נשכחו במושב האחורי

אחת המתנות של עידן הקורונה היא ההצצה שהוא העניק, למי שחפצו בכך, לפער העצום המתקיים בין החיים הרגילים, האמיתיים, של כולנו ומה שמעסיק אותנו בחיים האלה, לבין מה שהתקשורת מדברת עליו, כלומר רוצה שנעסוק בו.

כשאנשים השתגעו כמעט מסגר ממושך, עם מגבלות תנועה מטורפות לחלוטין, בתקשורת לא עסקו כלל במצב הפסיכולוגי והנורמטיבי של  הישראלים, ובהשלכות האפשריות על העתיד שלהם. כששוטרים עצרו אנשים בטבע ועטו עליהם ממסוקים בים, התקשורת לא עסקה כלל בחרדה המטורפת מפני המגיפה – חרדה שהיא היתה שותפה מרכזית ביצירתה.

שנתיים שלמות, במשך מאות על גבי מאות של ימי לימודים, תלמידים נדרשו לשבת עם מסיכות בכיתה, ונשלחו פעם אחר פעם אחר פעם לבידודים הרסניים מסיבות קומיות לחלוטין – ובתקשורת לא עסקו בנושא כלל. האינטרס השלטוני־ממסדי היה עיסוק מונוליטי באימת המגיפה ובהצדקה המוחלטת לצעדים שהוחלט עליהם, והתקשורת יישרה קו לחלוטין.

עבור מי שתמיד היו חשדניים כלפי התקשורת הממסדית, השנתיים האחרונות היו זריקת עידוד עוצמתית. עבור מי שהתחילו עם מעט ספק או עם אמון מסויג, הטקס המגוחך של הורדת המסיכות, השבוע, מגיע אחרי שהמשחק כבר ברור להם לגמרי.

אוכלוסיות רבות ומגוונת הופקרו והודחו מתשומת לב בשנתיים האלה, אבל יותר מכל סבלו מכך הילדות והילדים שלנו, שפשוט נזרקו לכל הרוחות, או מכל המדרגות: בריאותם הנפשית והגופנית לא עניינה איש, הרצף הלימודי שלהם לא הזיז לאף אחד, חיי החברה שלהם לא נספרו. העתיד שלהם – הרגעים, הימים, החודשים והשנים שמהם יורכבו הזיכרונות שלהם בשנים שיבואו – הפך בן ערובה בידיה של שיטה שאולי כבר לא תשחרר אותו לעולם.

שום דבר לא הומצא יש מאין בקורונה, יש לומר. הפחדה ככלי שליטה, הפצצה מניפולטיבית של התודעה ברצף בלתי נסבל של איומים בכאוס לצד הבטחות לפתרונות מערכתיים, הפרדה אלימה בין גוף לנפש והעוינות והפחד כלפי הגוף, שלילה גוברת של שיקול הדעת האנושי והחלפתו בהחלטות מלמעלה ואלגוריתמים מכתיבים – כל אלה לא הומצאו בקורונה. רק נעשה בהם שימוש מרוכז יותר, בעצימות גבוהה יותר. 

גם הזלזול המערכתי האיום בילדים וברווחתם לא התחיל בקורונה. השאלה “מה עושים עם הילדים” היא עתיקת יומין ואין עליה תשובה ברורה, השאלה “מה לא עושים עם הילדים” כבר יותר ברורה מפעם, או לפחות אמורה להיות.

אנחנו יודעים שלחץ מוגזם, מכל סוג, הוא הרסני לחייהם של בני אדם, ובמיוחד עבור ילדים. ובכל זאת אנחנו מפקירים אותם בידי מערכות שגורמות להם לחץ איום ופגיעה הרסנית בדימוי העצמי ובהערכה העצמית שלהם. אנחנו יודעים שחשיפה לכימיקלים מסוכנת להם, ואנחנו יודעים שניתוק מהסביבה הפיזית והחלפתה הגוברת בסביבת מסכים גורמת להם חרדה ומצוקה, ומשמשת זרז משמעותי לבריונות, לאלימות ולחרמות.

אנחנו יודעים שישנה עלייה מסחררת באבחונים מכל סוג בעשרות השנים האחרונות – אוטיזם, אלרגיות, הפרעות למידה וקשב, בעיות בוויסות חושי. מספרם של הילדים שלא סובלים מהפרעה כלשהי מצטמצם והולך משנה לשנה.

הילדים שלנו כועסים יותר, חרדים יותר, מתבודדים יותר, נזקקים יותר לתרופות מסוגים שונים כדי להתמודד עם שגרת החיים שלהם, והם גם נוטים יותר לסבול מהפרעות נפשיות וגופניות. גיל הנעורים, שתמיד היה בעייתי ועתיר קונפליקטים, הפך תוך דור מתקופה של גילויים מרגשים, מרתקים ומסעירים, לעידן של צמצום ופחד נורא מהזולת, מהסביבה, מהעולם, מהאדם.

מה גורם לשינוי הטקטוני הזה בפסיכולוגיה האנושית? מה גורם לדעיכה המצמיתה של מרד הנעורים המוכר מקדמת דנא? לאן נעלמת תשוקת החיים של הילדים שלנו? מה הופך אותם למפוחדים, מוגבלים וצייתנים כל כך?

בוודאי שאין פקטור אחד מרכזי שתורם לכך, אבל דווקא תקופת הקורונה נתנה לנו הצצה מצוינת לגורמים שמנהלים את חיי הילדים והנוער. זו התשלובת הדמונית של חברות פארמה עם אינטרס כלכלי מובהק למכר את כל בני האדם והחיות בעולם לתרופות וטיפולים; של תעשיית הטכנולוגיה, שלה אינטרס דומה לגרום לכולנו להיות מחוברים למסכים, כבלים ומצלמות מעקב כל היום והלילה, ושל שלטונות שרוצים את הוודאות הנוחה של דורות עתיד שניתן לצפות בדיוק נמרץ אילו “תכנים” יעניינו אותם, אילו תרופות הם יצטרכו, מה יהיו הדעות הפוליטיות שלהם ואילו מקצועות הם יעדיפו, ושלא יעלו בדעתם אפילו להתמרד במבנה העל שיושב על דיכויים הנפשי, הגופני והפוליטי.

וכשכל הדבר הזה קורה – הילדות והנעורים נשללים מול עינינו בתהליך שוודאי רק יחמיר ויילך עם השתכללות אמצעי המעקב והניטור, התרופות והתכשירים, ההפחדה ושטיפת המוח – שום דיון יזום, רחב, מעמיק, בשאלת הילדים אינו מתנהל. בחיים בכלל, כמו בקורונה בפרט, החברה האנושית המתקדמת מפקירה את ילדיה לנפשם, יותר נכון: משליכה אותם בחפץ לב לידי הממסדים והתעשיות שניזונים מהרס האדם, הסביבה והחברה.