מה יש בבקבוקונים של פייזר? 

ת”י 5113 הינו תקן רשמי של מכון התקנים הישראלי. התקן הזה קובע כי יש להעביר בדיקות מעבדה מחמירות כל מוצר פלסטיק שבא במגע עם מזון ומשקאות, כגון: בקבוקי שתייה, צלחות וס”כום חד פעמי, מוצרי סיליקון, כלי בישול למטבח ואביזרי אפייה, ניילון נצמד ושקיות אוכל, קופסאות אוכל לחימום ולבישול במיקרוגל ועוד מגוון רחב של מוצרים.

בדיקת הרעילות המתבצעת לכל מוצר על פי התקן, מחייבת בחינת עומק של הרעלנים המשתחררים ממנו בעת שהוא ממלא אחר ייעודו, אם בחימום, אם באמצעות קרינה במיקרוגל או באופן אחר.

התקן הרשמי מחייב ביצוע בדיקות פיזיקליות–נדידה כללית של חומרים מתוך המוצר הפלסטי ובדיקות כימיות–נדידה ספציפית של חומרים מתוך המוצר הפלסטי, המסוכנים לבריאות האדם כגון: מתכות כבדות כדוגמת עופרת, נחושת, ברזל, ניקל אלומיניום ועוד, ותרכובות וחומרים אורגניים מסוכנים ומסרטנים.

כפועל יוצא מהתקן הזה, יבואן של כלי פלסטיק מחוייב בבדיקות מחמירות בטרם יקבל אישור למכור את מוצריו בתוך ישראל. וטוב שכך.

הבדיקות נערכות במכון התקנים הישראלי על פי תקנים ישראליים ובינלאומיים:

בסך הכל הגיוני. אנחנו הרי לא רוצים שהמזון יכיל חלילה רעלנים שונים שמקורם באריזות הפלסטיק. אז חשבנו בתמימות, שכאשר משרד הבריאות מאפשר (ואפילו כופה) שימוש נרחב בתכשיר רפואי, הוא יחייב ביצוע בדיקות רעילות מחמירות שיבוצעו בישראל עוד בטרם יוזרק התכשיר אל הכתף הראשונה. אז חשבנו.

ב- 12.9.21 נשלח מכתב מטעם ועדת החקירה האזרחית למשרד הבריאות. במכתב דרשנו מידע על פי חוק חופש המידע. הדרישה הספציפית היתה למידע בכל הנוגע לבדיקות שנערכו לתכשיר פייזר BNT162b2, המוכר כאן יותר בתור “החיסון של פייזר” שהוזרק החל מיום 19/12/2020 ליותר מ – 6 מיליון בני אדם בישראל.

התשובה הדהימה את חברי הוועדה.

בחרתי לנתח חלק מהתשובות במתכונת: שאלה, תשובה, מסקנה. השאלה והתשובה הינן ציטוט מדויק מהמקור. המסקנות הן שלי, בניסוחי, ואינן מופיעות במסמך של משרד הבריאות;

שאלה: משרד הבריאות נדרש לפרט האם תכשיר פייזר נבדק על ידו לבחינת הרכב החומרים?

תשובה: נבדקו מסמכי הייצור הכוללים את הרכב התכשיר.

מסקנה: משרד הבריאות לא ערך בדיקה של התכשיר עצמו אלא של “מסמכי הייצור”. אזרחי ישראל נדרשו לקבל בכפייה תכשיר שאף אחת מהאצוות שלו לא נבדקה בישראל לנוכחות רעלים, לנוכחות זיהומים כימיים וביולוגיים, ואפילו לא נערכה בישראל בדיקה שתבחן את נוכחות החומרים המוצהרים ע”י היצרן, ריכוזם, יעילותם, כלום.

שאלה: אם התשובה שלילית נא לפרט מדוע לא נבדק?

תשובה: (אין).

מסקנה: תסיקו לבד…

שאלה: משרד הבריאות נדרש לפרט מהם הצעדים שננקטו על מנת למנוע הרעלת אזרחי מדינת ישראל מהזרקת תכולת בקבוקוני תכשיר פייזר?

תשובה: משרד הבריאות מבצע בחינה מדוקדקת של מסמכי האיכות, הבטיחות והיעילות. בנוסף, כל אצווה נבדקה במעבדות הלאומיות באירופה לפני השימוש בישראל. בנוסף לכך, נשען משרד הבריאות גם על המלצת וועדת החיסונים וכן על החלטות רגולטוריות של רשויות מובילות בעולם.

מסקנה: הם בדקו רק את “מסמכי הייצור”. האם בדיקת מסמכי היצרן והסתמכות על בדיקות מעבדה שנערכו בחו”ל עומדת בחובת הזהירות הרצויה? האם הגיון פשוט לא מחייב בדיקות מעבדה בישראל טרם שימוש, בדיוק כמו עם מוצרי הפלסטיק?

שאלה: משרד הבריאות נדרש לפרט: מתי ננקטו הצעדים? מי מפקח על צעדים אלה? מהן תוצאות הבדיקות למניעת הרעלת אזרחי ישראל או למניעת פגיעה בבריאותם.

תשובה: בחינת המסמכים על ידי משרד הבריאות התבצעה לפני האישור לשימוש שניתן על ידי משרד הבריאות. בדיקות מעבדה מבוצעות על כל אצווה לפני תחילת השימוש במדינת ישראל. מעקב אחרי בטיחות החיסון מתבצע על ידי המחלקות השונות באגף הרוקחות באופן רציף וכן ע”י שירותי בריאות הציבור.

מסקנה: שוב – בדיקת מסמכים בלבד, והסתמכות על בדיקות מחוץ לישראל.

שאלה: משרד הבריאות נדרש להשיב האם המידע המפורט לעיל ידוע לו ממקור אחר מלבד בדיקה עצמאית? אם כן, נא לפרט מהו המקור. אם לא, נא לפרט על סמך איזה מידע ומהו מקור המידע שעל בסיסו הוחלט להזריק לכלל אזרחי ישראל את התכשיר. נא להמציא את המידע ומקורותיו.

תשובה: המידע נמצא במסמכים שהוגשו על ידי חברת פייזר ושנבדקו על ידי משרד הבריאות. בנוסף, התכשיר נבדק במעבדות OMCL לפי הנחיות ה-EDQM. בהתאם להוראות סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע לא ניתן להמציא דו”חות מעבדה וכן מידע מתיק הרישום שהוגש למשרד הבריאות על ידי חברת פייזר, שכן המידע במסמכים אלה הינו מידע מסחרי.

מסקנה: משרד הבריאות מאמין לפייזר וסבור שמילה של פייזר שווה זהב. ועוד מסקנה – למשרד הבריאות אין שום היסוס לסכן את בריאותם של כל אזרחי מדינת ישראל על בסיס אחד ויחיד: מילה של פייזר.

שאלה: חקירה שנערכה במעבדות בלתי תלויות גילתה נוכחות של חומרים שאינם כתובים בפורמולציה המופיעה בקבצים של משרד הבריאות, ה CDC והחברה עצמה. בין היתר נמצאה נוכחות של חומרים שעלולים להיות בעלי פוטנציאל רעילות גבוה כמו גרפן אוקסיד. משרד הבריאות נדרש להשיב האם נבדקה נוכחות חומר זה בתכשירים? מתי? באילו מעבדות? מה היו תוצאות הבדיקות לנוכחות החומר הנ”ל?

תשובה: התכשיר לא נבדק להימצאות גרפן אוקסיד או להימצאות חומרים אחרים שאין חשד להימצאותם בתכשיר.

מסקנה: בניגוד לנהוג עם מוצרי פלסטיק, בדיקות רעילות שנעשות ע”י משרד הבריאות בודקות רק חומרים שיש חשד להימצאותם. אם יגיעו לארץ מוצרים ובהם ארסן, ציאניד או רעל אחר, בהעדר חשד להימצאותם לא תערך להם בדיקת רעילות והם יוזרקו או ייצרכו על ידי כל אזרחי המדינה עד שיהיה חשד שאזרחי המדינה הורעלו.

שאלה: משרד הבריאות נדרש לפרט האם הומצאה תעודת איכות לתכשיר? אם כן – נא להמציאה. אם לא – מדוע לא הומצאה?

תשובה: תעודת איכות לחיסון הופקה. בהתאם להוראות סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע לא ניתן להמציא את התעודה, שכן המידע המצוי בה הינו מידע מסחרי.

מסקנה: ואם בתעודת האיכות כתוב שהתכשיר אינו “איכותי”? שהוא (למשל) קטלני? האם העובדה שהוא קטלני הינה “סוד מסחרי” מפניו של המועמד לקטילה? משרד הבריאות סבור שכן. מועמד להרעלה אינו זכאי לדעת על כך מראש.

מכל האמור לעיל עולה כי מדינת ישראל לא בדקה מעולם מה בדיוק יש בתכשיר פייזר. מהמטוס – לכתף. מדינת ישראל מאמינה לפייזר. הרי איזה אינטרס יש להם לשקר או להסתיר. מדינת ישראל בדקה “מסמכים” ולא תכשירים. “תעודת האיכות” היא סוד מסחרי.  טענה זו העלתה מדינת ישראל ולא החברה המסחרית פייזר. וכמו שאמרה הפרקליטה הנכבדה בדיון, פרקליטה מטעם מדינת ישראל: “משרד הבריאות בכלל לא שקל למסור את המסמכים המהווים סוד מסחרי ולכן כלל לא פנה לחברת פייזר על מנת לקבל את עמדתה.” טענת ה”סוד המסחרי” היא טענה של המדינה וביוזמתה.

המסקנה שלי: משרד הבריאות מעדיף באופן מובהק את האינטרסים המסחריים של פייזר על פני האינטרסים הבריאותיים והאזרחיים של אזרחי ישראל.