המאפר שמכר את הפודרה שלו

לא נראה שנתן זך התייעץ עם אדיר שמואל כשכתב “לא טוב היות האדם לבדו”. “אני אוהב להיות לבד”, הוא מצהיר, “זאת מתנה אם לומדים להיות עם עצמנו בטוב”.

נשמע לי טיפה’לה כמו דף מסרים. מה עם בדידות?

“בדידות זו חוויה פנימית ואני לומד לחיות ולהתמודד איתה. אז מדי פעם אני יוצא לעולם החיצון אבל ביער, במרחב הקטן שיצרתי, אני מרגיש הכי מחובר ושקט. אני נהנה מזה וזקוק לשקט שלי כדי לצאת ליער ללקט, לרקוח ולצלול ליצירה”.

יער? לא בדיוק. אולי חורשה. אבל נראה כי עולמו של אדיר מתכתב עם אגדות ילדים (יש שם הרבה יערות וגם כמה מכשפות); הוא מדבר ומיישם אורח חיים אוטופי שלא מעט מפנטזים עליו – חווית טבע סוחפת, שקט, ניתוק מציוויליזציה וממירוץ מטורף אחרי האוברדרפט. אז הוא חי בקרוואן נגרר קטנטן, שמכיל בקושי מיטה עם כילה נגד יתושים, כיור מטבח, מקלחת ושירותים צפופים. אין כאן טלוויזיה ומחשב, הוא לא קורא עיתונים ואין לו שום עניין במה שקורה מחוץ לזולה שלו. מלחמה? חטופים? ביבי? מחאות? – “לא מתעסק בזה”. אני נושכת שפתיים.

את המעבר לחיים בקרוואן עשה אדיר אחרי קריירה משגשגת בתחום האיפור, בעיקר של כלות, כאשר חי ברווחה כלכלית ובנוחות מפנקת בדירה המשקיפה על הים באשקלון. המהפך בחייו, כך מתברר, לא מפתיע; הוא גדל כילד טבע ובעבר התגורר בחוות בודדים בנגב, ובמושב שבו הקים את “החווה של שמש”, בית מרפא ושיקום לחיות פצועות שאותה הצליח לתחזק במשך חמש שנים.

“הרגשתי שאני חייב לעבור איזשהו שינוי בכל מה שקשור לקצב החיים”, מספר אדיר, “ופתאום, מהבטן, עלה הרעיון לקנות קרוואן – חלום של המון שנים. לפני כן חייתי ברמה מאוד מאוד גבוהה והרשתי לעצמי הכל. גם היום אני חושב שאני חי ברמה גבוהה, אבל בפרספקטיבה אחרת. הרעיון היה לשחרר תלות עד כמה שאפשר מחומר, מקירות, מהשכירות המטורפת ששילמתי. בהתחלה זה היה קשה – למלא את מיכל המים כל יום, לרוקן את השירותים, להסתדר עם צריכת חשמל מינימלית, לצמצם את תכולת הבית – את הרוב פיזרתי ותרמתי ומכרתי – אבל בסוף מתרגלים.

“גם מבחינת עבודה היה פחד לאבד את המוניטין שלי, כי באמת עבדתי המון שנים והיה לי קהל לקוחות מאוד גדול בכל הארץ. אבל למרות הפחד והחששות החלטתי ללכת עם הלב, עם החופש שלי. אז כן, הבית שלי כרגע על גלגלים ואני יכול לקחת אותו לכל מקום שאני רוצה, ויש בזה איזשהו ביטחון, אולי אשלייתי, אבל מרגיע. המעבר הזה נתן לי שקט פנימי עמוק”.

איך אתה גומר עכשיו את החודש?

“ההוצאות שלי על מחיה מסתכמות בכ-1,500 שקל בחודש וזה יחסית צנוע, כי הפרספקטיבה שלי על צרכנות השתנתה לגמרי. פעם היו לי שני טלפונים ניידים, מכשירי חשמל מכל סוג, נסעתי בלי סוף לחו”ל, הייתי ב-30 מדינות. קניתי כל מיני קשקושים בקרטונים ובאריזות פלסטיק ענקיות, היו לי במזווה סטוקים של מוצרי מזון והרבה נזרק לפח. היום אני קונה במינון מדויק, בתבונה – שתי עגבניות, שני מלפפונים – הכל במשורה ובעיקר, אני מוצא המון דברים, משפץ וצובע – או שהם מוצאים אותי. זה מדהים כל פעם מחדש איך דברים שאני רוצה, שפעם הייתי ישר רץ וקונה, נמצאים בהישג יד ממש מתחת לפנס”.

את בית החלומות שלו הקים אדיר בחצר קטנה מגודרת המקיפה את הקרוואן, “הסלון המרווח שלי”. אם פו הדוב היה במקרה נקלע לכאן הוא היה פוער פה ופולט גניחה דובית; מרחב קטן וצפוף עמוס עשרות עציצים ואין סוף חפצים מיניאטוריים – בובות פורצלן, צדפים, אבנים צבעוניות, פרחים מיובשים, תליוני זכוכיות מנופחות, קופידונים מחרסינה, פסלוני ציפורים, מחרוזות, מוביילים, ציורים ושלטים עם מנטרות מרגיעות (“לאט לאט יש זמן”, “אין לאן ללכת הכל כבר כאן”) – אוסף בלתי נתפס של פיצ’יפקס המקיף ספה ישנה עם כריות, כמה כסאות זרוקים ושולחן מאולתר.

אין ספק שהאמנית הנהדרת ביאנקה גרשוני, שהפכה את אמנות הקיטש והתכשיטים לפאר היצירה, היתה יוצאת מגדרה אבל אני – ביום שרבי כאשר “גל החום נמשך לקראת שיא חדש” – מתייאשת. כאשה מפונקת, שלא יוצאת מהבית בלי מזגן בתיק (ועד שלא ימציאו גאדג’ט כזה לא יוצאת נקודה) ונחרדת ממזרן מעופש ומבלגן של חפצים מיותרים – כל העניין הזה לא

מתאים לי. גם ריח הקטורת העז שעולה מכל עבר תוקף אותי מייד בכאב ראש נוראי (“יש לקטורת תכונות מרפאות, מרגיעות, היא משפיעה על הרגשות”). אלא שאדיר לפנים משורת הדין מכבה את הקטורת, פותח את דלת הקרוואן (“ייכנסו המון יתושים”) ומשחרר בריזה קלה ממזגן קטן שפועל בתוכו. מזגן. מוזר. לא מסתדר עם הבית של פו הדוב, אבל לפחות “מציל נפש אחת מישראל”. וכן, אדיר גם מחזיק בטלפון נייד וברנו ישנה (“בשבילי אוטו זו חתיכת פח על גלגלים”), שהרי על חמור ועגלה בכביש הוא יחטוף בימינו דוח תנועה.

בעצם נשארת ילד. בנית כאן בית בובות קטן מלא מיניאטורות כאילו שאתה חי בג’ונגל

“נכון. גם כשגרתי בבית 120 מ’ באשקלון גידלתי בסלון יער של עציצים והטלוויזיה עבדה כל היום רק על שומרי מסך של נופים אקזוטיים. אבל כולנו ילדים, לא?”

ממש לא. “אל תהיה ילד” זו גערה מאוד נפוצה

“אז כן, אני מחפש את הטוהר הראשוני והנקי”. ואכן, השיחה איתו קולחת וכובשת כמו עם נער תמים, שאינו מתחבט בשאלה הפילוסופית אם יצר האדם רע או טוב מטבעו (ברור שטוב). הוא צעיר בן 36 עם כובע מצחייה הפוך, עוטה חלקי לבוש מרושלים המתבקשים בחיי טבע, עדין ורגוע ומרגיע ובעיקר מאוד אותנטי. בשפה רהוטה הוא מספר את חייו ולא מתבלבל – כן, הוא באמת קצת ווירדו, אבל שלם עם עצמו וחי בהרמוניה ובהלימה עם צו לבו, וכל השאר הם רק רעשי רקע.

והריח, איזה ריח משגע

אדיר חי בקרוואן כבר שנה וחצי ועוסק בפיתוח תכשירי קוסמטיקה ורפואה טבעית. נוסף על מרחבי השדות סביבו יש לו גינת צמחי מרפא שבה גדלים בין השאר מרוות אננס, בזיליקום מגוון, מליסה רפואית, קורנית, זוטה לבנה, מרווה רפואית ופיגם, “צמח שידוע בסגולותיו הרפואיות והמיסטיות”, הוא מסביר. “יוצאי תימן ומרוקו השתמשו בו לגירוש שדים, לסילוק אנרגיה שלילית ולהגנה מפני עין הרע. ברפואה המסורתית הפיגם משמש כאנטי דלקתי ואנטי זיהומי לטיפול במחלות עור, כאבי בטן ומפרקים, ודלקות אוזניים כרוניות”.

מאחורי הקרוואן הוא סידר “חדר רפואה” – כוך קטן שכדי להיכנס אליו צריך להתכופף, עם מיטת טיפולים וכלי עבודה לזיקוק, למיצוי ולייצור התכשירים. החדר מפוצץ במאות קופסאות זכוכית קטנות ובקבוקונים המכילים חומרי מרקחת ותוצרת של פרי עמלו; סרום לשיער ולפנים, קרם גוף, משחות מרפא לפצעים, לפסוריאזיס ולאקזמה של העור, חומר להרחקת יתושים, שפתוני לחות משקמים, סבונים, חמאות גוף, בשמים וסוגי קטורת. אין לו הכשרה מקצועית פורמלית או אקדמית – הכל פרי חזונו ורעיונותיו שמקבלים חיזוק מקריאה ומלמידה אוטודידקטית. הוא לוקח הרבה קורסים וסמינרים בתחום, כמו למשל בגן הבוטני בתל אביב, ומתייעץ עם מומחים בתחום.

איך אתה יודע שזה עובד? שאתה לא עושה נזקים?

“זה בא לי כמו וויז’ן. עולה לי רעיון ואני רץ ועושה ניסיונות. אין כאן משחה או תרופה כמו מרשם של רופא. בסופו של דבר זה תהליך של ניסוי וטעייה – כיצד העור מגיב לחומר, מה נעים, איך הריח שלו, או אם הוא גורם למשל לאלרגיה. אני חושב שהגוף יודע הרבה יותר טוב מאיתנו מה נכון ומה לא נכון לו. חשוב להקשיב לגוף ולהרגיש אותו עם חושי הראייה והריח, וגם במישוש. אני אפילו טועם את המוצר כדי לזהות את איכותו. אני גם עורך סקרי שוק בקרב קהילת הרבליסטים שאני בקשר איתם, עם קולגות למקצוע ומורים שלמדתי אצלם. החלום שלי הוא להנגיש את הרפואה הטבעית לכמה שיותר אנשים”.

במה המשחות האלו שונות מאבוקדו או מלפפונים שאני יכולה לקנות בניצת הדובדבן ולמרוח על הפנים?

“גם במלפפונים וגם באבוקדו וגם בבננות, כמו בהרבה צמחים בטבע, יש חומרים מרפאים, אבל אין להם חיי מדף. הם יכולים להעלות עובש, להתחמצן ולהירקב. כלומר פתחת אבוקדו, מרחת על הפנים – מהמם, אבל אחרי שעה הוא מתחמצן ואין לו יותר השפעה. וכמה אנשים באמת יוצאים לשדה ומלקטים כל הזמן צמחים לשימוש יומיומי? נוסף על זה, בתהליך המיצוי והרוקחות עם סוגים שונים של חומרים טבעיים – לדוגמה היחס בין פאזה שומנית ומימית – רמת הריכוז שלהם הרבה יותר גבוהה ולכן ההשפעה שלהם יותר אפקטיבית”.

כצרכנית סקפטית של הטרנד האורגני על סוגיו (“למה לסבונים טבעיים אין קצף. איפה הכיף?” “אלה חומרים כימיים, זה לא בריא”) אני מתרצה ומסכימה למרוח קרם פנים. והנה הפתעה. הקרם נעים למגע, לא משאיר שכבה שומנית מעצבנת והריח – איזה ריח. משגע. אדיר פותח עוד כמה קרמים ונוזלים, וניחוחות עדינים מעיפים אותי ישר לשדה פתוח.

איזו גינה מרחתי עכשיו על הפנים?

“קרם אנטי-אייג’ינג שמלחח וממצק את העור. הוא נרקח מזיקוק של קליפות אתרוגים אורגניים, חוטמית זיפנית, הידרוסול (מים ארומטיים) של לבנדר, שמן שקדים, רוז היפ (שמן המופק מזרעים של ורדים), חוחובה, נר הלילה, זרעי פטל ושמנים אתריים”.

בן הלוויה שלי נדבק בהתלהבות ומתוודה בפני אדיר שהוא סובל מחרדות. הוא מבקש ממנו שירגיע אותו לקראת הנסיעה שלנו חזרה לתל אביב (הוא כמובן לא נוהג מרוב פחד). אדיר מוציא בקבוקון קטן (60 שקל) המכיל לדבריו מיצוי של לבנדר, אקליפטוס, מנטה ושמן פיגם, מורח כמה טיפות באזור החזה והאף, ומורה לו לשאוף את אדיו. איך עברה הנסיעה? הבן היה דבוק באימה למשענת הכיסא והתחנן שארד ל-80 קמ”ש, ו”בבקשה – רק בנתיב הימני”.

מטבח תחת כיפת השמיים

הזולה של אדיר ממוקמת בפאתי מושב שדמה ליד גדרה, במתחם של הקהילה האקולוגית “שדמאמא”, שהוקמה לפני 15 שנה. הקהילה המונה כיום עשרה אנשים – שלוש נשים, שבעה גברים ורק זוג אחד עם ילד – מנהלת פרויקטים בני-קיימא בהתנדבות ו”כל אחד נותן משהו מעצמו” – מתחזוקת המתחם על שטחיו החקלאיים ועד סדנאות כמו בנייה בבוץ, ליקוט, מיחזור, קומפוסט והתססה של פירות וירקות. פעם בשבוע הם נפגשים ב”מעגל חברתי” על מזרנים וכריות, “כדי לדון בשאלות העולות על הפרק, להחזיק ידיים, להתחבר ולהירגע”. מדי חודש נערך בשדמאמא יריד שבו הם מוכרים בין השאר חומוס מסבחה, שמן זית מהמסיק שלהם, עראק תוצרת בית, עציצים עם ייחורים של צמחים, ביגוד יד שניה ודוכן עם שלל תכשירים של אדיר.

גולת הכותרת של הקהילה הוא “יער מאכל” (יער? פו הדוב? בעצם מטע קטן שבו אנחנו פוגשים מתנדבת מחו”ל, שהגיעה לכאן כדי למצוא מרפא וגרה באוהל). ביער גדלים עצי פרי ובהם אלת המסטיק, שעועית הגלידה, זני פיטנגו, גויאבה תותית, מנגו, שסק, תות עץ פקיסטני, סוגי אקליפטוס, גפנים, הדרים, רימונים וקטמביל, ויש גם מקלחת תחת כיפת השמיים למי שאין בבית.

מתחם המגורים של חברי הקהילה נראה כמו מחנה קיץ של תנועת נוער; מבנים ישנים מאולתרים בבדים ובדיקטים, ובהם גם חדר אורחים, חדר ליוגה ולמדיטציה, ומכונת כביסה משותפת. שכירות עולה כאן 3,000-2,000 שקל בחודש וכל אחד משלם 50 שקל ליום מס קהילה. במרכז המתחם ניצב מטבח חיצוני מאובזר המקורה ביריעה נגד גשם. כל יום מישהו מבשל ארוחת צהרים צמחונית וטבעונית, וכולם מוזמנים, אבל אין עובדים קבועים או תורנות מטבח – “רק כשמתחשק, זה וולונטרי לגמרי. אני צמחוני לא אדוק (מותר ביצים ודברי חלב), מאוד אוהב לבשל וגם אוכל הרבה בחוץ. עשר דקות ואני בפיצה באשדוד”.

אני לא מבינה – אין מנהל קהילה, אין סידור עבודה, הכל וולונטרי – איך זה עובד? ואם למישהו לא מתחשק “לתרום?”

“חשוב שאנשים שמגיעים לקהילה יתחברו לרוח ולצביון שלה, וייקחו חלק גם בעבודת האדמה והכפיים. מי שלא משתלב בסופו של דבר נפלט. בדרך כלל מי שנקלט כאן נשאר כמה שנים”.

מודל “האישה היפה”

אדיר נולד באשקלון למשפחה שומרת מסורת (הוא כבר לא) לאם תימניה ואב ממוצא כורדי. אמו תמיד היתה עקרת בית, “אנציקלופדיה מהלכת של עולם הטבע וצמחי מרפא”, ואביו מוסכניק. יש לו שלושה אחים – הוא השלישי במספר – ואחות. בן זוגו גר בבאר יעקב ולשאלתי, אם הוא קצת נח שם מחיי הטבע המתישים במיטה נוחה, הוא מחייך ועונה: “דווקא הפוך. אנשים שמגיעים לכאן כל כך נהנים מהחופש ומהטבע שהם לא עוזבים. נפתח להם הראש”.

ניסיון לגעת במקום הילדי הנטוע בו מעלה תמונה של משפחה סולידית ושקטה בשכונה של פעם, קצת בעיות התבגרות ותמיד עם בעלי חיים, תרנגולות בחצר, בוץ על הרגליים וטיפוס על עצים. אפילו היציאה שלו מהארון בגיל 28, לדבריו, לא היתה דרמטית במיוחד. הכל נורמלי? לא כל כך, כי אדיר החל לעבוד כבר בגיל 15. תוך כדי לימודים בבית הספר הוא צבר לקוחות בשכונה, בגיל 18 החל לעבוד במספרה ושנה אחר כך הצטרף לסלון כלות, שם עבד כמה שנים.

אדיר: “עוד כילד עסקתי באמנות פלסטית ובעיצוב. הייתי מצייר, מפסל בגבס, מוכר שרשראות שעשיתי בכל מיני דוכנים ברחוב. אני זוכר שבפורים הייתי לוקח מאמא איפורים ומקשקש על ילדים ציורים וקישוטים. ככה, לאט לאט, זה התגלגל לאיפור. לא היה לי חלום להיות מאפר וגם לא למדתי באופן מקצועי. זה פשוט משהו שפרץ החוצה, ששאב אותי אליו. במשך השנים פיתחתי טכניקות של איפור ואפילו הכשרתי תלמידים בבתי ספר לאיפור. אני חושב שמגיל מאוד צעיר רציתי לרפא, בין אם באיפור שמעצים נשים ומחזק את ביטחונן האישי – ובעיניי ההקשבה והמגע חשובים יותר מהטיפול עצמו – דרך שיקום בעלי חיים פצועים ועד רפואת צמחים שאני עוסק בה עכשיו”.

כמאפר כלות אתה לא נחרד מן האפקט של מודל בובת הברבי על ילדות קטנות, שרצות לעשות ניתוחי אף או סובלות מבולימיה ומאנורקסיה?

“אני בהחלט רואה קשר בין הדברים וזו גם אחת הסיבות שלקחתי צעד אחורה במקצוע שלי. וכן, גם אני הייתי חלק מהתעשייה הזאת. יש המון פייק בכל מה שקשור למודל ‘האישה היפה’, במיוחד בשיווק ובפרסום, באינסטגרם ובפייסבוק. העיסוק נונסטופ במיתוג ובשיווק גזל ממני שנים על שנים של אנרגיה – כי מי שלא שם לרוב לא קיים – ולקח לי המון זמן לשחרר את המקום הזה. עברתי תהליך ארוך, יצאתי משם, ובחרתי בדרך חיים אקולוגית קרובה לטבע – הרבה יותר מוסרית”.

לאן אתה לוקח את הקרוואן בפעם הבאה?

“אני אף פעם לא נמצא במקום אחד ורוצה להיות במקום אחר. ברגע שמיציתי אני מחפש את היעד הבא”.