דכדוך בטן
דכדוך בטן
זימנתי את גבי בן ה-10, ה-8, ה-13 וה-17 כדי שיעזרו לי לכתוב על ימי בית הספר שלנו. הם ממש לא זרמו. לאף אחד מהגלגולים המוקדמים שלי לא היה חשק להיזכר. הם כן שלפו ברצון זיכרונות מלאי פרטים וצבע מההפסקות, מהחופשות, משעות אחר הצהריים. אבל מהשעות שבהן חבשתי, כמו שאומרים, את ספסל הלימודים, קיבלתי רק הבזקים מטושטשים ואפרוריים.
חלק מהגבים המוקדמים אומרים שהם לא אהבו את בית הספר. חלקם אומרים שהם ממש שנאו את זה. ככל שאני מצליח להקשיב זה נאמר בלי שום דרמה, בלי הרבה רגש. ככה זה, נו ביג דיל. ילדים לא אוהבים ללכת לבית ספר.
כשאני מתעקש לחפור (ילדים מתים על זה) ולשאול מה שנאתי שם, אני מקבל קודם כל זיכרון גופני: כאב הבטן הייחודי של מוקדם בבוקר, בדרך לבית הספר. זה לא בדיוק כאב, אולי אפשר לקרוא לזה דכדוך-בטן.
אני נזכר בפחד. הפחד מצעדת הבושה אל חדר המנהל בעוון עבירת משמעת כלשהי, הפחד שהמורה יגלה שלא עשיתי שיעורים, הפחד מיום ההורים של קבלת התעודות (“לא ממצה את הפוטנציאל שלו” היה המשפט הכי פופולרי), הפחד מהעונש שאקבל בבית.
אני מפלס עכשיו נתיב צר דרך מסכי ההדחקה והשכחה ורואה אותי שם, בדרך כלל באחד השולחנות האחוריים, עושה מאמצים כבירים לא להירדם או למות משעמום. מתישהו אני נשבר, זורק איזו בדיחה שתנער את המוות התודעתי הזה ומוצא את עצמי שוב בדרך לחדר המנהל, שישלח פתק להורים שלי, שיחפשו לשווא את הסנקציה שתגרום לילד למצות סוף סוף את הפוטנציאל שלו.
לא הרגשתי אומלל במיוחד, כמו שילד נורבגי לא מרגיש אומלל מהקור. כי ככה זה פה. הייתי מוקף ילדים שכמעט כל אחד מהם נשא איתו את דכדוך הבטן הייחודי שלו בדרך לבית הספר.
אבל אני כן זוכר שהשבעתי את עצמי שוב ושוב: כשתהיה גדול ותהיה הורה תזכור איזה בולשיט זה. אל תעשה את זה לילדים שלך.
די, מוחים ההדים של ילדותי, לא כיף איתך. בוא ניזכר במורה נחמה.
נחמה
העובדה שכך קראו למורה האהובה שלי מוכיחה שאלוהים היא משוררת. נחמה היתה נס אנושי בעולם הישגי כי רוב הזמן לא היה לה מושג איפה היא נמצאת. היא אהבה בכל נפשה ספרות, לשון, היסטוריה ובעיקר ילדים, וכל השאר לא כל כך התקיים בעולמה. כניסה אופיינית שלה לכיתה נראתה ככה:
שיער שמעולם לא ציית לאיזושהי תסרוקת, שני גרביים שאינם זוג, משקפיים עם עדשות שמגדילות מבט ילדי, נלהב וחולמני. נחמה קופאת מול הכיתה, מקמטת את מצחה ושואלת בכנות: “רגע, מה אני מלמדת אתכם? ספרות? חיבור? לשון?”.
עבור לא מעט תלמידים נחמה היתה מטרה קלה ללעג ולזלזול, כי היא לא הענישה, כמעט לא כעסה ולא נזפה. בתוך מוסד של משמעת והיררכיה, התום והטוב שלה נתפסו כחולשה. אבל תלמידים אחרים, כמוני, נשבו בקסם שלה לחלוטין. היא היתה מסוגלת לפרוץ בבכי כשהיא מקריאה שיר של זלדה, להפליג באסוציאציות במקום לנתח את המקצב, למחוא כפיים בחדווה ספונטנית כשאחת התלמידות העירה משהו שמצא חן בעיניה. וגם – לשכוח מה התכוונה להגיד, לשקוע בשתיקות מהורהרות, להודות כשהיא לא בטוחה במשהו. מוטציה.
למרות שבתיכון העליתי את טכניקת ההתחמקות שלי משיעורים לרמה של אמנות, את השיעורים של נחמה מעולם לא פספסתי. והיא זיהתה אצלי את אהבת הסיפורים והכתיבה והיתה נותנת לי פרויקטים מיוחדים, מאתגרת אותי לגדול ולספוג עוד ועוד. לא רק איתי. היא עשתה בדיוק מה שמורה אמיתי אמור לעשות: לזהות במה כל ילד מתעניין, ולפלס לו דרך.
יום אחד, בכיתה י’, נחמה החזירה לכולם חוץ ממני את העבודות שכתבו על מוטיב הזמן ב”מיכאל שלי”, וביקשה שאשאר אחרי השיעור. חשבתי ששוב היא רוצה לתת לי איזו הדרכה או המלצת קריאה, אבל כשבאתי לדבר איתה הבחנתי שהיא חיוורת וכואבת (אפשר להגיד עליה הרבה, אבל פוקר-פייס מעולם לא היה לה).
“אני לא יכולה להגיד לך כמה אני מאוכזבת,” היא אמרה בקול קטן.
ממה, שאלתי.
“ממך. האחרון שציפיתי ממנו לעשות דבר כזה.”
איזה דבר?
“גבי, בבקשה אל תחמיר את זה. קל לשקר לי, אני יודעת, אבל זה לא אומר שאני טיפשה. חשבתי שאתה יודע את זה.”
זה היה נורא. לא ידעתי על מה היא מדברת, אבל הרגשתי זוועה. לא היה אכפת לי לאכזב כל מורה אחר בבית ספר (לפעמים אפילו נהניתי לעשות את זה), אבל לא את נחמה. ושאני אחשוב שהיא טיפשה? בעיניי היא היתה הדבר הכי חכם בכל המוסד המוזר הזה. אבל לא יכולתי להגיד את כל זה. אז שוב שאלתי על מה היא מדברת.
“על העבודה שכתבת בעניין מוטיב הזמן במיכאל שלי. או יותר נכון העבודה שהעתקת.”
אה, זה? מה פתאום שאני אעתיק?
“זה בדיוק מה שאני לא מבינה. אתה לא צריך להעתיק, אתה הרי מצוין. לכן זו רק עצלות ורמאות. מאיזה ספר העתקת את הסיכום הזה?”
נחמה, אני נשבע לך שלא העתקתי משום מקום.
“אתה שובר לי את הלב,” היא נאנחה, וגם לבי נשבר. “אין ברירה, אם אתה לא רוצה להודות בוא נלך ביחד לספרייה ונברר את זה בפרהסיה.”
צעדנו יחד במסדרון ובמעלה המדרגות אל ספריית בית הספר, שהיתה בזמנו הדבר הכי קרוב לגוגל. אם מישהו בערד העתיק משהו מאיפשהו – המקור היה בספרייה.
היא צעדה לאט, כדי לדחות את הקץ הנורא. ואני התבוננתי בה והרגשתי שגם אני מאוכזב: איך נחמה יכלה לחשוב שאבגוד באמון שלה?
לבסוף הגענו אל הספרנית, ונחמה ביקשה ממנה בקול נכאים את כרטיס ההשאלה שלי, כדי לראות מאיפה העתקתי את הניתוח הזה. מה לעשות שבאותו זמן הייתי בעיקר בטריפ על קפקא, וכל הכרטיסייה שלי היתה מלאה בספרים שלו ותו לא.
דקות ארוכות נחמה פשוט גמגמה, גירדה בראשה, התחילה משפטים ולא סיימה, ובסוף אמרה: “עשיתי לך עוול נורא. פשוט מיאנתי להאמין שתלמיד בן 17 יכול לכתוב בעצמו דבר כזה. אני מתנצלת ממעמקי לבי, עוול נורא ואיום.”
היא התנצלה עוד ועוד, אני חושב ששבועות אחרי המקרה היא עדיין ביקשה את סליחתי. אני דווקא הרגשתי נהדר: קודם כל כי היא כבר לא מאוכזבת ממני, ושנית כי נחמה–המבוגרת שאני הכי מעריך את דעתה בעולם הזה לצד אמא שלי – חשבה על החיבור שלי שהוא כל כך טוב שבטוח כתב אותו איזה פרופסור מנחם פרי כזה.
רק מורה שבאמת ובתמים מאמינה בתלמידים שלה יכולה להרגיש כאב ואכזבה שכאלה כלפיהם. היא לא הסתכלה עלינו לשנייה מלמעלה (אולי כי גם היא תמיד היתה ילדה), ויכלה להיעלב מאיתנו בה במידה שיכלה לאהוב. ועוד תכונה היתה לה שחשבתי שמורים מפקידים בשער לפני שהם נכנסים לבית הספר: היכולת להודות מיד בטעות, והחשש הגדול חלילה וחס לגרום עוול לילד, ולו בשגגה.
הנקמה
בכיתה י”א, בחיבור (איך קוראים לזה היום? ייצור תוכן? קופירייטינג? מיתוג? זה קיים בכלל כמקצוע לבגרות?) המורה נחמה אמרה לי בכנות האופיינית לה – “זהו, אין לי מה ללמד אותך יותר.”
נחמה שחתה בחומרים שהיא לימדה הרבה יותר מהמורים האחרים, עשה רושם שלרובם לא היה מושג מעבר למה שכתוב במערך השיעור, אבל הם לעולם לא יאמרו משפט כזה.
(היתה לנו מורה לביולוגיה שמהר מאוד קלטנו כמה מעט היא יודעת, וכל מי שהיה נוכח זוכר עד היום את השיעור המיתולוגי שבו היא היתה אמורה ללמד אותנו על איברים של חיות שמתפתחים לפי הצורך האבולוציוני; אחד מאיתנו – בלי שמות, נקרא לו גימ”ל – הצביע ונתן כדוגמה את החרצולין, החיה האוסטרלית הידועה שפיתחה אוזניים גדולות יותר מכל שאר הגוף כדי לזהות טורפים מרחוק; המורה הינהנה בהיסוס וילדה אחרת מיהרה להתפרץ ולהוסיף שגם הקטע הזה של קרומי השחייה של החרצולין עוזר לו בתקופת הגשמים; ילד אחר הוסיף לחגיגה את זנבו הארסי של החרצולין, וככה חגגנו שיעור שלם, וככל שהרחקנו לכת בפרטים אבסורדיים כבר היה מאוחר מדי למורה האומללה להודות שהיא לא מכירה חיה כזאת)
כאן אולי המקום לציין שככל שהתקרבו בחינות הבגרות היה ברור שהתעודה שלי תופיע באנציקלופדיה תחת הערך “פוטנציאל לא ממומש”. רק בדבר אחד השקעתי והברקתי – כתיבה. ונחמה החליטה להעניק לי את ציון המגן 10 (אני לא יודע אם עדיין קיים המושג הזה: בסופו של דבר ציון הבגרות הסופי היה שקלול של ציון הבחינה עם ציון המגן, ששיקף את כלל לימודיך במקצוע לדעת המורה). אפשר היה לשער שבבחינה אקבל תשעים ומשהו, וכך בזכות ציון המגן שהשגתי בעמל רב תהיה לי בתעודת הבגרות עשירייה אחת, ונראה מי יגיד שלא מיציתי.
ימים ספורים אחר כך זומנתי לחדרו של סגן המנהל, ביחד עם נחמה. הסגן – נקרא לו כאן צדוק גמליאל – היה זה שאחראי על הקשר היומיומי עם התלמידים, על עונשים ועל מפגשים עם הורים; אין לי מושג מה עשה המנהל. “תשמעו,” אמר לנו צדוק בטון מאופק וסמכותי, “אין דבר כזה ציון עשר בחיבור. עשר זה מושלם. אין דבר כזה.”
נחמה, שנראתה לא פחות שפופה ממני מול הוד סמכותו, העזה בכל זאת להתנגד לו בגבורה: “אני חושבת שעשר בחיבור, כמו בכל מקצוע אחר, פירושו שהתלמיד שולט בכל דרישות ה…” אבל צדוק קטע אותה בהטיית סנטר פסקנית: “אי אפשר לתת ציון עשר בחיבור, כי איזה פרצוף יהיה לבית הספר?”
ובזה נגמר הדיון. שלמות פרצופו של בית הספר נשמרה, ולי לא היתה שום עשירייה בתעודת הבגרות.
עברו שנים, חלפו העונות, ואני עיתונאי צעיר, ילד פלא בעולם התקשורת, מיישם ומשכלל כל מה שתרגלתי אצל נחמה. יום אחד מצלצלת מישהי ומזמינה אותי להיות הדובר הפותח ביום השתלמות של מנהלי בתי-ספר מכל רחבי הארץ. כששלחה לי את התוכניה זיהיתי מיד את שמו של יו”ר הכנס הזה, מר צדוק גמליאל.
לא אסתיר למרות שבא לי: בו ביום שחכם גמליאל פסק כי ציון 10 בחיבור ישחיר את פרצופו של בית הספר, התחלתי לרקום תוכניות נקמה. הן לא היו שונות במהותן (אני לא בטוח שאשאיר פה את המשפט הזה, אולי נמחק בעריכה כי יש גבול לגילוי-הלב, לא זכור לי שאתם סיפרתם לי פרטים אינטימיים על עצמכם) מתוכניות הנקמה שהיו לי בכל היפות של הכיתה שתמיד ראו בי רק “ידיד” ובכו על כתפיי כשהחברים הגורילות שלהן פגעו בהן.
חכה חכה, אמרתי בלבי לצדוק גמליאל, החיים קצרים והעולם עגול וקטן, יום אחד עוד נראה בקשר לפרצוף של בית הספר שלך (חכו חכו, אמרתי בלבי להן, יום אחד תבינו מה פספסתן אבל יהיה כבר מאוחר). חכה חכה, אמרתי לו (ודי כבר סוגריים), את תבשיל הנקמה, כפי שאמר שייקספיר, נגיש לך כשהוא קר.
והנה פתאום מוענקת לי ההזדמנות על מגש כסוף. אני אפילו לא צריך לכתוב נאום לאירוע, אני הרי כבר כותב אותו שנים בראשי. הסמינר היה איפשהו ליד תל-השומר. בערך 200 אנשי חינוך בכירים, וביניהם מסתובב לו צדוק גמליאל כחתן בחופתו, מגוהץ ונרגש. לחצתי את ידיו ולא אמרתי דבר. לפני שדיברתי הוא הציג אותי, וכמובן התגאה שלמדתי בבית הספר שלו, וכבר אז היה לו ברור שאגיע רחוק ובלה בלה בלה. אז קבלו בבקשה את האורח שלנו – גבי ניצן!
עמדתי שם מול 200 עמיתיו של צדוק. ראיתי אותו לידי–שמח, זורח, בוודאי אחד מרגעי השיא שלו השנה או בכלל. והבנתי שתבשיל הנקמה התקרר וקפא ואיבד כל טעם. אם עכשיו אספר פה את הסיפור הזה, אני אהיה רשע הרבה יותר גדול. הוא בכלל לא היה רשע, רק חלק ממוסד עתיק ומאובן בן אלפי שנים שנועד לאלף ילדים ולהכין אותם לחיים אפורים. איזה ניצחון יושג אם אשפיל אותו?
אבל יותר מכל הרגשתי שאין לי כנגד מה לנקום. צדוק לא גרם לי שום נזק. תעודת הבגרות שלי מעולם לא השפיעה בשום דרך על חיי.
ולכן זה מה שאמרתי באותו כנס: ביקשתי מאנשי החינוך להתמקד פחות בציונים , לאפשר לכל ילד או ילדה להרגיש בעלי ערך, ובעיקר לתת אמון ברצון הטבעי של ילדים ללמוד ולגדול. כשסיימתי את דבריי צדוק חזר למיקרופון ואמר בצניעות מוקפדת שהוא מקווה שגם לבית הספר שלו היה חלק קטן בתובנות היפות האלה. וחשבתי לעצמי שלבית הספר שלו היה חלק יותר גדול ממה שהוא מדמיין.
הפרופסור
רגע לפני הצלצול ניפרד כאן בסיפור על הפרופסור.
זה לא שמו האמיתי, אבל בחוף בסיני אנחנו מכנים אותו כך בחיבה. בקהיר, עיר מגוריו, הוא מוכר בתור המורה הפרטי הכי מבוקש, ובני עשירים נכנסים לרשימות המתנה כדי שיום אחד הפרופסור יסדר להם את הראש.
זאת פרנסה טובה, שמאפשרת לו לבוא הרבה לחוף הזה. מנהלת את החוף אחות ליבי, שהיא גם גם אמא לשני ילדים שגדלים כאן, בסיני. הם לא הולכים לבית ספר, בית הספר בא אליהם. בכל פעם שמגיע לחוף מישהו שיכול ללמד אותם משהו, אמא שלהם מציעה לו מגורים וכלכלה חינם בתמורה לשיעורים לילדים.
הסיפור שלנו מתרחש יום אחד כשרק התחלתי להכיר את הפרופסור. באותה תקופה הגיעה לחוף לביקור בת דודתו של הילד הצעיר, שניהם היו בערך בני 6. המאמא מסיני שלחה את הילדים לשיעור מדעים עם הפרופסור, וכל זה התנהל בחושה המרכזית שבה נמצאים גם המסעדה ובית הקפה. יושבים להם הפרופסור, הילד והילדה ליד שולחן עגול. אני יושב בשולחן סמוך ומציץ בסקרנות. אני מכיר את הילד, הוא קפיץ גדוש אנרגיה ושובבות, וגם הילדה לא פראיירית. איך יגרום פרופסור נכבד מקהיר לגרום לשני נמרורי המדבר האלה להתרכז בשיעור מדעים?
להפתעתי אני לא רואה אותו מנסה. הילדים אמנם ישובים ליד השולחן כפי שציוותה המאמא, אבל מתרכזים בכל דבר פרט לפרופסור. ולא חסרים כאן גירויים חושיים.
הפרופסור לא מתרגש. הוא מוציא מחברת. פותח אותה באמצעה ותולש דף כפול. הצליל מושך לרגע את תשומת ליבם של הילדים, כמו העובדה שהפרופסור זה עתה השחית מחברת. אבל הוא לא אומר דבר והם חוזרים להתרכז בדברים אחרים. הפרופסור מקפל את הדף לחצי. ואז שוב. ואז שוב. הילדים מציצים מדי פעם, אבל הוא לחלוטין אדיש אליהם. הוא שולף מהכיס מספריים ומתחיל לגזור צורות קטנות מתוך הדף המקופל. הילדה שואלת מה עושה, והוא מחייך לעצמו ומפנה לה חצי גב. עכשיו הוא כמובן מעניין אותה יותר, וגם הילד מציץ לעתים קרובות יותר. הפרופסור מרוכז לחלוטין במעשי ידיו. ואז, לבסוף, הוא שולף את הגזיר מתוך הדף המקופל, פותח אותו ומגלה קסם שגורם אפילו לי לפלוט קריאת הפתעה: שרשרת שבה ילד וילדה מחזיקים ידיים, שוב ושוב.
שני התלמידים שלו כבר לא רואים שום דבר חוץ ממנו. איך עשית את זה? גם אני רוצה! הם מקפלים ניירות וגוזרים, והפרופסור מספר להם על סימטריה. אחר כך הם הולכים לטייל בחוף לחפש יצירות סימטריות של הטבע: צדפים, פרפרים, האוזניים המחודדות של החתולה הג’ינגי’ת. שעות אחר כך אני רואה אותם מקפצים סביבו. מסכנים, אני חושב לעצמי, הפראיירים הקטנים לא קולטים שכל הזמן הזה הם בבית ספר.
תגובות