במקום לשנות אותנו, שנו את התרבות

אני נערה בת 14 וחצי והנושא של החפצת נשים וילדות מאוד מפריע לי ומעסיק אותי, ושמחתי שמרגנית מדברת על כמה שאנחנו מסתכלים על מיניות בצורה שגויה ופרימיטיבית. הבעיה היא שזה מחלחל אפילו למקומות הכי טובים. למשל בסיפור שלה עם בתה היא החליטה שחולצה מסוימת משדרת “מסר שגוי”. אמנם בהמשך היא הבינה שטעתה והתעשתה ועדיין הסיכום שלה הוא : “אחרי יומיים שלושה דיברנו בנחת על איך נכון להתלבש למקום כזה וכזה.”

הרי היא מספרת שכילדה הוטרדה מינית, ובגלל זה הלכה כל הזמן עם בגדים שהסתירו את הגוף שלה – ועכשיו גם בתה אמורה להתלבש ככה? למה? אולי כי בנים יקבלו את המסר הלא נכון? כי קוד בית ספר קובע שאסור לה להתלבש בצורה כזאת? ומי אמר שצריך לקבל את זה וזהו? אלה חוקים שלכאורה באים להגן על בנות, אבל בתכל’ס סתם מצדיקים התנהגות לא ראויה של בנים. בדיוק בגלל זה בשנה שעברה היתה מחאת המכנסיים הקצרים. 

אל תגידו לנו איך להתלבש, זאת לא הגנה!

בעיניי עדיף לדבר עם ילדה במקרה כזה ממקום של הבנה ושל סקרנות: “עלולים להעיר לך בבית הספר על החולצה שלבשת היום, את מוכנה להתמודד עם זה?” או… “מה את חושבת על כך שאלה חוקי בית הספר, היית רוצה לנסות לשנות את זה?” או “את מאמינה שזו דרך טובה לנסות לשנות את זה?” 

גדלתי בבית שכל דבר, קודם כל  – כמעט לא משנה כמה הדבר שאני עושה נראה קיצוני להורים שלי – עוד לפני שהם מביעים את דעתם או אומרים לי אם הם מסכימים, הם שואלים למה. אז הם בודקים איתי איך אני מתכוונת לעשות את הדבר שעליו הכרזתי, הם בודקים אם אני יודעת מה יכולות להיות ההשלכות של זה ועוזרים לי להשוות את הדברים הטובים מול הדברים הרעים שייצאו מזה. ורק אז הם אומרים את עמדתם. זה גרם לי להרגיש שתמיד, לא משנה מה וגם אם בסוף התשובה תהיה לא, בכל זאת  מקשיבים לי. אני מאמינה שזאת אחת הסיבות שאני כל אוהבת להתבטא וגם די טובה בלהביע את עצמי – כי תמיד היה מי שיקשיב ולא ישפוט.

עוד דבר שרציתי לדבר עליו הוא ההתייחסות למיניות והציטוט של נערות שהתבטאו בסדנאות, ובחירת המשפטים הבאים: “אם אשכב איתו, אחר-כך הוא ילך? אם לא אשכב איתו הוא יוותר עלי?” והבנים –  “האם אצליח לענג אותה? ומה אם היא תצחק מגודל איבר המין שלי?”. ואחר כך – “הבנים לומדים שאפשר להגיד – אל תדאגי, נדבר תוך כדי, אפשר לעצור בכל שלב.”

כל מה שמופנה לבנות מדבר על יחסים עם בנים וכל מה שמופנה לבנים מדבר על בנות. מה, כולנו סטרייטים? לפי משאל שנערך ב2015 כשליש מהצעירים בישראל בגילאי 18-24 לא מזדהים כסטרייטים לחלוטין, ומוצאים את עצמם איפשהו על הקשת. זו סטטיסטיקה מלפני שבע שנים ולגילאים גדולים יותר. ממה שאני רואה בגילאים שלי אפשר להניח שהמספרים אפילו גבוהים יותר, ולכן בעיניי לא הגיוני שכל השיח החיובי על מיניות לא יכלול שיח להטב”קי.

מרגנית אומרת שנכון להתחיל לדבר עם ילדים על מיניות ממש מגיל יום ואני מסכימה לגבי זה, אבל לא לגבי הדרך: “אתה יודע, אם מישהו יראה לך פעם סרטים שיש בהם אלימות או עירום שגורמים לך לתחושה לא טובה, אתה ממש לא חייב לראות”. 

אני לגמרי מסכימה שזה חשוב להנגיש את הנושא מגיל צעיר אבל אני מאמינה שלכל גיל יש דרך אחרת לדבר על זה. מן הסתם הגיוני לא לדבר אותו דבר עם בן  שלוש ועם  בן עשר, כי הם נחשפים לדברים שונים. אין סיבה שילד כבר מגיל שלוש ידאג שאולי יום אחד יראו לו סרטון עם אלימות מינית שתגרום לו להרגיש לא בנוח; יש דרך להנגיש הסכמה ותשומת לב בכל גיל למה שמרגיש מי שנמצא שמולך. למשל: “את רוצה ללבוש את החולצה הזאת? בא לך שאני אתן לך חיבוק? את מרגישה בנוח  כשאני מדברת איתך ככה?” אלה שאלות של הורים שיכולות לגרום לנו להפנות תשומת לב ולפתח רגישות. או במצבים שאנחנו עושים משהו שלא נעים להורה, להגיד: “זה לא נעים לי שאת עושה את זה”. זה חשוב להקשיב כשמישהו אומר לך שלא נעים לו, בשביל שהוא ירגיש בנוח וירצה לבלות בחברתך. ככה הילד או הילדה שלכם יבינו שהסכמה זה דבר מאוד חשוב, עוד הרבה לפני שפורנו או קשר מיני עם מישהו\מישהי יופיעו בחייהם.

שמחתי לשמוע שילדים שינו את דעתם אחרי סדנה ושיחה, ואני בטוחה שזה חשוב שידברו איתם על זה ממקום חיובי ופתוח. אבל אני גם שומעת איך הרבה בנים מסביבי מדברים בבית הספר, כשאני נוסעת בתחבורה ציבורית, אני שומעת את זה במילים של שירים ורואה את זה בסדרות בטלוויזיה. אז כן, אני מאמינה שזה יכול  להשתנות – אבל בשביל זה צריך הרבה יותר מסדנאות למיניות מיטיבה. צריך לשנות תרבות שלמה שוביניסטית וקשה שמושרשת כבר מאות שנים בחברה שלנו.