מישהו צריך לאהוב מישהו

דוד שלי אריאל, במשך שנים הוא בטוח שכל העולם נגדנו. זה מתחיל מדברים כמו הניקוד שאנחנו מקבלים באירוויזיון או כמו שהבתים שנבחרת ישראל מקבלת במוקדמות למונדיאל. “יודע למה לא עלינו? כי הם אנטישמים” הוא תמיד אומר. אבא אומר שזה המנטרה שלו, שדוד אריאל הולך איתה שנים, ככה, ובמיוחד במיוחד בחו”ל. לכל מקום שהוא טס לא משנה אם זה טורקיה, גרמניה או בריטניה או ספרד. אם מעכבים אותו יותר מדי בתור בשדה התעופה, זה בגלל שהם אנטישמים. כשהם זורקים לו את בקבוק המים שהוא קנה לפני זה, בבידוק ביטחוני, אז זה בגלל שהם אנטישמים.

אבא ניסה להסביר לו כמה פעמים “אמרתי לך, אסור לעלות עם בקבוקונים שמכילים יותר ממאתיים מ”ל, זה התקנות לכולם.” “לא נכון!” דוד אריאל ישר מתרעם “זה בגלל שהם ידעו שאני מישראל, אנטישמים!”

אחרי שקנה את בקבוק המים בדיוטי, בדיוק אותו בקבוק של אקווה נובה שזרקו לו קודם, כשגבו ממנו על המים האלה שישה יורו, אז לבקבוק הוא אמר “מה זה המחירים האלה?! אנטישמים.”

אמא בנסיעות לחו”ל תמיד מתפדחת ממנו. היא אמרה לו מלא פעמים “אתה יודע שאנטישמיות זה מילה בינלאומית, כולם מבינים אותך כשאתה אומר את זה.”

“מאז השביעי באוקטובר אני שומע את אמא ואבא מדברים ביניהם הרבה, על כמה האנטישמיות עלתה בעולם. “ראית את ההפגנות בבריטניה?! מה זה?!” “ושמעת מה אמר ראש ממשלת אירלנד אחרי שאנחנו שחררנו את הילדה?!” פתאום כל העולם נצבע בצבעים שרק דוד אריאל השתמש בהם. אותו מכחול ואותם גוונים.”

“שיבינו! מה הם לא?!”

“אם תמשיך לקרוא להם ככה, לאהוב אותך הם בטוח לא יאהבו,” אמר אבא ונכנס לשיחה.

“למה אתה בכלל ממשיך לטוס לחו”ל אם כולם אנטישמים? אתה יודע שאתה מפרנס אותם?” אמא שאלה.

“כי בחו”ל יותר זול, והמחירים בארץ מאד יקרים.”

“זה בגלל שגם בארץ יש אנטישמים,” אמר אבא ואמא צחקה.

לא משנה מה קורה, איך ומתי. הכל קשור לאנטישמיות. החדר במלון שקיבלנו עם הריח של הטחב. אנטישמיים.

הכייס שגנב לאבא את הארנק עם הארבע-מאות יורו בברצלונה, אנטישמי!

הצייר ההולנדי, שעשה אף ארוך מדי למשה רבנו בציור של מעמד לוחות הברית, אנטישמי!

המוכרת במכולת שלא אמרה לו שהשקיות עולות כסף בנפרד, אנטישמית!

גם כשחזרנו לארץ, אחרי שלקחנו מונית משדה התעופה בחזרה לראשון, דוד אריאל הסביר לנו שהסיבה שכל כך יקר פה בארץ ומונית עולה מאתיים שמונים שקל בשביל נסיעה של ארבעים דקות, זה בגלל שהיבואן הרשמי של מרצדס אנטישמי, והמס בלו שיש בארץ על רכבים, זה בגלל שאיגוד היצרנים ואיגוד היבואנים האירופי – אנטישמיים!

זה הפך לבדיחה קבועה אצלנו במשפחה. כשהמלצר מתעכב עם המנה במסעדה, זה בגלל שהוא אנטישמי. אם יש שערה במנה, זה בגלל שהטבח אנטישמי. אם המארחת אומרת לנו שיש ארבעה ממתינים לפנינו, ברור לכם שזה בגלל שהיא אנטישמית!

“אבל דוד אריאל, המארחת ישראלית ויהודיה, איך היא יכולה להיות אנטישמית?!”

“אלו!” הוא תמיד אומר “אלו, הכי גרועים, זה יהודים, ששונאים יהודים, הם אוטו-אנטישמים.”

“מה זה אוטו אנטישמים?” שאלתי אותו, כי בראש שלי דוד אריאל הוא אוטו-אנטישמי, כי הוא כל הזמן יורה “אנטישמי, אנטישמי” על אוטומט, אז דוד אריאל הסביר לי שאוטו-אנטישמים זה יהודים ששונאים יהודים ואת עצם זה שהם יהודים.

אני לא משוכנע שזה שאמרתי שדוד אריאל הוא אוטו-אנטישמי בעצמו לא נכון, כי אם הוא שונא את המארחת בגלל שהיא אנטישמית, והיא יהודיה, והוא יהודי, זה לא הופך אותו גם לאנטישמי?! כשאני שואל יותר מדי שאלות למה הוא מתכוון כשהוא אומר אנטישמי כל הזמן הוא קוטע אותי ואומר לי “אל תתחיל איתי עם השאלות המתייפיפות האלה, תדע פשוט שכולם שונאים אותנו וגם מי שלא נראה לך ששונא אותנו, אז הוא גם שונא אותנו וגם צבוע.”

במשפחה שלנו אנחנו מתייחסים לאמירות של דוד אריאל בהומור, כי אבא אומר שאם לא נצחק מזה, אז זה ממש יהיה עצוב. רק ביום השואה, כשאבא ואמא צופים בטלוויזיה אני שומע את אבא והוא מדבר כמו אח שלו, דוד אריאל, “איזה אנטישמים יימח שמם.”

מאז השביעי באוקטובר אני שומע את אמא ואבא מדברים ביניהם הרבה, על כמה האנטישמיות עלתה בעולם. “ראית את ההפגנות בבריטניה?! מה זה?!”

“ושמעת מה אמר ראש ממשלת אירלנד אחרי שאנחנו שחררנו את הילדה?!”

פתאום כל העולם נצבע בצבעים שרק דוד אריאל השתמש בהם. אותו מכחול ואותם גוונים

אפילו שמעתי את אבא שלי אומר “וואלה אריאל צדק, כל השנים הללו.”

פייסבוק אנטישמיים, טוויטר אנטישמיים, אירופה אנטישמיים, האו”ם אנטישמיים, הסינים אנטישמים, אז טיקטוק אנטישמי, נטפליקס אנטישמיים, הוליווד אנטישמיים, הצלב האדום אנטישמיים “זה בכלל לא צלב אדום, זה צלב קרס!” אמר דוד אריאל כשבא לבקר והמשיך למנות איך כולם אנטישמיים “מקדונלדס, קוקה-קולה, ליברפול, קטאר, השוויצרים, ההולנדים, השוודים, CNN ,BBC ,SKY, האוסטרלים, שוקולד נוטלה, שוקולד קינדר הכי אנטישמיים, כי זה של הגרמנים יימח שמם, פולקסווגן, IBM, סוזן סרנדון, אוניברסיטת הרווארד, קולומביה, פרינסטון, יודע מה?… כל הקולג’ים בארה”ב וגם אוקספורד, וגם אילן מאסק הזה אני לא בטוח לגביו, וגם פיפ”א.”

“אפילו פיפ”א?!” שאלתי.

“אפילו פיפ”א!” אמר דוד אריאל, ואני לא הבנתי איך משחק בפלייסטיישן יכול להיות אנטישמי. מאוחר יותר אבא הסביר לי שהוא התכוון לאיגוד לא למשחק. ואני שמחתי, כי לא רציתי להפסיק לשחק בפיפ”א בגלל שהם אנטישמים.

שאלתי את דוד אריאל בזמן שאבא היה בשירותים ואמא היתה במטבח “תגיד, דוד אריאל, אם כולם שונאים אותנו, אז איך אפשר להסתדר בעולם הזה?”

ודוד אריאל אמר לי “אבא שלך אוהב אותך מאוד, אמא שלך אוהבת אותך הכי בעולם, אני אוהב אותך אפילו שאתה מעצבן. אם אנחנו נאהב את עצמנו, אז זה לא משנה מה אחרים יעשו או יגידו, הכל יהיה בסדר.”

וחשבתי על הילד הזה, שבגיל שלי, שכל המשפחה שלו נרצחה. וניסיתי לחשוב מי אוהב אותו עכשיו? ואיך הכל יהיה בסדר בשבילו? אבל לא שאלתי ולא אמרתי דבר. והבטחתי לעצמי שכל עוד זה המצב, אני אוהב אותו, ואני אוהב את כל מי שאין לו מישהו שיאהב אותו, כדי שהכל יהיה בסדר. כי אי אפשר ככה שכולם אנטישמים. מישהו צריך לאהוב מישהו. ואין לי בעיה עם זה שהמישהו הזה הוא אני.