מהפכה בשר ודם – ראיון עם מריה ורטנוב

מריה ורטנוב מראשון לציון בורכה בכמה כוחות על. אולי המרשים שביניהם הוא היכולת שלה להישאר קולית מול משטרת ישראל, גם כשזו מאיימת, מפחידה, ותוקפת בני אדם שבסך הכל מממשות ומממשים את הזכויות הדמוקרטיות שלהם כמו למשל, להפגין.

כמי שבילתה אינספור שעות רחוב והפגנות, אני מבינה היטב מה זה אומר להיפגש עם כוח ממסדי, פנים אל פנים. כיף זה לא. רציתי לדעת איך היא מצליחה לעשות את זה באופן מופתי כל כך. התברר שהסוד שלה פשוט ומלא עוצמה – היא יודעת את החוקים ומכירה את הזכויות שלה, יותר טוב מהם. היא מוציאה אותם מדעתם עם הרהיטות והשלווה שלה, עונה על שאלה בשאלה, שולפת סעיפים מתוך חוקים. היא מדברת מתוך שכל ישר והיגיון, בעוד הם מדברים מתוך מילוי אוטומטי של פקודה.

פעמים רבות הם מתייאשים ממנה. מרימים ידיים. כמו למשל במקרה עם השוטר שניסה במשך חצי שעה לגרום לה להזדהות כשהפגינה ללא מסכה בקניון, עד שבשלב מסוים הוא הודיע לה שהוא מוותר, והלך.

גם בהפגנות הכי אלימות, כמו ברעננה, לא נפלה רוחה. תמיד היא בפרונט. לפעמים נמחצת על ידי מפגינים אחרים. אבל גם כשפיזית היה לה קשה לנשום מרוב אלימות, עמוק בפנים הידיעה שהיא עושה את הדבר הנכון, והאש שבתוכה, מרגיעות כל כאב פיזי. “הסיטואציות מול המשטרה לא רק שלא פוגעות בי נפשית, אלא משעשעות אותי, מחזקות אותי. אני נהנית. אני עושה להם בית ספר”.

לדעתה, המשטרה היא אחד הגופים הרקובים ביותר בארץ. הזעקה שלה מבחינתה, היא גם של מיליונים אחרים. כשמצאה את עצמה בתא בבית המעצר קישון רק כי העזה להפגין, היא אומרת, זכרה שיש לה גב ותמיכה, ושהאמת בתוכה היא מה שחשוב.

היכולת להחזיק מעמד במצבים כאלה, נובעת אצלה באופן אישי מניסיונות דיכוי בעבר. בצבא, בבית הספר, תמיד היו “אנשים בתפקיד״ שניסו למשטר אותה, תמיד היתה שליטה, ומולה–הצורך שלה לעמוד על שלה. היא מאמינה שכל מה שעברה בחייה (הקצרים ) אז, והיום, מעניק לה עוצמה. “ככל שיותר מנסים לדכא מחאה, ככה היא רק מתעצמת. מעצרי שווא, אלימות, סתימת פיות הם החומרים שמייצרים מחאה”.

כשמביטים במריה ורטנוב מהצד, נראה שהיא ממש מתאבדת על האירוע. יש בה את האש הזאת בגדול, וניכר שחשוב לה להבעיר אותה גם אצל אחרים. לפעמים אנשים דואגים לה, חוששים שהיא הולכת רחוק מדי, שוכחת מעצמה. “אני אומרת שאין צורך לדאוג לי יותר מדי. כל עוד זה תלוי בי, בעשייה שלי ובבחירות שלי, אני פועלת כחוק. אני מבינה את הדאגה של אנשים, כי קרה מה שקרה לחי שאוליאן, והממסד לפעמים כן מוצא דרכים לסתום פיות ולהדביק תיקים וכתבי אישום ועוד אלף דרכים לדכא אותנו. וכן, אנשים לפעמים נשברים. ויכולים להיות מחירים כבדים גם לפעילי מחאה, אבל אין צורך לדאוג לי, תודה. אני דווקא מרגישה שאני בסדר גמור.”

בארבע השנים האחרונות התחילה ורטנוב לקלוט, לדבריה, כמה הכל כאן רקוב. כנערה, היא גילתה שהיא לא יכולה לצאת לרחוב בלי לשמוע הערות סקסיסטיות, בלי לחוות את כל הפגיעות שיש במרחב. הבינה מה היא נאלצת לספוג אם היא מעזה להשמיע במקומות מסוימים את האמירה שהיא אתאיסטית.

“חרדים יכולים לחטוף אבנים בגלל שהם חרדים, וערבים יכולים לחטוף מכות ברחוב כי הם ערבים. חילונים כי הם חילונים. אתיופים, בגלל צבע העור שלהם נרצחים על ידי שוטרים. להט”בים נפגעים, אסור אפילו לומר את המילה ‘הומו’ במקומות מסוימים בארץ. נחשפתי לכל אלה וחשכו עיניי.”

היא מדברת על בכאב עמוק על המצב הכלכלי בישראל. פערים עצומים בין עשירים לעניים, אנשים שלא מצליחים לסגור את החודש, בזמן שחברי כנסת מרוויחים עשרות אלפי שקלים–כשהם לפעמים עושים כלום ושום דבר או רק מזיקים. עוד ועוד עוולות חדרו אל תודעתה, ככל שבגרה. “ולאט לאט התחלתי להבין שאני יכולה לדבר על זה. וכשאני אדבר על זה, אנשים יתעוררו לזה. והבנתי שהשיח שייווצר יכול ליצור שינוי בהתנהגות, בתפיסה, בהתנהלות שלנו מול מה שקורה. הבנתי שמה שאני עושה יכול להשפיע”.

תקופת הקורונה הותירה בה חותם גדול. “אנחנו משפיעים על החברה הזאת. אנחנו מרכיבים אותה. הפרט הוא לא רק פרט, הוא חלק מכלל. אני נלחמת עכשיו לא רק על פשעי הקורונה, אני אמשיך להילחם בכל דבר רע שיהיה כי פשוט לא אוכל לעולם לשבת בשקט.”

ורטנוב מבקשת לדייק את המסר שלה. היא מצטטת סיפור מפי הסולטן סולימאן מהאימפריה העות’מנית; “אחד מבעלי התפקידים הביע התנגדות שיהודים יסתובבו בארמון. הסולטן אמר לו: ‘תסתכל על השדה, אם היו בו פרחים רק בצבע סגול, מה היית אומר? שזה יפה’, ענה האיש. ‘ועכשיו יש בו פרחים בצבע סגול, כחול, אדום צהוב. כל אחד מהם שונה מהשני. היית מעדיף את זה או את הגרסה הקודמת, שאל הסולטן. ‘יותר יפה שיש הרבה פרחים עם צבעים שונים”, ענה האיש. אמר לו הסולטן: ‘אתה רואה? ככה זה גם עם בני אדם, כולנו שונים וזה בדיוק היופי שלנו’. השיב לו הסולטן.”

ככה היא רוצה לראות את העולם. “אין כאן אף אחד שיש לו זכויות יתר, או זכויות על אחרים. כולנו שווים, כולנו בני אדם”.

בגיל 12 היא עלתה לחטיבת הביניים וחוותה בריונות בבית הספר. זה כלל אלימות פיזית, מילולית, אלימות ברשת, הכל מהכל. “בהתחלה זה היה מאוד קשה ובאמת הייתי נעלבת ונפגעת, ונכנסת לסטרס מאוד עמוק, היו לי תחושות קשות”.

בהתחלה, היא אומרת, ניסתה להשתנות ולהתאים את עצמה לאחרים. ללבוש את מה שהם לובשים, במותגים, להאזין לשירים שהם שומעים, לדבר כמוהם. ניסתה להיטמע, להיות כמוהם. אבל אז גילתה שבדרך הזו היא סובלת אפילו עוד יותר. “אז אמרתי לעצמי – טוב, אם זה לא עוזר, למה שאני לא אנסה להיות פשוט מי שאני? אני נהנית הרבה יותר להיות מי שאני”.

בשלב הבא, נקטה גישה ישירה ושאלה את אלה שתקפו אחותה מה הם בעצם רוצים מחייה, ועל מה ולמה עשו לה את זה. והמעניין היה שהם לא באמת ידעו לענות לה, וחלקם אף התנצלו. היא זוכרת מורים שאמרו לה: “תבדקי את עצמך, את ההתנהגות שלך, מה גורם לאחרים להתנהג אלייך ככה”? הפנו אותה לחפש בעצמה את האשמה. זה היה דבר מאוד חמור, בעיניה.

“בעיניי זה פאר הגזלייטינג, בכבודו ובעצמו. מגפה של ממש. אם העיניים שלך רק פקוחות אליה, את יכולה לראות איך זה מבצבץ בכל מקום–בשוק העבודה, בתוך משפחות, במורשת הישראלית, אפילו בגן ילדים. מישנת ה’לא קרה כלום’ עדיין חיה ובועטת. בועטת בראש של ילדות וילדים שגדלים ולומדים לגזלט את עצמם מאוחר יותר בחיים, ולומר ‘לא קרה כלום’ כשבעצם קורים להם ובסביבתם דברים מאוד חמורים.”.

ורטנוב מעידה כמה ההתמודדות עם האמת כמות שהיא, חיזקה אותה. “כל ההתמודדויות האלה סופר מחשלות. לעמוד על שלי מול 30 איש, מול אנשי צוות, להילחם לפעמים לגמרי לבד, על הכבוד שלי, על הזכות שלי בעצם להיות אדם שמכבדים אותו, שלא חוטף קללות ומכות. זה בדיוק מה שאנחנו עושים גם עכשיו. התמודדות בבית הספר, מול כולם, נתנה לי כלים מאוד חשובים לחיים”.

מה גרם לתפנית הזו בחייה? שתי מילים: קבלה עצמית. הרגע שבו הבינה שאין בה שום בעיה. התובנה המדהימה שהבעיה היחידה היתה אצל הילדים שנהגו בה בבריונות ובאלימות. “פתאום נהייתי תלמידה שקיבלה תפקידים גדולים. הלכתי כמו מלכה באותו מסדרון בו ניסו להשפיל אותי. וכן, כולם אהבו אותי. תלמידים, מורים. הכל היה בסדר גמור ברגע שאני קיבלתי את עצמי. שמתי פס על כל אלה שניסו לדכא אותי. יצרתי לעצמי במו ידיי את הסביבה הבטוחה, ואת הניצחון הזה. זה מה שקרה לי בעבר.

ועכשיו, זה פשוט אותו דבר. אני מרגישה שאני חווה מהמדינה את הבריונות שעברתי בבית הספר. דברים כמו לעמוד על הזכויות שלי ועל הכבוד שלי. להתמודד עם הסתה ולשמוע מאנשים ‘תתעלמי, תתכופפי, תהיי בשקט וזה יעבור’–כל זה חוזר. כל הדברים האישיים חוזרים, אז גם התשובה שלי היא אותה תשובה.”

מניסיון אישי, פעילות חברתית יכולה להיות מלווה בהרבה ביקורת ודאגה מצד חברות, חברים ובני משפחה. יש פחד שמא נסחפים למקומות קיצוניים (היום גם לעמוד ברחוב עם שלט נחשב רדיקלי), ושזה מגיע למצבים מסוכנים. גם להורים שלי בטח לא היה נוח לראות אותי עפה באוויר מנחת זרועו של אי יס”מ. וזה תמיד בא עם קונפליקט פנימי.

אני שואלת את ורטנוב על כך והיא עונה שאמא שלה פעילה חברתית בעצמה, ויש לה קשר לעובדה שמריה נהייתה אקטיביסטית. “ההורים שלי תומכים בכל מה שאני עושה, בצורה מאוד מפרגנת ומרימה. יש לי מזל גדול. זכיתי”.

היא התגייסה לצה”ל באוגוסט 2020, באותה תקופה היתה פעילה מאוד במחאות, ובן ליל קלטה שאינה יכולה להשתתף בהפגנות, אסור לה להתבטא ברשת, אסור לה להתראיין, אסור לה לדבר על זה גם בצה”ל.

“נהייתי מספר אישי עם מדים. אז עוד הייתי די שטופת מוח. רציתי להיות לוחמת מפקדת וקצינה. עוד לא הייתי בכלל בקטע הפציפיסטי שבו אני נמצאת עכשיו. היום אני רואה את הקטע של דיכוי של עם אחר, וכל הדברים האלה שלא ראיתי אז. אני חושבת שאם לא הייתי משרתת בצה”ל, כנראה לא הייתי כל כך חזקה במחאה, עכשיו ובחיים בכלל. דווקא כששמים אותך בתוך סיטואציה כזאת חונקת, את יוצאת החוצה, לאור, נהיית האדם החופשי שאת”.

חצי שנה שירתה בצה”ל. בגלל שהיתה לוחמת, סגרה כל פעם 28 יום בבסיס. פעם אחת נשארה ל- 45 יום בלי לראות את הבית. “הייתי בתפקיד עם דרגת סיווג גבוהה, עקבו אחרי כל הזמן לאן אני הולכת. לא יכולתי לעשות כמעט שום דבר מהבחירות שלי. בצה”ל הרגשתי שאני נמצאת בתוך אוטונומיה דיקטטורית שהיא בתוך ישראל”.

בצבא קיבלה אינספור דוחות על אי עטיית מסכה. היא משחזרת מצבים סיוטיים–במטווחים, בשטח, בדרום, במהלך אוגוסט, כשהרגישה שהיא מוכרחה להוריד את המסיכה מהאף בשביל לנשום. חייבת. אבל מיד ניגשו אליה והעירו לה. ” באים להעניש אותי כי מימשתי את הזכות שלי לנשימה. זה מטורף. אבל תמיד ידעתי איך לצאת מזה”. יום אחד המפקד שלה החליט שהיא חייבת לעבור בדיקת קורונה. היא סירבה. ואמרה שזה הגוף שלה ורק היא מחליטה. הוא השתולל. “את עושה בדיקת קורונה, את שמעת אותי. את רכוש צה”ל. אין דבר כזה ‘הגוף שלי הזכויות שלי’ כאן את בצבא, את שלנו, של המערכת ואנחנו מחליטים. ואם אני אומר לך שאת עושה בדיקת קורונה, את עושה בדיקת קורונה”.

היא הרגישה שהיא מתפוצצת. היה רגע שאמרתי למפקדת שלי–”אני רוצה לגמור את החיים!”, סתם, כדי לראות מה היא תעשה. היא נתנה לי את הנשק שלה ואמרה לי: “יאללה”.

מריה ורטנוב ממשיכה הלאה, קדימה. לא עוצרת. היא כוח טבע. על כתפיה מונח עול גדול שהיא נטלה על עצמה. עול שהוא של כולנו. לוחמת חופש. נלחמת על אוויר, על מים, על שלום, על אדמה. היא מזכירה שכל אלה הם דברים שניתנים לנו מעצם קיומנו, והעובדה שהם נלקחו מאיתנו צריכה להקפיץ את כולנו. לתת לנו פולס חשמלי לתוך הלב, ולהעיר לנו את הקיום. חופש הוא הבסיס לכל דבר טוב שיש בנו ובעולם. “באתי מהחושך. ממקום של סבל. היום אני לוחמת אמיתית בצבא של האור. יש לי את היכולת להביע את דעתי בחופשיות, בכל נושא. יצאתי מהחושך. אבל יכולתי בעקרון עדיין להיות עכשיו שם. את קולטת”?