וירוס בגלגלי המטריקס

רציתי לפתוח את הטור הזה ולכתוב “החברה מתנפלת עלינו עם מסרים מטורפים מהשנייה שאנחנו נולדים”, אבל האבסורד במשפט הזה היכה בי עוד בטרם סיימתי לכתוב אותו. הרי החברה מתנפלת עלינו עם המסרים המטורפים שלה עוד לפני שנולדנו. אנחנו נולדים, בלשון מבודחת שאינה לגמרי מבודחת, לתוך בית משוגעים מוכן. 

את מי לשנוא ואת מי לאהוב, למי להימשך וממי להידחות, מה טעים ומה מגעיל ודוחה, איזה צד צדק בכל מלחמה שהיתה או שתהיה, אפילו איזה מוזיקה לשמוע, ובאלו נסיבות, איך להתלבש, ומתי – כל זה, ועוד מיליארד טעמים והתנהגויות אחרות מוכתבים לנו כמו שהם. ככה עושים סביבנו וככה מצופה מאיתנו לעשות, בהתבסס על הנטייה האנושית, או אולי החייתית המפורסמת, לקונפורמיזם: להיטמעות בחברה הכללית בלי לעשות יותר מדי רעש. 

אבל זה לא רק מה נחשב ומה לא נחשב: החברה סביבנו היא לא סתם ז’ורנל עם המון המלצות וטעמים. יש לה גם כלים לכפות עלינו, לשטוף לנו את המוח, להעניש אותנו. היא דורשת, מצפה, מתאכזבת, מאיימת. אם אנחנו נותנים לה, החברה מנהלת אותנו בכל רובד של הקיום, כולל הפסיכולוגיה העמוקה ביותר שלנו. מקבלת אותנו כתינוקות חסרי ישע ונפטרת מאיתנו כזקנים שמפנים מקום לדור הבא של משרתים שחושבים שהם חיים למען עצמם, אבל בעצם משרתים את התאגיד ואת האליטה. 

המדינה המודרנית, באופן מיוחד, שקועה עד צווארה באמצעים מאמצעים שונים להטריף עלינו את הדעת. היא עושה יד אחת עם התעשייה הטכנולוגית, וזו בנויה על ניהול ומונטיזציה של ההתנהגות והטעמים ברמות גוברות והולכות של שליטה בכל ניואנס וחודרנות פולשנית.

את כל הדברים האלה קוראי העיתון הזה, לפחות, יודעים מצוין. השאלה שמנקרת בראשי רבים מאיתנו היא: האם אפשר למרוד בכל זה? האם אפשר להתקיים בצורה עצמאית, עם שיפוט שאינו מוכתם לחלוטין על ידי מניפולציות? האם, בעידן האובר-מודרניסטי הזה, לאדם היחיד שמבקש לעצמו (או לעצמה) אמת, אוטונומיה, פרספקטיבה אישית נקיה, יש עדיין תוחלת? האם יש תוחלת לתפיסה כזו במובן רחב ומאורגן יותר?

בכל הנוגע לאדם היחיד, לי ברור שהבחירה במחשבה חופשית היא אופציה, והיא חשובה לשמירה על השפיות. מי שדואגים לעצמם ולבריאותם חייבים לטפח ספק פוליטי בריא בנרטיבים הממוסדים סביבם. בזה אין שום ספק. אבל איך עושים זאת? מצמצמים את החשיפה לכלי התקשורת של המיינסטרים למינימום ההכרחי, ומגבירים את החשיפה לפרספקטיבות אלטרנטיביות ככל האפשר. לחפש, בצורה יזומה, את הלא מקובל, לא מנומס ונחשב לא נכון. זה לא אומר שחייבים להתאבד אל תוך כל סיפור חלופי שמוצאים, אבל עם הזמן, ועם קניית ההרגל של ספק פעיל, היכולת של הדעת להכיל את המציאות גוברת. אדם שקנה לעצמו הרגל לא להאמין לסיפורים הרווחים של סביבתו, מפתח אופי עצמאי ובריא יותר. יותר מזה, הוא גם יכול אז לתת בחזרה לאותה חברה מנה גדולה הרבה יותר של שפיות ושיקול דעת שמכיל ראייה מורכבת. 

אנשים שלא מורדים, לא מתבוננים בהבנה שלהם וכיצד היא מתגבשת, לא מטילים ספק בסיפורים רשמיים, לא מחפשים באופן פעיל דרכים לחמוק מהנהייה ומהזרימה של החברה סביבם, מסתכנים בחיים חסרי משמעות ואמת, וזה דבר מצער.

מרד ונונקונפורמיזם פשוט חיוניים לבריאות הנפשית והשכלית. 

במובן הרחב יותר – החברתי והפוליטי – האם יש עדיין מה לעשות מול התשלובת הדיגיטלית-פוליטית הטוטליטרית שמשתלטת אט אט על העולם ורוצה לעשות את חיינו למוצר המנוהל לחלוטין מא’ ועד ת’?

אם בשאלת החופש האישי של האדם אני בטוח לגמרי בתשובה ומשוכנע לחלוטין שחופש כזה אפשרי ואף הכרחי, בשאלת החברה, התמונה לטעמי קצת פחות אופטימית. השאלה הזו מאתגרת יותר פשוט כי הנפש והשכל שלנו לגמרי ברשותנו, ואילו פעולת החברה היא ברוב המקרים והאירועים מחוץ לידינו, ולעתים גם מחוץ לטווח השפעתנו.

ועדיין, כדי שמרד יהיה אפשרי, כדי שאלטרנטיבה בכלל תזוהה ככזו, יש חובה להנכיח את האופציה הזו בסדר היום של החברה. להתעקש שאפשר וצריך להיות אחרת. להזכיר שלעקוב אחרי אנשים כל היום זה פסיכי, זה משהו שיביא אסון, ולא פריחה ושקט. להתעקש על כך שבני אדם צריכים שחלק מהחיים שלהם יהיה בלי ליווי של אף מכשיר, ובלי חוות דעת או קריינות של אף גורם רשמי. 

מרד חברתי פוליטי נרחב יהיה אפשרי רק כאשר הרבה יחידים יתעוררו לחשוב, להאמין ביכולת שלהם להבין ולהטיל ספק. לסטות מהנתיב המסליל אותם לציות וצעידה בתלם ללא התנגדות ופקפוק. כשאנשים כמו יובל נוח הררי אומרים שאין לאנושות ברירה אלא להסכים להשתלת צ’יפים ומחברים בין המוח שלנו למכונות של תאגידים וממשלות, צריך להקים קול צעקה נגדי צלול וחזק ששולח אותו ואת הפטליזם המכני המטופש שלו לעזאזל.

צריך לא להתבייש ולא להירתע מפני תיוג. לפעול, לצעוק, להתארגן. להמשיך לנופף בידיים מול ההמון עם העיניים המכוסות, שצועד באפתיות לעבר גורלו. 

המטריקס מניח שקיימת מידה קטנה ושולית של התנגדות לתוכניותיו. כל תוספת של אש ללפיד המרד הזה, במעשה, בדיבור, בהימנעות מטקסים והתנגדות לצעדים, מסבכת את המטריקס ומכריחה אותו לפעול במקום חשוף, שזה דבר שהמטריקס שונא מאוד לעשות. 

למרוד במובן האישי כדי להישאר שפויים, ולהילחם במובן החברתי כדי שתתאפשר תקנה לעולם, וכדי שלבני אדם ייתכן עתיד מסויט פחות. וגם, לא פחות חשוב – למרוד ולהתנגד זה כיף פראי ועצום שהאידיוטים של המטריקס לא יבינו לעולם. 

החיים קצרים איך שלא יהיה, ובלי מרד ועקשנות כלפי כוח שרירותי וטיפש יש בהם מעט מאוד פשר ותועלת. זה מסר דו משמעי נהדר ויש לומר אותו: אנחנו מתנגדים ונמשיך להתנגד כי המטריקס הוא מוות, ואנחנו פאקינג אוהבים את החיים.