קיצור תולדות הנשיאים המושחתים

נראה שמעולם לא היה נשיא אמריקאי כל כך חריג בכמות השערוריות, הנקשרות לשמו של דונלד טראמפ, ומעולם לא היה נשיא עבריין כמוהו. אבל חיטוט מהנה במיוחד בהיסטוריה האמריקאית מעלה אנציקלופדיה של נשיאים עבריינים, סוטי מין, מניפולטיבים ושקרנים (שגם מצטיינים בהתחמקות מכתבי אישום ומהרשעות בבתי משפט), עד שאפשר להקיש שאלה כישורי הבסיס הנדרשים ממי שרוצה לעמוד בראש מדינה. לרגל בחירתו של האקזמפלר החדש/ישן לנשיא, יצאנו להעלות באוב כמה מן השערוריות המרכזיות של נשיאי ארה”ב לדורותיהם.

תומס ג’פרסון, 1809-1801

כולם שווים בפני החוק למעט שפחות ועבדים

ג’פרסון היה עורך דין מצליח, המנסח הראשי של הכרזת העצמאות האמריקאית. בגיל 33, החל מ-1775 עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית, היה בין הצירים הצעירים ביותר בקונגרס. ג’פרסון היה זה שהגה ממוחו הקודח את הכרזת העצמאות בחודש יוני אותה שנה, בהשראת רעיונות נאורים של הפילוסופים ג’ון לוק האנגלי ושארל-לואי מונטסקייה הצרפתי. הוא נחשב אחד מבין הנשיאים הטובים ביותר של ארה”ב – השראה אמיתית בכל הנוגע לזכויות אדם, חופש, דמוקרטיה, שוויון זכויות, מה לא. עד שזה הגיע לעבדים.

ג’פרסון מתואר כאיש משפחה למופת; הוא היה נשוי באושר וגם בעושר רב לבתו של בעל אחוזה, שאותה ירשה על 130 עבדיה ושפחותיה. לזוג נולדו תשעה ילדים, רק שניים מהם שרדו. גם רעייתו לא האריכה ימים והוא נותר בגפו, עשיר מאוד אך בודד. לשמחתו, בין שפחותיו בלטה אחת נאה ביותר, צעירה ביותר ובריאה ביותר בשם סאלי המינגס. לג’פרסון הפילוסוף והנשיא הנאור ולהמינגס, השפחה המשועבדת לו, נולדו שישה צאצאים אך רק ארבעה האריכו ימים. כולם כולל אימם נותרו שפחות ועבדים באחוזתו של הנשיא האלמן, אשר במשך כל חייו הכחיש כי הם צאצאיו. רק אחרי מאבק משפטי ממושך שוחררו ילדיה של המינגס מעבדות, וזאת לאחר מותו.

שחרורם מעבדות לא הוביל להכרה בהם, להפך. משפחת ג’פרסון המשיכה להכחיש בעקשנות כל קשר לילדיה של המינגס, אולם התפתחות המדע לא אפשרה להם לחמוק לנצח ממעשי הנשיא לשעבר; בשנת 1997, כאשר צאצאיהם היו כבר מבוגרים, הם עברו בדיקות התאמה גנטית שהוכיחו מעל לכל ספק, כי הנשיא המהולל היה אביהם. רק לאחר פרסום תוצאות הבדיקות הגנטיות העזו היסטוריונים להעמיק בסיפור האהבה של אבי האומה הנערץ, ופרסמו את מעלליו עם השפחה. אז התברר כי המינגס היתה תינוקת כשג’פרסון ירש את משפחתה מחמו. בשנת 1787, בהיותה רק בת 14, לקח אותה עם בתו הקטנה מריה לפריז, ושם החל הניצול המיני של השפחה הקטינה. אבי האומה, הוגה ערכיה החופשיים שהתכחש כל חייו לילדיו מן השפחה, וסירב להעניק להם זכויות אדם, התגלה כפדופיל.

אנדרו ג’קסון, 1837-1829

האם “תחתוניות”, כינוי לנשות חברי הקבינט, היה כיום נסלח?

ג’קסון היה הנשיא השביעי של ארה”ב לאחר שכיהן כחבר בבית הנבחרים ובסנאט. נוסף על קריירה משפטית ופוליטית הוא שגשג כבעל מטעים עשיר, שבהם עבדו כ-300 עבדים בבעלותו. ג’קסון התפרסם כאדם נדיב ונאור שכן סייע לעבדיו להשיג מזון, דאג למחסורם, סיפק להם קורת גג ואפילו העניק להם רובים, סכינים וציוד דיג על מנת שיוכלו לקושש מזון מן הטבע. לעתים הוא אפילו שילם לעבדיו במטבעות, כדי שיוכלו לקנות מוצרים בשוק המקומי. שמו של ג’קסון יצא למרחוק כאדם מתקדם והומני, שכן הוא גם לא אסר על נשים מבין שפחותיו ללדת ילדים.

למרבה האירוניה דווקא בעל העבדים הנאור הסתבך בפרשה מגוחכת, שהובילה להתפטרות כל הקבינט שלו. פרשת איטון או בכינויה העממי “פרשיית התחתונית” (הכינוי הגורף שניתן לכל הנשים המכובדות, שהיו נשואות לחברי הקבינט) החלה, כאשר נפוצו שמועות בדבר מתירנות מינית על אשתו של חבר קבינט בכיר, שמועות שאיימו להכתים את הממשל כולו.

פגי איטון, אשתו של מזכיר המלחמה ג’ון איטון, אכן היתה מעט משוחררת מבחינה מינית ביחס לתקופתה, בעיקר כשעבדה במסבאה של אביה ובעלה היה עסוק. השמועות והרכילות אודותיה הופצו והרגיזו מאוד את ג’קסון; הוא התייחס למפיציהן כאנשים שלא מכבדים את ממשלו. כשהגן על כבודה של פגי טען בפני הקבינט שהיא “צנועה כבתולה” ובכך סבר, כי הגן גם על כבודן של שאר נשות השרים וחברי הקבינט. אלא שהן לא יכלו לשאת את ההשפלה, החרימו את משפחת איטון והדליפו לאומה כולה, שאכן מדובר ב”אשה לא מכובדת”. קרבות הרכילות לא פסקו ומלחמת התחתוניות הגיעה לשיאה ב-1831, כאשר כל השרים וחברי הקבינט התפטרו, במחאה על התנהלותה הלא מכובדת של אשת מזכיר המלחמה.

אנדרו ג’ונסון, 1869-1865

האם מותר לראש מדינה לפטר שר ביטחון? אצלנו הוא לא שאל אף אחד

ב-14 באפריל 1865 נורה הנשיא אברהם לינקולן בידי מתנקש בשם ג’ון וילקס בות’. לבות’ היתה תוכנית לרצוח באותו לילה גם את ג’ונסון, אז סגנו של לינקולן, ואת מזכיר המדינה ויליאם סיוארד. האחרון אכן נפצע קשה ובקושי שרד את ההתנקשות, ואילו ג’ונסון הצליח לברוח כאשר היתל ברוצח, שהיה שיכור. הוא הושבע לנשיאות למחרת בבוקר, וקיבל מחמאות מהעיתונות שפרסמה כי היה מאופק ומכובד באירוע. ג’ונסון גם ניהל את טקס הלוויה של לינקולן בוושינגטון, לפני שגופתו נשלחה אל אילינוי לקבורה.

במשך כל תקופת כהונתו עסק ג’ונסון בשיקומה של ארה”ב אחרי מלחמת האזרחים, ובניסיונות נואלים לאחד את הדרום והצפון, שני חלקיה של ארה”ב שדיממו כתוצאה מהמלחמה. מהלכיו זכו לביקורת נוקשה מצד הסנאט ולוו בשערוריות בלתי פוסקות, הן על אופן חלוקת הכספים והן על העקרונות שהנחו אותו; הוא בין השאר קרא לתת חנינה למנהיגי הקונפדרציה, והתנגד להרחבת זכויות ההצבעה של שחורים חופשיים מעבדות, מה שהרגיז מאוד את הרפובליקנים בקונגרס.

אדווין סטנטון מזכיר המלחמה, או בכינויו כיום “שר הביטחון”, שמונה על ידי הנשיא הקודם לינקולן, היה אדם קשה וממורמר ולכן שקל ג’ונסון לפטר אותו. בתחילת כהונתו הוא נמנע מלעשות כן בשל תפקודו היעיל במלחמת האזרחים, אלא שסטנטון לא חדל להשקיע מאמצים בניסיון לפגוע במהלכיו, כדי למנוע את מדיניות האיחוד והשיקום שלו. גם כשהנשיא דרש זאת במפורש, סטנטון סירב לפרוש מתפקידו, למרות חילוקי הדעות העקרוניים ביניהם. אחד העימותים הקולניים בין השניים נגע בשאלה, האם מפקדים צבאיים מוסמכים לבטל החלטות של הרשויות האזרחיות בדרום, ובמילים פשוטות – האם גנרלים של צבא הדרום כפופים לנשיא, או לא? ג’ונסון סבר שכן, סטנטון חלק על כך.

בינואר 1868 הודיע ג’ונסון על פיטוריו של שר הביטחון ומינויו של אדם אחר לתפקיד. סטנטון סירב לעזוב את המשרד ופנה לבית הנבחרים בטענה, כי הנשיא עבר על הוראות החוק כשהחליט לפטר אותו. ב-24 בפברואר אותה שנה הרשיע בית הנבחרים את הנשיא בהפרת החוק ברוב של 128 תומכים לעומת 47 מתנגדים. הוא הואשם ב-11 סעיפים שונים, כולל פקפוק בסמכות הקונגרס, שכן ביצע פעולות שאינן בסמכותו, אלא בסמכות בית הנבחרים בלבד.

כדי להרשיע נשיא ולהדיחו נדרש רוב של שני שליש מהסנאט; להדחתו של ג’ונסון מתפקידו חסר היה רק קול אחד שהדמוקרטים לא הצליחו לגייס. הליכי ההדחה נכשלו וסטנטון פרש מתפקידו עוד באותו יום. ג’ונסון היה הנשיא הראשון שעמד בפני משפט הדחה בסנאט, והיחיד עד לניסיון הדחתו של ביל קלינטון בשנת 1998.

יוליסס ס. גרנט, 1877-1869

איך עושים כסף מוויסקי? קצת שוחד לא מזיק

בעת בחירתו לנשיא ה-18 של ארה”ב היה גרנט שם נרדף לגבורה ולתעוזה, שכן היה הגנרל שהוביל את צבא האיחוד לניצחון במלחמת האזרחים האמריקאית. אלא שבמשך שש שנות כהונתו כנשיא הוא הפך שם נרדף לשחיתות, לניהול כושל ולשוד קופת הציבור. שנות כהונתו של גרנט היו שנים הרסניות לכלכלה האמריקאית; פרשות השחיתות המרובות, הניהול הכלכלי הכושל והמשברים הבלתי פוסקים מיצבו את דמותו כאחד הנשיאים המתועבים והשנואים ביותר.

פרשת השחיתות הגדולה ביותר – והיו עשרות כאלה – מכונה “הונאת טבעת הוויסקי” שבמסגרתה נחקר גרנט על ידי רשויות התביעה. סיפור המעשה התחיל לאחר מלחמת האזרחים, כאשר מזקקי וויסקי בסנט לואיס הקימו ארגון במטרה לחמוק מתשלומי מיסים. הארגון גרע מקופת המדינה סכומי עתק והביא לדלדול ממשי של קופת האוצר בארה”ב. עד שנת 1875 הפכה טבעת הוויסקי לארגון פשע ארצי שכלל מזקקים, מתווכים ופקידי ממשל, ואלה גרפו רווחים עצומים ממכירות המשקה ללא תשלום מס.

במאמץ לבצע רפורמות ולמגר את השחיתות, מינה הנשיא גרנט ב-1874 את בנג’מין בריסטו כמזכיר האוצר של ארה”ב וזה גילה, שמיליוני דולר נגרעו מהכנסות המשרד. בריסטו נקט יד קשה נגד טבעת הוויסקי, סגר את המזקקות, עצר מאות אנשים שהיו מעורבים בפעילות הארגון והגיש יותר מ-350 כתבי אישום. בשלב מתקדם של החקירה התברר כי מזכירו האישי של גרנט, יד ימינו ארוויל בבקוק, היה מעורב באופן אישי בסינדיקט וגרף ממנו רווחי עתק. הוא נחקר בפרשה אולם לא ננקט נגדו כל הליך משפטי. למרבה התדהמה, היה זה גרנט שחילץ את בבקוק ממשפט וחילק חנינות לעשרות בכירים אחרים שהורשעו בפרשה. בכך הוא חרץ את גורלו בתודעת הציבור, כמי שהיה נגוע בעצמו בשחיתות טבעת הוויסקי.

וורן ג’י. הרדינג, 1923-1921

כך מחלקים שדות נפט בחינם למקורבים

את הפרק הזה נפתח בהפתעה: שמו האמצעי של הנשיא ה-29 (בקיצור ג’י) הוא גמליאל. ניסינו לחפש את המקור, לא מצאנו. יתכן שמוצאו הסקוטי של הרדינג היא הסיבה לאותו “גמליאל”, כי הסקוטים (והאירים) ידועים בהערצתם לחכמי המשנה והתלמוד.

הפרשייה הידועה ביותר המיוחסת להרדינג היתה “טיפוט דום” (מכסה קומקום) – שמה של שמורת נפט בוויומינג – שרובה נחשפה רק לאחר מותו. מדובר בפרשת שוחד שהתרחשה ב-1921 ונמשכה שנים ארוכות; בתחילת המאה ה-20 עבר הצי האמריקאי משימוש בפחם לדלק נוזלי. כדי להבטיח אספקה רצופה של דלק, אזורים מסוימים שמהם הופק נפט הפכו לשמורות בחסות ובניהול המדינה. בשנה הראשונה לכהונתו הוציא הנשיא צו, שהעביר את שלוש השמורות הגדולות ביותר, ממחלקת הצי לניהולה של מחלקת הפנים.

כשנה אחר כך החכיר סגנו של הרדינג, אלברט פול, את זכויות הפקת הנפט של טיפוט דום להארי פורד סינקלייר, נשיא חברת “נפט ממות'” (Mammoth Oil). השמורות הוחכרו ללא מכרז, תחת החוק שאיפשר העברת נכסים לאומיים לגופים פרטיים, “חוק המינרלים, 1920”.

באותה שנה השתפר מצבו הכלכלי של סגן הנשיא פול ללא הכר והוא אף הציג לראווה את עושרו, כאשר רכש עדר של כ-500 ראשי בקר, ובחשבונו התגלה סכום עתק בסך 385 אלף דולר. הפגנת העושר הפתאומי העלתה חשדות ונפתחה בעניינו חקירה פלילית. פול ניסה להסתיר את השחיתות והתמקד בכך שמעשה החכרת השמורות היה חוקי, אולם פרוטוקולים המשיכו להיעלם באופן מסתורי ובאוויר נותרה השאלה, כיצד הפך כל כך עשיר במהירות ובקלות. לבסוף, כאשר נראה שיצא מהפרשה ללא הליך פלילי, התגלו בחקירה כספי השוחד שקיבל עבור העסקה שעשה עם סינקלייר.

ב-1927 קבע בית המשפט העליון של ארה”ב שהחכירה הושגה בשחיתות והחזיר את השמורות לידי הצי. שנתיים אחר כך נמצא פול אשם בקבלת שוחד ונכלא. למרות שהרדינג לא היה אשם בפרשה, המוניטין שלו ספג מכה קשה ותקופת נשיאותו הקצרה נחקקה כאחת המושחתות ביותר.

ג’ון פ. קנדי, ​​1961-1963

על בגידות ובלונדיניות

בספרו “הימים המעטים היקרים הללו”, כתב כריסטופר אנדרסון על השנה האחרונה בחייו של הנשיא קנדי, לפני שנרצח בהתנקשות. קטעים מהספר פורסמו בעיתון ניו יורק פוסט ונטען בהם בין היתר, כי הגברת הראשונה של ארה”ב ידעה על כל הבגידות של בעלה ובהן יחסיו עם מרילין מונרו. בחייו הפרטיים היה קנדי חובב ורודף נשים; הספר מתאר את חיבתו לבלונדיניות כאובססיה של ממש. רכילאים מוסמכים מרחיבים את חיבת הנשים כתכונה משפחתית, וטוענים שהוא ואחיו חלקו פרשות אהבים עם אותן נשים.

עוד מספר אנדרסון בספר על התלות של קנדי בסמים; רופאו של קנדי, מקס יעקובסון המכונה בספר “ד”ר תרגיש טוב”, נתן לנשיא מינון גבוה של אמפטמין מהול בסטרואידים. את אותה מנה זכתה לקבל גם אשתו, ז’קלין. לטענת המחבר הנשיא קיבל ארבע זריקות כל יום ורק תחת השפעתן הצליח לתפקד.

במהלך תקופת כהונתו הקצרה הספיק קנדי להשפיע על ההיסטוריה האמריקאית בתחומים רבים, אולם מעל כולם ריחפה שאלת מותה של השחקנית מונרו. האם אכן הלכה לעולמה ממנת יתר של סמים וכדורי שינה? או שמא, כטענת רבים, נרצחה כדי לקחת עימה את סודותיו של קנדי.

ריצ’רד ניקסון, 1969-1974

איך מכשילים חקירה פלילית בטענה שהיא פוגעת בביטחון הלאומי. נשמע מוכר?

השם ווטרגייט מדליק נורה אדומה לכל מי שעבר את גיל 30, כי הוא טעון בקסם הג’יימס בונדי של ריגול, האזנות סתר וקנוניות. אבל מתחם ווטרגייט הוא בסך הכל שם של קבוצת בניינים בשכונת פוגי בוטום בוושינגטון הכולל בניין משרדים, שלושה בנייני דירות ומבנה המשלב מלון ומשרדים. בקומה השישית של המבנה הוצב בשנת 1972 מטה המפלגה הדמוקרטית.

ב-17 ביוני 1972 הבחין פרנק וילס, איש ביטחון שעבד במתחם ווטרגייט, בסרט הדבקה שמנע מדלת המפרידה בין המרתף לחניון המכוניות להינעל. הוא תלש את פיסת הסרט בהנחה שצוות הניקיון שכח אותה, אבל מאוחר יותר הבחין כי סרט ההדבקה הושב למקומו. וילס הבין שמשהו אינו כשורה והזעיק את משטרת וושינגטון. השוטרים שהגיעו למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם, תפסו “על חם” חמישה אנשים שפרצו למקום ועצרו אותם. אחד העצורים היה ג’יימס ו. מקורד ג’וניור, האחראי על הביטחון בעמותה, שהוקמה כדי להביא לבחירתו המחודשת של ניקסון, בבחירות שהתקיימו באותה שנה.

לאחר חקירתם הסתבר למשטרת וושינגטון, כי החמישה פרצו למקום כשלושה שבועות לפני כן כדי להתקין במקום ציוד האזנה, ובפעם השניה נתפסו כאשר חזרו לתקן אותו. חמשת הפורצים נשאו עליהם סכומים גדולים מאוד במזומן ובדיקת חשבונות הבנק שלהם העלתה, כי הופקדו בהם סכומים נכבדים, הרבה מעבר לרמת החיים שלהם. מי שהעבירה להם את סכומי הכסף הגדולים הללו היתה לא אחרת, מאשר הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון.

ימים בודדים לאחר הפריצה דן הנשיא עם ראש הסגל שלו בדרכים “להוריד” את הבולשת מהחקירה, בין השאר באמצעות סוכנות הביון המרכזית. העילה לכך, לפי ניקסון, היתה הטענה כי חקירה מסוג זה עלולה לגרום לפגיעה בבטחונה הלאומי של ארה”ב. מזכיר לכם משהו? להעלות טענות בדבר “פגיעה באינטרסים של הביטחון הלאומי” כדי להכשיל חקירה פלילית?

באוגוסט 1972 הכחיש ניקסון כל קשר לנושא, והפרשה לא מנעה את בחירתו מחדש בבחירות, אבל כשמונה חודשים אחר כך החל הסנאט לחקור את פרשת ווטרגייט, והשימועים שנערכו לו אף שודרו בטלוויזיה. ב-25 ביוני 1973 הודה ג’ון דין, אחד מיועציו של ניקסון, כי הנשיא עצמו סייע בהסתרת הפריצה. חודש אחר כך העיד בפני ועדת הקונגרס של ארה”ב אלכסנדר בטרפילד, עוזרו של הנשיא, כי לניקסון היתה מערכת הקלטה סודית, שתיעדה את כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. קלטות השמע התבקשו בצו על ידי התובע המיוחד בעניין ווטרגייט, ארצ’יבלד קוקס, אך ניקסון סירב למסור אותן תוך ניצול חסינותו.

ביולי 1974 פסק בית המשפט העליון פה אחד, כי הסירוב למסור את ההקלטות מהחדר הסגלגל לא היה חוקי והוא נאלץ לבסוף למסור אותן לתובע. אז התברר כי בקלטת מ-20 ביוני 1972 חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטעים בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון, אבל צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כאשר הוכיחו כי לא ניתן לעשות את שתי הפעולות באותו זמן.

הדקות החסרות לא נמצאו, אולם הוכחה ניצחת למעורבותו של ניקסון בפרשה נמצאה באחת הקלטות שבה הוא נשמע בקולו, זמן קצר אחרי הפריצה למתחם ווטרגייט, מאשר תוכנית לסיכול החקירה. ההקלטה שכונתה “האקדח המעשן” הובילה בסופו של דבר להגשת כתב אישום נגדו, בעילה של שיבוש הליכי משפט, שימוש לרעה בכוח וזלזול בקונגרס. ב-9 באוגוסט 1974 הודיע ​​ניקסון על התפטרותו בטענה שאין לו “בסיס פוליטי חזק מספיק” כדי להמשיך לכהן כנשיא. יורשו, ג’רלד פורד, חנן אותו חודש לאחר מכן.

ביטוי נוסף שנותר מפרשת ווטרגייט היה “גרון עמוק”, כינויו של המדליף מהבית הלבן שמסר ידיעות לעיתונאי הוושינגטון פוסט, וודוורד וברנסטין, שעקבו אחרי הפרשה ותרמו רבות לקידום החקירה. זהותו של גרון עמוק נשמרה בסוד עד שנת 2005, כאשר המגזין ואניטי פייר פרסם כי היה זה מארק פלט, המשנה לראש האפ. בי. איי.

רונלד רייגן, 1981-1989

ישראל מכרה טילים לאיראן. נשמע מופרך?

לאור מצבנו הגיאופוליטי הנוכחי ושאלת “יחסינו עם איראן לאן?” ראוי לחזור לפרשה שזכתה לכינוי איראן-קונטרס. מה לנו ולקונטרס בניקרגואה? הרבה. בפרשה זו כמו במקרים רבים אחרים, מדינת ישראל היתה מעורבת בהעברת נשק וכסף לאויבת מוצהרת ותומכת טרור, כזו שעד היום נחשבת הנמסיס הגדולה של ישראל – איראן.

בסוף שנות ה-70 הוחלף משטרו המערבי של השאה באיראן במשטר האייתולות. בעקבות כך הטילה עליה ארה”ב אמברגו נשק והיחסים בין המדינות עלו על שרטון, לפחות כלפי חוץ. בתחילת שנות ה-80, המשיך הנשיא רייגן את מדיניות האמברגו שיזם קודמו ג’ימי קרטר.

בספטמבר 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק וממשל רייגן בחר להעביר תמיכה צבאית וכלכלית לעיראק בהנהגת הרודן סדאם חוסיין, במטרה להחליש את איראן ואת השפעתה של המהפכה האסלאמית. במקביל, קרסה לבנון תחת מלחמת אזרחים ואיראן הקימה בתחומה את ארגון חיזבאללה, שלוחה שיעית לוחמנית. כידוע, עד היום איראן בונה, ממנת ומציידת את ארגון הטרור ופעולותיו נעשות בשיתוף פעולה מלא איתה ותחת פיקוחה. בתגובה לתמיכה האמריקאית בחוסיין העיראקי, יזמה איראן בתחילת 1982 חטיפה של 104 אזרחים אמריקאים בלבנון, שהוחזקו כבני ערובה בידי חיזבאללה.

באותה עת, כאשר ארה”ב ואיראן התקוטטו במזרח התיכון, התחוללה בדרום אמריקה מערכה נוספת; הקונטרס, ארגונים מחתרתיים בניקרגואה של סוחרי סמים, מרדו בשלטון הסנדיניסטי הקומוניסטי. הקונגרס האמריקאי העביר החלטה האוסרת על הממשל האמריקאי לתמוך בארגונים הללו, גם לא כדי לפגוע בסנדיניסטים, אך ממשל רייגן חיפש דרך לעקוף את החקיקה כדי להפיל את המשטר הקומוניסטי בניקרגואה (רוסים הפחידו את רייגן יותר מסמים). כיצד אם כך מגייסים סוחרי סמים נגד קומוניסטים למרות האיסור המוחלט? בשביל זה יש חברים.

כך צמחה פרשת איראן-קונטרס וזו תמציתה: באישורה של ארה”ב מכרה ישראל נשק לאיראן, והכספים תמורתו בניכוי הוצאות ועמלות הועברו על ידי ה-CIA בחשאי, דרך חשבונות לא פורמליים, מאיראן לישראל וממנה לארה”ב. הכספים הללו מימנו את הקונטרס בניקרגואה. ממשל רייגן טען מאוחר יותר כי מכירת הנשק נעשתה בתמורה להשבת השבויים האמריקאים מלבנון (שאכן שוחררו), אך בפועל הפרשה החלה עוד לפני פרוץ משבר בני הערובה.

ומה מכרה ישראל לאיראן? התשובה רלוונטית לימינו ולטיפשותם של הפוליטיקאים הישראלים. טילים! בשנות ה-80 מכרה ישראל לאיראן של האייתולות טילים, שלל שנפל בידיה במלחמת לבנון הראשונה. אולי זה המקום לספר לפוליטיקאים שלנו, שטיל שמוכרים לשיעים במערכה הראשונה, נוחת על ראשינו בסוף המחזה.

ביל קלינטון, 2001-1993

שקרים ויחסי מין

הנשיא הדמוקרטי קלינטון בילה יותר ממחצית כהונתו תחת חקירות, בין השאר, בכשרות עסקאות נדל”ן כושלות וברומן שלו עם מוניקה לווינסקי (אז בת 22), מתמחה בבית הלבן. שיאו של הרומן היה בשקר המצוטט ביותר בהיסטוריה: “I did not .״have sexual relations with that woman

השקר הזה כל כך מצוטט, שחיפוש בגוגל של שלוש המילים I did not, מעלה בתוצאה הראשונה לינק לפרשה העסיסית.

קנת סטאר, החוקר שמונה לעמוד בראש צוות החקירה של מיזם הנדל”ן הבעייתי “וייטווטר”, לא מצא ראיות לעבירות אבל הוא שעלה על הסיפור: פולה ג’ונס, עובדת במשרדו של קלינטון (אז בן 49) בהיותו מושל ארקנסו, נחקרה בתביעה על הטרדה מינית שהגישה נגדו. במסגרת החקירה עלתה כבדרך אגב מערכת היחסים שלו עם המתמחה. כאמור, קלינטון הכחיש את הדברים בשבועה, אבל לווינסקי הציגה ראיות עד כדי רזולוציות כמו כתם על שמלתה.

לאחר שהוכח כי יחסי המין אכן התקיימו וקלינטון נחקר בפני חבר מושבעים, הוא הודה בכך ברבים וציין כי היחסים היו “בלתי הולמים”. הוא הכחיש שנתן עדות שקר בטענה שמין אוראלי אינו נחשב יחסי מין, אך החוקר סטאר הגיע למסקנה שקלינטון שיקר בשבועה ועבר עבירה פלילית חמורה ביותר של שיבוש ראיות. כתוצאה מכך נפתח נגדו הליך הדחה בבית הנבחרים, אבל בהצבעה שנערכה ב-19 בדצמבר 1998 הוא זוכה על ידי הסנאט ברוב של 55 נגד 45, ונשאר בתפקידו עד סיום כהונתו בינואר 2001.

בעקבות המקרה הושעה רישיון עורך הדין של קלינטון לחמש שנים בארקנסו, וכן נאסר עליו להופיע חמש שנים בפני בית המשפט העליון של ארה”ב. בתביעה האזרחית שהגישה נגדו ג’ונס, קנסה אותו השופטת בסכום פעוט לכל הדעות של 90 אלף דולר על בזיון בית המשפט, כי הגיש תצהיר כוזב.

טראמפ: 2025

יהיה שמח

לא טרחנו לפרט את עלילות טראמפ הראשון, למרות עסיסיותן וזיקתן לסקס (סטורמי דניאלס) ולשיבוש הליכים, כולל גריסת מסמכים והעלמת ראיות. בעידן המטורלל שבו הוא מונה לכהונה שניה, סביר להניח שפרשות העבר יחווירו אל מול אלו בעתיד.

יהיה שמייח!