהֵא קוֹרֵא מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן, שֶׁאִם יֶחְטְאוּ, יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם.” ונראה שאכן חטאנו, או לכל הפחות פספסנו משהו חשוב, כי המשכנות אכן הפכו למשכנתאות והנה האוהלים ניטעים ברחבי הארץ כמחאה על אובדן הסולידריות, על התנהלות חברתית משולחת רסן ונטולת חזון. האם זה החזון שנגלה לבלעם מרֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן?

אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי מרחוק באמת נראו אוהלי יעקב המקיפים את המשכן טובים ומבורכים. אבל מקרוב, מבפנים, עיניו של נביא אמיתי יכולות להבחין בסימנים שעיני ההמון מעדיפות להדחיק.

השבוע לפני 88 שנים נפטר חיים נחמן ביאליק בווינה, אליה נסע כדי לקבל טיפול רפואי. לפני שיצא את הארץ נשא את דבריו האחרונים ב”אוהל שם” – המיזם התרבותי שהקים בתל אביב (אוהל, לא משכן, לא היכל).

“הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה.” פתח המשורר האהוב את דבריו. “הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו.” בנאום קצר הוא שוטח את תסמיני מחלת היישוב ובהקשר של אוהלים ומשכנות בולט מעל כולם: “הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות.”

כמעט תשעה עשורים חלפו ובועת הספסרות רק הולכת ותופחת. אשא עיניי אל ההרים, רואה אבק ומנופים ושלטים שמשליטים שמות של קבלנים לראווה, לגאווה. על מה? על שהצלחנו להפוך ארץ חמדת אבות למדינת חמדנות וחובות? ובכלל, למי יש זמן להסתכל קדימה או אחורה כשעוד סבב בחירות בפתח, ולפנינו עוד כמעט 4 חודשים שלמים של קמפיין. גם בזה, מסתבר אין ממש חדש.

כך מסיים ביאליק את דבריו האחרונים: “והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה.”

ביאליק יצא לווינה, נפטר מסיבוך בניתוח וחזר ארצה בארון. בלעם בן–בעור סיים את דבריו, קם והלך חזרה למקומו. ואנחנו כאן, עם הברכות והקללות, עם התסמינים והמחלות, בזמן שאשפי התקשורת של הזמן הזה מחדדים עפרונות וירטואליים ועומדים לצאת למערכה. אולי לשם שינוי, לראשונה מזה 3,000 שנה, לא נבזבז קשב על הכללות או הבדלות ולא על אמירות מחמיאות או משפילות. במקום זה בואו נקשיב לקולותינו, נפגוש את הזולת במבטינו, נמצא משכן בכוונות ליבנו, נרחיב יריעות אוהלינו.