שיר במגירה

היום היפה הריק

בידיים הריקות שלי העולם הוא אוצר
הרגע מציע לי שת״פ
הרגע וכל מה שיש בו
וגם כל מה שאין בו, שהוא חלל שהיופי יוכל להדהד שם

איבדתי את אהבת חיי
ולא יכולתי אחרת
אני יושב בחדר יפהפה וריק בקצה העולם
מרפה מהשיר ונותן לו לבוא אליי

אני מפחד להזדקן לבד
אבל אם כבר
אני מקווה להיות זקן זורח
כל החיים שמעתי לא גם בכן
אני לומד עכשיו לשמוע את הכן בלא

אני מנקה מהשיחה הפנימית שלי קולות שהם כמו קוצים
קולות תובעניים וביקורתיים שלא נותנים לי אורך רוח כדי להפתיע את עצמי
קולות של הפחד לא למצוא חן
אני עושה את זה כמו שמנכשים עשבים או פולים כינים
בסבלנות גדולה
מתוך השלמה עם העובדה שזה יכול להימשך ככה לנצח
מתוך האהבה שבפעולה עצמה

לפעמים נדמה לי שהאורות מתקלפים מולי מהסמלים שלהם
שאני נוגע במהות מופשטת
במה שמעבר לכל מה שניסיתי אי פעם להשיג –
למשל מה מסתתר שלושה צעדים מאחורי יופי של אישה –
ואיכשהו באותה התנועה הבשר חוזר להיות פשוט בשר
החומר חוזר לעצמו ונרגע

איך אני אתפרנס למשל
אבל איזשהו קול מתוק בי לוחש נסה
ואני יודע שבאיזשהו מקום זה היה בעצם החלום שלי תמיד
לאו דווקא להיות מוזיקאי או להשיג דבר כזה או אחר
אלא לקדש את החיים עצמם
להקדיש את עצמי אליהם 
לדבר עם משהו לא מוחשי שתמיד מגיע מאיזושהי נקודה שאין בה אחיזה
ממש להגיש לו איזו נקודה עיוורת שיוכל להיכנס דרכה ולשרוק משהו אל תוך החלל

נדמה לי שזה לאהוב
אבל באמת שכרגע קטונתי
אני יושב מול חלון ורואה את היום היפה והריק הזה מחשיך
והלב שלי מרגיש בסדר גמור